האם קהלת האמין בעולם הבא?

האם קהלת האמין בעולם הבא?

 

הרמב"ם כותב:

הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא, והיא החיים שאין מות עמהם והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה "למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כב ז), מפי השמועה למדו: "למען ייטב לך", לעולם שכולו טוב, "והארכת ימים", לעולם שכולו ארוך, וזהו הוא העולם הבא. שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופירעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתובה בתורה… כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתת.[1]

והוא גם סובר כי קבלת מציאות זו היא אחד מיסודות האמונה:

היסוד האחד עשר שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור הכרת… והפסוק המורה על היסוד הזה אמרו: "אם תשא חטאתם, ואם אין מחיני נא מספרך" (שמות לב לב), והשיבו יתעלה "מי אשר חטא לי וכו'" (שם לג). ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה.[2]

למרות הפסוקים המובאים על ידי הרמב"ם, דבר ברור הוא כי אין התייחסות חד-משמעית לעולם הבא בכל המקרא, כך שנושא זה היווה אחת מנקודות המחלוקת בין פרושים וצדוקים[3], עד כדי כך שחז"ל קבעו כי מי שאינו מאמין שיש בתורה עדות לקיום העולם הבא לא יזכה בו:

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא… ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים[4] מן התורה.[5]

והנה, ספר קהלת, שעל פי המסורת חובר על ידי שלמה המלך, ושמצא את מקומו בקאנון התנכ"י, לא רק שהוא לא מזכיר את חיי העולם הבא, אלא שלכאורה משתמע מפשוטו שהוא אף מכחיש את קיומו. נושא זה מופיע במקומות שונים בספר, ובהמשך נביא אותם אחד לאחד, ונשתדל לעמוד על כוונת המחבר, בעזרת הפרשנות הקלאסית והמודרנית.

קהלת כותב: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם" (ב יד). לכאורה, משתמע מפסוק זה שאין כל הבדל בין גורל החכם לבין גורל הכסיל, באשר חייהם מוצאים את קצם במוות ואין אחריה כלום. ברם, הפרשנים הקלאסיים אינם רואים בטענה זו אלא קביעה כי שניהם ימותו, בלי לנקוט עמדה למה שאמור לקרות אחר כך. כך רש"י כותב: "גם אני ידעתי אשר משבח את החכם מן הכסיל יודע אני ששניהם ימותו". וכך מדגיש הפסיקתא זוטרתא: "על ענין המיתה כמות זה כן מות זה". אבל אין לראות בזה עמדה לגבי מה שאמור לקרות אחרי המוות. כך גם הרשב"ם: "מתים שניהם כאחד". ולפי הרלב"ג, לא מדובר רק באסון האחרון: המוות, אלא לכל פגעי החיים: "ויזוקו יחד ברעות העולם".

הפסוק הבא בעייתי יותר: "וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל" (ב טו). הרי משתמע ממנו שאין כל יתרון לחכמה, ועמדה זו סותרת את האמונה המסורתית, הגורסת כי המתנהג בחכמה – זאת אומרת המחשב את צעדיו והמקיים את מצוות הבורא – ייהנה ממאמציו בעולם הבא. לכן רש"י ראה לנכון להפוך את משמעות הפסוק: לדעתו, הקטע "ודברתי בלבי שגם זה הבל" בא לסתור את הקביעה הראשונה:

לפי ששניהם מתים, שמא אהרהר בלבי מעתה כמקרה הרשע גם אני יקרני ולמה אהיה צדיק אז יותר… אם אהרהר כן הבל היא, כי אין זכרון החכם והכסיל שווים אחרי מותם, לא ייזכרו שניהם יחד, שזה זכרונו לטובה וזה זכרונו לרעה.

מתברר שגם רבי סעדיה גאון הבין כך את הפסוק: "אבל חזרתי לומר שזה דבר בטל והבל". אולם ספק רב אם זה פשוטו של מקרא.

אולם, הקטע הבעייתי ביותר הוא הקטע הבא, שממנו לכאורה משתמע שאין חיים אחרי המוות:

כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ? (קהלת ג יט-כא).

לכן, אבן עזרא רואה בקטע זה טענה לא נכונה הנשמעת בקרב הוגים מסוימים שמחבר הספר יסתור אותה בהמשך: "זה הפסוק על מחשבות בני אדם שלא חכמו והשכילו כי בראותם שמקרה אחד לאדם ולבהמה בחיים ובמוות חשבו כי רוח אחד לכל ואין לאדם מותר מן הבהמה".

רש"י מיישב את הפסוק בצורה שונה. לדעתו, המונח "מי יודע" אינו בא להטיל ספק, אלא להיפך מהווה הקדמה לטענה המתקיימת, כאילו כתוב: "מי שיודע עניין יידע כי וכו'", כפי שמשתמע מהפסוק ביואל:

כמו "מי יודע ישוב" (יואל ב יד). מי הוא אשר מבין ונותן לב שרוח בני אדם היא העולה למעלה ועומדת בדין, ורוח הבהמה היא היורדת למטה לארץ, ואין לה ליתן דין וחשבון. צריך שלא להתנהג כבהמה שאינה מקפדת על מעשיה.

