תשובה לשד"ל

תשובה לשד"ל

 

בעניין מצוות אהבת ה', שמואל דוד לוצאטו כותב את הדברים הבאים:

מצוות אהבת ה', הוא דבר הצריך פירוש, לא שהעניין קשה או מסופק מצד עצמו, אלא מפני שמתפלספים שהכניסו דעות חכמי יון בתורת ישראל, ושנו מראיהם של עניני התורה להסכימם עם דברי הפילוסופים, והואיל ולא היה זה אפשרי, עשו מהתורה והפילוסופיה עירוב שאינו לא תורה ולא פילוסופיה, ונשארו קרחים מכאן ומכאן. ועכשיו כבר בטלה התפלספות הקדומה ההיא, ועדיין ספרי ישראל מלאים ממנה, באופן שאין בהם קורת רוח לא לחוקרים האמתיים ולא לתורניים האמתיים. ודוגמא לדבר הם דברי המבאר על מקרא זה, וזה לשונו: ""ואהבת את ה' אלהיך", תשיש בהכרת שלימותו ואין תכלית, ותתענג באמונתו וייחודו, ולעשות דבר שייטב בעיניו, כי כן מדות האהבה". תחילת דבריו (תשיש בהכרת שלימותו וכו') הם על דעת חכמי יון, וסופם (ולעשות דבר שייטב בעיניו) הם על דעת חכמי ישראל. אבל שני הדברים האלה הם הפכיים ומתנגדים, יען אם יהיה אדם מכיר שלימות האל שהיא לאין תכלית, ואם יאמין יחודו הגמור על הדרך שבארוהו הפילוסופים, אז יפול באחת משתים: אם שיחשבהו נעלה ומרום מהשגיח הפרטים, ואם שיחשוב כי כל ההווה בעולם אינו אלא בגזרתו יתברך; ובין כך ובין כך לא יתכן שיעלה עוד על לבו לעשות מה שייטב בעיני האל, כי יחשוב שהכל טוב בעיניו בשוה. ואזי אתמה על המתפלספים תמהון גדול, איך לא הבינו כי המכוון בתורה איננו המכוון בפילוסופיה, כי המכוון בפילוסופיה הוא הידיעה והכרת האמת, והמכוון בתורה הוא עשיית הטוב והישר; ואם התורה מלמדת אותנו ייחוד האל וחידוש העולם, אין זה למען הקנותנו ידיעת האל והכרת שלימותו כפי מה שהיא באמרם, אך הכל לנטוע בנפשותינו אמונות מועילות להדריכנו במעגלי צדקה ומשפט. אשר על כן התורה והנביאים מקטינים תמיד ציור האל ומקרבים אותו למדרגת האדם, והם מייחסים לו הכעס והרצון, האהבה והשנאה, השמחה והעצבון, ושאר התפעליות וחסרונות, הכל כדי שיצוייר יחס וקשר ביננו ובינו; ואם בהפך נצייר בלבנו אלהיהם של פילוסופים, השלם שלימות בלי תכלית, אז לא יתכן עוד לצייר שום יחס וקשר בינו ובין בני אדם, ולא תצוייר עוד שום ריליגיאון בעולם. ומה מקום לתפלה, אם האל בלתי מתפעל? ומה מקום לתשובה, אם רצון האל בלתי משתנה? ושמא יאמר אדם: אם כדבריך שהתורה והפילוסופיה מתנגדות זו לזו, אם כן אחת מהן שקר, אם כן אתה בוזה חכמה, או מואס בתורה. דע כי איננו לא זה ולא זה, אבל אני רואה את האדם מורכב משני כחות הפכיים, המחשבה וההרגשה הפנימית (עיין הקדמת בית האוצר), ולהגביר אחד מהכחות האלה ולבטל האחד אי אפשר, כי האדם בהכרח משועבד לשניהם, לפיכך התורה (האמתית) והפילוסופיה (האמתית, אשר איננה עדיין כתובה בספר בפני עצמו, אבל היא מפוזרת בעשרת אלפים ספרים, מעורבת תמיד עם טעיות ושבושים), שתיהן דברי אלהים חיים, כי שתיהן מסכימות עם טבעו של אדם, ושתיהן אמת בבחינות מתחלפות, ואין כאן המקום להאריך בזה. ואשובה לענין אהבת ה', ואומר כי מאחר שראתה התורה האלהית לדבר כלשון בני אדם, ולצייר לפנינו אלוה מתפעל ובעל כעס ורצון, אהבה ושנאה וכיוצא בזה, היה מן הראוי שיצוייר גם האדם אוהב את האל או שונא אותו; כי מי שישווה ה' לנגדו תמיד ועיקר מחשבות לבו הוא לעשות נחת רוח לפניו ולשמור חוקיו ומשפטיו ומצותיו, זה יקרא אוהב את ה'; ומי שאין אלהים לנגד עיניו, ואינו נמנע מעשות מה שהוא נתעב לפניו, והוא מבקש תמיד תועבות חדשות לחטוא בהנה, הוא ייקרא שונא ה'. ואין אהבת ה' מצוה פרטית, אבל היא כוללת כל המצות, אבל האהבה בעצמה לא יכול עליה צווי. וכן ואהבתם את הגר, ואהבת לרעך כמוך, הכוונה בהם שנשתדל להיטיב להם, ושנחדל מכל מה שיזיקם או יכעיסם. אבל האהבה שזכר בעל חובות הלבבות (שער עשירי פרק א) שהנפש להיותה עצם פשוט רוחני, היא נוטה אל הרוחניים וכו', וכאשר יבקע לה אור השכל, תפרוש מן העולם ומכל תענוגיו וכו' ולא יהיה לה עסק בלתי עסק עבודת האל, ולא יעבור על רעיוניך זולתו וכו', כל זה אינו לפי דרכה של תורת משה, אבל הוא לקוח מן הפילוסופים שהיו בוזים המון העם העוסקים ביישובו של עולם, אך לפי תורתנו יוצר הארץ ועושה לא תהו בראה, לשבת יצרה, ואין עבודת ה' ואהבתו בהתבודדות, ובישיבה במדברות, אלא בישיבה עם בני אדם ובעשות עמהם צדקה ומשפט (ועיין כוזרי, תחלת מאמר ג'). והרכבים[1] לא היו מתבודדים ומתרחקים מן החברה, וכת האֵיסֵיאִי או אֵיסֵינִי[2] לא מתורת משה למדו דרכיהם, אולי מפילוסופי יון למדו, ואולי צוק העתים הביאה לאהוב ההתבודדות; וחלילה לנו מלחשוב שמהם באו לנו קצת מתפילותינו (כמו שחשבו קצת מגדולי חכמי הדור), ומה להם ולנו, וחכמינו ז"ל לא הזכירום בשום מקום. והרמב"ם חשב (מורה נבוכים ג כח) שאהבת ה' לא תתכן אלא בהשגות המציאות כלו כפי מה שהוא, ובחינת חכמתו בו, ובגלל הדבר הזה כתב בהלכות יסודי התורה שלשה פרקים (ב-ד) ללמד את העם קצת מחכמת הבריאה, למען תבוא בלבם אהבת ה'; וכל זה רחוק מאוד מכוונת התורה, והפרקים ההם אין להם ענין עם ספרו משנה תורה, ואם היה פילוסוף באמת, היה מבין כי אפשר שיבוא דור אחר ויבטל דעות אריסטו ותלמידיו בחכמת הטבע ובתכונת השמים, ונמצא ספרו מורה שקר; אבל הוא היה מאמין (חלק ב פרק כב) כי כל מה שאמר אריסטו בכל הנמצא אשר מתחת גלגל הירח עד מרכז הארץ, הוא אמת בלא ספק. ובעניין הכוכבים ומניעיהם, ראה חכמי ישמעאל חולקים על אריסטו, וסמך עליהם והאמין בעשרה שכלים מניעי הגלגלים, ובקש ומצא בדוחק עשרה שמות שנקראו בהם המלאכים, ואמר שהמכוון בכל אחד מהשמות ההם על אחד מהשכלים הנבדלים (יסודי התורה פרק ב'), מה שלא עלה מעולם על לבם של נביאים. ואינני אומר זה לגרוע כחוט השערה מכבודו של הרמב"ם, אלא להודיע לבחורי הדור כי הפילוסוף האמתי אין ראוי לו שיסמוך על פילוסופים אחרים אבל ראוי שיצרוף כל ענין בכור בחינתו, ומי שאין בו כח לכך אבל הוא סומך על הפילוסופים המפורסמים בימיו (כמו שסמכו ראב"ע ורמב"ם על אריסטו ועל חכמי ישמעאל, וכמו שסמך רמבמ"ן על לייבניץ ועל וואלף, וכמו שאחרים סומכים עתה על קאנט ועל העגעל או על שפינוזה) איננו פילוסוף יותר ממי שסומך על אברהם אבינו ועל משה, ועל הלל ורבי עקיבא. ואין כוונתי בזה להניא את לב הבחורים מללמוד החכמות והלשונות, כי מעולם לא עלה זה על לב אבותי ורבותי חכמי איטליה; אבל כל ישעי וכל חפצי הוא להרחיק את הבחורים מלקבל בעיניים עצומות כל מה שהוא מפורסם ומפואר בדורם, וזו רעה חולה באה להם לא מהחקירה ואהבת האמת, אלא מאהבת הכבוד המדומה, ומהיותם מבקשים למצוא חן בעיני אנשי הדור. אבל אוהבי האמת ובעלי שכל חזק ואמיץ יודעים כי כמה דעות היו לתהילה ולתפארת בדור או בדורות, ונפלו בדור אחר בבוז ושכחה, וכמה דעות היו לקלון ולחרפה במשך עדן עדנין, והיו אחר זמן לשם ולתהילה, ותמלא הארץ אותם.[3]