אולם, לפי הבנה זו, הפסוק האחרון סותר את מה שנאמר לפניו.

הרב אלחנן סמט פותר את הבעיה בצורה שונה, בהסבירו את הפועל "יודע" כמתייחס לידיעה אינטימית:

"יודע" בתנ"ך איננו פועל שמתייחס להכרה השכלית, אלא להכרה הגופנית. בפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד א) נמצאת הפעם הראשונה בה מופיע הפועל י.ד.ע. בתנ"ך, ובפסוק זה מדובר על הכרה באמצעות מגע בלתי אמצעי. נראה שזו המשמעות גם אצלנו: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ?". קהלת שואל – מי חש את הדבר הזה באופן שהוא יכול להתנחם בו? החיים הממשיים בהם אנו אוחזים הם מוכרים לנו, ובהם אנו חפצים. מי הוא זה שחש ברוח האדם שעולה למעלה? קהלת לא שולל את העולם הבא, אלא השאלה היא מי מסוגל לראות בדבר הזה ממשות כל כך ברורה, עד שתיפתר בעיית הקיום שלו. קהלת אומר שדיבורים על העולם הבא לא מנחמים אותו, מכיוון שהוא לא מבין במה מדובר.[6]

ברם, ספק הוא אם ניתן להבין כך את משמעות הפועל "יודע". הרי ברוב המקומות שפועל זה מופיע במקרא, משמעותו היא כמו שהיא היום בעברית המודרנית, כפי שמעידות שלוש דוגמאות הבאות:

  • כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית ג ה).
  • וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ (בראשית ח יא).
  • וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן (בראשית ט כד).

ובכל מקרה המסקנה זהה: איננו יודעים מה יקרה אחרי המוות, לכן עלינו להתאמץ על חיים טובים עלי אדמות.

גם הפסוק הבא בעייתי: "הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא (קהלת ט ב). אולם, רש"י מבאר אותו כמתייחס אך ורק לעולם הזה: "יודעים שסוף הכל אשר צדיק ואשר רשע למות ומקרה אחד יש בעולם הזה לכולם, כל זה הם יודעים. ואף על פי כן בוחרים להם דרך הטוב, לפי שיודעים שיש הפרש ביניהם לעולם הבא".

מהפסוק הבא משתמע לכאורה כי אין כל שכר אחרי המוות: "כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם" (קהלת ט ה). אולם, הפסיקתא זוטרתא מבין את המונח "שכר" כמתייחס למצוות הנוטלות שכר: "אין להם שכר: אלו המתים משימותו אין להם שכר ואין יכולים להתעסק במצות, שהמצות לחיים ניתנו ולא למתים". הסבר זה תמוה – או מגמתי. למלה "שכר" משמעות אחת: גמול. כל הבנה אחרת מחטיאה.

מצד שני, ישנם מספר פסוקים בסוף הספר שמהם משתמע בעליל שיש שכר, ואם כן חייבים להעמיד אותו בעולם הבא. הרי נאמר: "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט" (קהלת יא ט). כך מבין אותו הפסיקתא זוטרתא: "כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט, כי יש דין ויש דיין, ויש מתן שכר לצדיקים ופורענות לרשעים". וכך הפסוק: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב ז). הפסיקתא הזוטרתא מבין אותו כך: "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אלו נפשות הצדיקים, שנאמר: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך" (שמואל א כה כט). וכך גם משמע מהפסוק הבא המסיים את הספר: "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע" (קהלת יב יד).

ולסיכום: יש אמנם חוקרים – לא מאנשי שלומינו – המבינים את הספר כמכחיש את המסורת בעניין חיי עולם הבא. לפי שמאי גלנדר, מסר כל הספר הוא שיש להתרכז במה שידוע מהחיים, באשר כל השאר אינו אלא ספקולציות:

מאחר שקהלת מקפיד לציין בדרכים שונות שכל מסקנותיו מבוססות על ניסיונו האישי, קביעותיו בעניין המוות מעוררות תמיהה: מנין לו שאין בשאול דבר ומנין לו שהמתים אינם יודעים מאומה? נראה שאפשר ליישב קושי זה רק בדרך אחת: מסתבר שכל מה שמעבר לידוע אין בו מאומה; כל מה שאינו בתחום ההשגה והידע אינו קיים. גם בחירת המילים בפסוקים אלה מובילה למשמעות זו: הפסוק האחד חוזר בשתי צלעותיו על "יודעים" ובפסוק השני משתייכים כל הפעלים הנשללים לתחום הפעילות ההכרתית. המוות הוא אפוא הקץ המוחלט: "באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו" (ז ב). מכאן שגם יחסו של קהלת למוות מלמד על מהותה של אמונתו: כל כולה מתרכזת במציאות, ביש ובקיים, ואם כך, מי שמתמסר למה שמעבר לזה שוגה ואף חוטא[7].