 

טיעוניו של שד"ל הם כדלהלן:

  • הפרשנים שאמצו את פילוסופיית יוון התאמצו להתאים את תוכן התורה לעקרונות הפילוסופיים היוונים, דבר בלתי אפשרי כשלעצמו, וכתוצאה מכך יצרו יצירת כלאיים החוטאת לאמת הן מבחינה תורנית והן מבחינה פילוסופית.
  • פילוסופיית אריסטו כבר הוּכחה כלא נכונה, ובכל זאת השפעתה מורגשת בפירושים שונים על התורה עד עצם היום הזה.
  • כך המצב עם מצוות אהבת ה'. פרשנים אלה מבינים את המצווה כך: חובה על האדם להכיר את ה' מבחינה פילוסופית, להתענג בהכרה זו, ולקיים את רצונו דרך קיום המצוות. ברם, קיימת סתירה בין שתי דרישות אלה. בהשקפת הפילוסופיה היוונית, אחת משתיים: או שהאל אינו מתעניין ואף לא יודע את פרטי מעשי האדם, או שיש לשלול את הבחירה החופשית ושהכל נגזר על ידו. אם כן, בכל מקרה אין כל ערך בעיני האל למעשי האדם על האדמה.
  • דעת שד"ל היא כי מטרת התורה איננה אלא להדריכנו באמצעות המצוות המעשיות להיות אנשים טובים וישרים. ולכן אין התורה נרתעת מלתאר אל בעל תכונות אנושיות, כמו למשל שמחה וכעס.
  • אם הקב"ה הוא האל של הפילוסופים, שלם בלי תכלית, אין מקום לדת כלשהי.
  • אם כן, נשאלת השאלה: אם התורה והפילוסופיה מייצגות שתי השקפות מנוגדות, יוצא שלכל היותר רק אחת מהן נכונה. ואז, אחת משתיים: או ששוללים את האמת הפילוסופית, שהיא האמת האובייקטיבית, או שמבטלים את האמונה הדתית.
  • כדי להתגבר על הדילמה הנ"ל, שד"ל מבהיר כי באדם שתי מערכות נפרדות: האינטלקט ("המחשבה") והרגש ("ההרגשה הפנימית"). לפי שד"ל, הפילוסופיה תואמת את האינטלקט, והתורה את הרגש.
  • אם כן, יש להבין את מצוות אהבת ה' בצורה פשוטה: היא ביטוי לרצון האדם לעשות נחת רוח לה' ולקיים את רצונו, זאת אומרת לקיים את מצוותיו ולהימנע מלבצע את המעשים האסורים.
  • מצווה זו כוללת למעשה את כל המצוות, והיא דומה למצוות אהבת הריע והגר, שמשמעותן להשתדל להטיב להם בכל דרך אפשרית.
  • לפי חובות הלבבות[4], אהבת ה' היא ההתרחקות מהחומר, אולם אין זה דרך התורה, המחייבת את יישובו של עולם החומרי ורק מורה איך להתנהג בו בצורה הנאותה. הכתות השונות שפרחו בעלות השקפת עולם כזו המתוארת על ידי חובות הלבבות זרות לרוח היהדות.
  • לפי הרמב"ם אהבת ה' היא הכרת העולם הפיזי על פי הבנת אריסטו. אולם, אין התורה מתכוונת לזה, מה עוד שהבנה זו התגלתה בהמשך כבלתי נכונה.
  • יחד עם זה, אין כל פסול בלימוד החכמות, בתנאי שיבינו כי הן עלולות להשתנות ולהתעדכן עם התפתחות המדע.

 

להלן תגובתי לטיעוני שד"ל.

טענה אחת שאין עליה עוררים היא שתורת אריסטו התגלתה כבלתי מדויקת בנושאים רבים. לכן יש להסכים עם שד"ל בביקורתו על הפרשנים הממשיכים להסתמך על עקרונות מדעיים שידועים היום כלא נכונים. אולם, עיקר הדיון שלנו צריך להתייחס על עצם הגישה: מה צריכים להיות יחסי הגומלין בין החכמה על כל ענפיה לבין תורת ישראל.

והנה, התורה מורכבת משלושה חלקים נפרדים:

  • חלק היסטורי: תולדות עם ישראל מאז בריאת העולם
  • חלק השקפתי: עקרונות תיאולוגיים כמו ייחוד ה', גבורתו, התערבותו בענייני האדם וכו'
  • חלק משפטי: מערכת חוקים שעם ישראל נקרא לקיימם

מתברר שבשלושת החלקים הנ"ל, יש לתת לחכמה לומר את דברה:

  • האם ניתן לאמת את החלק ההיסטורי מבחינה מדעית?
  • האם העקרונות התיאולוגיים של היהדות תואמים את החשיבה הפילוסופית?
  • מה משמעותם ותועלתם של חוקי התורה?

כמובן, המאמין התמים יכול לסרב להתייחס לשאלות הנ"ל, ולחילופין יהודי שומר תורה ומצוות שהוא גם משכיל לא יתנה את קיום התורה בתשובה מספקת לשאלות הנ"ל, אבל אין זה משנה את העובדה הבסיסית ששאלות האלה דורשות מענה. הטענה לפיה לא תתכן כל התאמה בין החכמה לבין תוכן התורה מסוכנת כשלעצמה, באשר ישנה אמת אחת בלבד, תהיה אשר תהיה.

שד"ל הבחין בבעיה זו, והוא אף מרחיק לכת בטענו שקיימת אי-התאמה עקרונית בין חכמה ודת. הרי על פי פילוסופיית יוון, האל הוא אינדיפרנטי למעשי בני אדם, ולכן לא יתכן שהוא ידרוש מהאדם לקיים מעשים מסוימים. ואז, במקום להשתדל לערער את ההנחה הזאת, הוא מחדש באופן מפתיע שקיימות שתי בחינות בלתי תלויות אחת בשנייה:

  • בחינת החכמה והאמת, הבאה לידי ביטוי בפילוסופיית יוון
  • "ההרגשה הפנימית" שהיא בחינת הרגש

זאת אומרת שעקרונות הדת שייכים לסְפֶרה שאין לה כל מגע עם האמת הפילוסופית. לפי שד"ל, התורה דורשת מהאדם לאהוב את ה' כפי שאדם אוהב את ריעו או את אשתו, זאת אומרת באופן רגשי, בלי שיתערב באהבה זו כל  מניע אינטלקטואלי. ברם, גישה זו לא תתכן, מסיבות הבאות:

  • הקב"ה איננו בן-אדם. הרגשות המובילים לאהבת הרֵעַ ועוד יותר לאהבת אישה אינם תקפים כלל לגבי הקב"ה, שהוא ישות רוחנית טרנסצנדנטית.
  • הקב"ה ברא את האדם כבעל שכל, והשריש בשכלו דרישה עקרונית להבין את העולם הסובב אותו על פי ההיגיון. דרישה זו איננה פוסחת על משמעות קיום האל ועל יתר עקרונות התיאולוגיה.