אולם, מצד השני, מרדכי זר-כבוד[8] מצטט את רבי מנחם המאירי הסבור שמחבר הספר אמנם לא הטיל ספק בחיי עולם הבא, אלא רק הודה שלא ברור על פי ההגיון הצרוף מה יקרה בדיוק אחרי המוות, ובלשונו: "וכן "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה", שלא פקפק הוא בהשארת הנפש חלילה, אבל אמר: מי הוא שיודע זה בשלימות חכמת המחקר?"[9]. הרי הייתה מסורת מבוססת על קיום מערכת שכר בעולם הבא, כפי שמעיד עליה ספר בן-סירא (השלם מ יד)[10]: "כל מארץ, אל ארץ ישוב, ואשר ממרום, למרום. כי רוח האדם מאתו (הקב"ה) נפוחה ומאצלו הביאה בקרבו, כמאמר הכתוב "ויפח באפיו נשמת רוח חיים"."

מעניינת גישת שמואל דוד לוצאטו. במבוא לקהלת, הוא טוען בניגוד למסורת חז"ל שהספר נכתב בימי הבית השני, ולא שלמה כתב אותו, אלא מחבר אלמוני, ובמקור היה כתוב בו "דברי שלמה בן דוד מלך בירושלים". חכמי הדור הכירו את המחבר ששמו היה קהלת- שם פרטי – והם מחקו מספרו את שם שלמה וכתבו תחתיו קהלת, "אך "בן דוד מלך בירושלים" לא רצו למחוק, למען יהיה הכותב ללעג ולצחוק… לאמור: מה זה היה לפלוני?… אין ספק כי נשתטה". במקור היו בספר דברי מינות, כגון הפסוק: "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" שהוא בעצם שאלה, והמפרשים פירשו את הה' כה' הידיעה, שלא יהיה למכשול לעם, וכיוצא באלה. חוץ מזה הנוסח משובש, ושד"ל מצדיק את הוויכוח בשאלה אם הספר מטמא את הידיים ומשבח את אלה שרצו לגנוז אותו. נראה, לדעתו, שלא ייחסו חשיבות רבה לספר, ונפלו בו טעויות ששד"ל אינו מהסס לתקנן. כדי למתן את דברי המינות הוכנסו לספר, אולי על ידי אותם חכמי הדור שהזכרנו, תוספות שונות, כמו: "ודע כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט", "וזכור את בוראך בימי בחורותיך", "והרוח תשוב אל ה' אשר נתנה". בראש הפירוש עצמו, לאחר המבוא, שד"ל מעיר הערת שוליים וכותב, בין היתר:

הפירוש הזה אשר אנוכי נותן לפניך היום, כתבתיו בעיר מולדתי בשנת 1820, בהיותי בן עשרים שנה… אמנם בקצת מן הדברים האמורים בפירוש הזה מחשבתי עתה רחוקה ממחשבתי אז… ובקצת מהם אני מסופק. והנני מבקש מחילה וסליחה מבעל ספר קהלת (יהיה מי שיהיה)… אחרי ל"ח שנים שגנזתי פירושי זה, הסכמתי להוציאו לאור מפני קצת דברים טובים שבו.

בסוף הפירוש, ב"חתימה", הוא כותב, בין היתר:

לכתוב עתה פירוש חדש על קהלת אי אפשר לי… דעתי נוטה להאמין שנכתב בסוף בית ראשון… כי הספר מלא מאמונת ההשגחה, ויפה אמרו חז"ל שתחילתו יראת שמים וסופו יראת שמים… וספר קהלת יקר עתה בעיניי מאוד… ועניין הי"ח מילין תיקון סופרים שפירשתי על המאמרים שהוסיפו חכמי ישראל הוא עתה בעיניי חלום, חזיון שווא.

[1]  הלכות תשובה ח א.

[2]  פירוש המשנה, סנהדרין י א.

[3]  ראו יוסף בן מתיתיהו, מלחמות היהודים, ספר 2, פרק 8, סעיף 14. וכן: "משקלקלו הצדוקים ואמרו אין עולם אלא אחד" (בבלי ברכות נד ע"א). וכן: "צדוקים אומרים מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה ובעולם הבא אין להם כלום" (אבות דרבי נתן פרק ה).

[4]  חז"ל אינם מבחינים – בניגוד לעמדת הרמב"ם – בין תחיית המתים לבין עולם הבא.

[5]  משנה סנהדרין י א.

[6]  הרב אלחנן סמט, המוות והעולם הבא בתפיסת קהלת, סוכם ע"י תלמידים.

 http://www.ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/10638.pdf

[7]  שמאי גלנדר, תחת השמש, תפיסת החיים וההווה אצל קהלת, חולון 2016, עמ' 127.

[8]  דעת מקרא, קוהלת ג כא הערה 42.

[9]  פירוש המאירי, מקראות גדולות הכתר על משלי ל ב.

[10]  טרם מצאתי.

התגובות סגורות