לכן, אין מנוס מלהכניס תוכן פילוסופי במצוות אהבת ה', בתנאי שידובר בפילוסופיה אמתית ועדכנית. זו דרכם של הוגים יהודים בני זמננו, כמו למשל הרב סולובייציק במאמרו "ובקשתם משם"[5], שמעיד עליו הרב חיים נבון כדלהלן: "דרך האהבה מכוונת את האדם להתעלות אל הקב"ה ולדבוק בו. האדם נתבע לזכך את אישיותו ולטהר אותה, כך שתהיה ראויה לדבוק בה'".[6] זאת אומרת שיש לבכר במשמעות מצוות אהבת ה' את הפן החוויתי על פני הפן המטאפיזי. גם אברהם השל הלך בדרך זו בהגותו[7], בנסיונו לשלב את היהדות עם אלמנטים מודרניים מהפילוסופיה הקיומית, כגון הפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל. בצורה הזאת הוא מנסח באופן פילוסופי את רוח התנ"ך ואת הנבואה כעמידה לפני הסובייקט האלוהי. הגותו של השל עוסקת בדיאלוג שבין האל הטרנסצנדנטי, המתגלה בשאלות מוחלטות, ובין האדם המסוגל למענה ולתשובה. אף שהאדם כבר אינו עומד במרכז, ערכו עולה שכן הוא עומד במרכזה של האכפתיות האלוהית.

יחד עם זה, אין ספק שיש לוותר על פתרונן של שאלות מטאפיזיות עקרוניות שלאדם אין מענה: אם האל הוא מושלם, איזה צורך יש לו במעשי האדם? הוגי העידן המודרני בחרו להתעלם משאלות כאלה, והתמקדו בחוויות האדם הדתי מול האלוהים. גישה זו היא בעצם תואמת את התפתחותה של הפילוסופיה הכללית, שנטשה את המטפיזיקה ואימצה פילוסופיה קיומית המתייחסת יותר לתודעת האדם מול העולם הסובב אותו.

לפי שד"ל, התורה מתארת את האל כבעל רגשות אנושיים מפני שכל מטרתה היא לחנך את האדם ולא ללמד אותו עקרונות פילוסופיים. זו תשובה אפשרית לבעיית האנתרופומורפיזם, אבל זה לא אומר שאין להעלות את בעיה זו. שוב, הקב"ה איננו בן אדם, ואנו מצפים שתוכן התורה יהיה מדויק ואמתי. לפי הבנתנו את אופיו של ה', ההגשמה חוטאת לאמת, ולכן היא צריכה ביאור. 

שד"ל מבקר את הבנתו של חובות הלבבות את מצוות אהבת ה', וטוען כנגדו ששלילה מוחלטת של החיים החומריים איננה תואמת את רוח היהדות. אבל אין זו ממש דעתו של חובות הלבבות, הכותב את הדברים הבאים:

מה ענין האהבה באלהים? הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא, כדי שתדבק באורו העליון. והוא שהנפש עצם פשוט רוחני, נוטה אל הדומה לה מהאישים הרוחניים ומתרחקת בטבעה מאשר הוא כנגדה מן הגופות העבות. וכאשר קשרה הבורא יתברך בגוף הזה העב והעכור, רב הקדרות, אשר רצה לנסותה בו בהנהגתה אותו… כשתרגיש הנפש בענין שיוסיף לה אור בעצמה וכח בנפשה, תטה במזמתה אליו ותדבק בו במחשבתה ותעבירהו ברעיוניה, ומתאוה אליו וכוספת לו, וזאת תכלית האהבה הזכה… וכאשר יבקע לה אור השכל, ויגלה לה גנות מה שנטתה אליו באהבתה ונמשכה עדיו ברעיוניה, עם התעלמותה מאשר בו הצלתה בשני המעונים, תשוב מזה ותניח כל עניניה אל הבורא החונן ותטה במחשבתה לבקש אופני הצלתה מעוצם מה שנוקשה בו וגודל מה שנוסתה בו. ואז תפרש מן העולם ומכל תענוגיו ותבזה הגופות וכל תאותם, וסמוך לזה יפקחו עיניה ויזכו רואותיה מענן הסכלות באלהים ובתורתו, ותכיר האמת מן השקר ויגלו לה פני אמתת בוראה ומנהיגה… ואז תשוקה כוס האהבה באלהים ותתבודד בו ליחד לבבה לו ולאהבה אותו ולבטח עליו ולכסף לו, ולא יהיה לה עסק בלתי עסק עבודתו ולא יעבר על רעיוניה זולתו ולא יעלה במחשבתה בלעדיו, ולא תשלח אבר מאברי גופה אלא במה שתמשך בו רצונו, ולא תתיר לשונה כי אם בזכרו ושבחו והודאתו ותהלתו, מאהבה בו ומכסף לרצונו יתברך… וזה דומה למה שאמר הנביא: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.[8]

לפי חובות הלבבות, הנשמה שה' הטביע באדם הוא עצם רוחני השואף להידבק בה', בניגוד לגוף האדם הדורש סיפוק תאוות חומריות. החובה לאהוב את ה' פירושה להיאבק בתאוות האלה ולבכר את השאיפות הרוחניות הקיימות בקרב כל אדם. יחד עם זה, חובות הלבבות ער לכך שאין להתעלם מהדרישות היסודיות של גוף האדם, אלא הוא מבקש שהאדם האוהב את ה' ייענה להן על פי מצוותיו המוזכרות בתורתו, כך שכל מעשיו ומחשבתו יהיו כנועים לו ולרצונו. לכן, האדם יכול ואף מחויב לחיות חיים אנושיים עלי אדמות, הוא יקיים משפחה ויעבוד לפרנסתו, ויחד עם זה כל מטרתו תהיה לקיים רצון ה' ובזה יידבק ברוחניות ויימנע מלהיכנע לתאוות גשמיות שהגוף בעצם לא זקוק להם. אבל אין זה אומר שיחיה בבדידות ולא יקיים חיי חברה נורמליים על כל המשתמע מכך.

שד"ל גם מבקר את הרמב"ם, המצמצם את מצוות אהבת ה' להכרת העולם הפיזי בלבד. אולם, אין זו ממש דעת הרמב"ם. מתוך דבריו במקומות שונים ניתן להסיק כי לדעתו אהבת ה' היא חוויה רוחנית-נפשית שדימויה הקרוב והמתאים ביותר, כדי לשבר את אוזן האדם, הוא תחושתו של האדם החושק באהובתו. התחושה בשיאה, שאליה יש לשאוף, אולם כמעט ואין להשיגה, היא נמשלה לתחושת האדם כאשר אהבתו באה על סיפוקה. כדברים האלו ניתן להבין ממה שהרמב"ם כתב בהלכות תשובה:

כיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה, תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצִוָנו: "בכל לבבך ובכל נפשך". והוא ששלמה אמר דרך משל: "כי חולת אהבה אני" (שיר השירים ב ה), וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה. [9]

מתוך דברי הרמב"ם במורה הנבוכים יובהר כי אמנם תחושה זו היא רציונאלית ונעדרת כל הילה מיסטית, באשר אהבת ה' קשורה קשר הדוק ביותר בידיעת ה' ובהשגתו:

כאשר בא השלם בימים וקרב למות, מוסיפה אותה השגה [השגת ה'] תוספת גדולה, ויגדל הלהט באותה ההשגה והחשק למושג עד אשר תיפרד הנפש מן הגוף, אז במצב אותו עונג. ועל עניין זה רמזו חכמים במיתת משה ואהרון ומרים, כי שלשתם מתו בנשיקה… הכוונה כי שלשתם מתו במצב עונג אותה השגה מעוצם החשק. והמשיכו חכמים בדבר זה על הדרך הפיוטית המפורסמת הקוראת ההשגה שהושגה בעת עוצם חשקתו יתעלה נשיקה, כמו שאמר: "ישקני מנשיקות פיהו וגו'" (שיר השירים א ב).[10]

מצד אחד, אהבת ה' היא שכלתנית, אבל אין בזה כדי להפחית מהמעורבות הרגשית של אוהב ה' האמתי. כך כותב הרטמן: "מי שמגדיר את המטרה של מעולות אישית במחשבת הרמב"ם כסגולה שכלית, נעלמת ממנו האהבה הלוהטת, המאפיינת את יחסו של הפילוסוף הדתי לנושא הגותו".[11]

טואטי מסביר כיצד יש לראות את היצירה הפילוסופית הדתית של הרמב"ם ופילוסופים דתיים אחרים. המתבונן השטחי עלול להתרשם כי כל אלה אלצו הן את הדת והן את הפילוסופיה כדי להתאימן, תוך "קציעה" של עקרונות משני הצדדים במגמה להוציא יצור כלאיים לעולם. מתוך כך אותו מתבונן עשוי להתנגד לכל מהלך מעין זה ולזלזל בו. טואטי סבור שיש להבין את דרכם בצורה אחרת וחיובית: כל פילוסופיה אותנטית נוצרת ביחס או לעומת תורה פילוסופית שקדמה לה. לאור שיטותיהם של אפלטון, אריסטו או פלוטינוס היא הוגה מחדש את מחשבת הדת שלה ויוצרת, תוך התבססות על כמה רעיונות בסיסיים, מערכת מקורית.[12] טואטי מזכיר גם את טענתם של המתנגדים לגישה הזאת. לדעתם הפילוסופיה היהודית החדשה זיהמה את היהדות הטהורה והאותנטית כפי שנמסרה מסיני כאשר הכניסה לתוכה את ההתייוונות הטמאה. כאמור, טיעונים אלה אינם עולם בקנה אחד עם עמדת הרמב"ם.

ולסיכום: אין מקום לפסול גישה פילוסופית למצות אהבת ה', בתנאי שהיא תתאים לחובות הגוף המוטלות על היהודי המאמין שומר תורה ומצוות, והיא אף חובה למי שרוצה להבין את תוכן התורה בצורה מעמיקה וממצה. הפילוסופיה היא אמורה להיות ביטוי לאמת מוחלטת שאין כל סיבה לוותר עליה, בתנאי שהיא תהיה עדכנית. לכן, יתכן שניתן למצוא בכתבי הוגי היהדות תכנים הדורשים ריענון, אבל אין בזה כדי לפסול את גישתם העקרונית בהבנת חובות האדם כלפי הקב"ה.

 

[1] בְּנֵי רֵכָב, הנקראים גם "רֵכָבִים", הם משפחה וכת, מבניו של יהונדב בן רכב. הרכבים ישבו ביהודה, ונודעו בדרך חייהם הסגפנית, אשר חיו בה, על פי הוראתו של אביהם (ראו ירמיהו, לה א-יט).

[2] הכוונה לאִיסִיִּים, קבוצה יהודית סגפנית מתקופת בית שני.

[3] פירוש שד"ל על התורה, דברים ו ה.

[4] נכתב על ידי רבי בחיי אבן פקודה, מגדולי ישראל בספרד. חי בסרגוסה שבספרד המוסלמית סביב שנת ד' אלפים תת"ך (1060).

[5] הרב יוסף דב סולובייצ'יק, איש ההלכה – גלוי ונסתר, ירושלים 1979, עמ' 115-234.

[6] חיים נבון, נאחז בסבך, שערים להגותו של הרב סולובייצ'יק, מעלה אדומים תשס"ו, עמ' 201.

[7] ראו בעיקר "אלהים מבקש את האדם" (God in Search of Man), ירושלים 2003.

[8] ספר חובות הלבבות שער י – שער אהבת ה' פרק א

[9] י ג.

[10]ג נא.

[11] על פי דוד הרטמן, הרמב"ם, הלכה ופילוסופיה, תל-אביב תש"מ, עמ' 158 ואילך.

[12] ראו עוד: Charles Touati, Prophètes, Talmudistes, Philosophes, Paris 1990, עמ' 119-120.

התגובות סגורות