אבנה ממנה

מובא בפרשתנו:

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה (בראשית טז א-ג).

נשאלת השאלה: למה התכוונה שרה כאשר היא אמרה לאברהם "אבנה ממנה"? ניתן להבין את דברי שרה בשני אופנים:

  • הכנסת צרה בביתה תגרום לכך שהיא בעצמה תלד.
  • היא תהנה מנוכחות ילדים בבית.
  • שרה לא תאבד את עקרותה, אלא ילדי שפחתה ייחשבו כילדיה היא.

 

הכנסת צרה בביתה של שרה תגרום לכך שהיא תלד

יש מפרשים שמבהירים שמטרת נתינת השפחה בחיק אברהם אמורה לגרום לכך שבסופו של דבר שרה בעצמה תזכה ללדת. אלא שיש להבין תהליך זה בצורות שונות, כדלהלן:

  • תמורת מוכנות האישה להכניס צרה בביתה כדי לזכות את בעלה בצאצאים, היא תקבל פרס מאת ה' – מידה כנגד מידה – ותזכה בעצמה ללדת

כך לכאורה דעת רש"י שכותב: "אבנה ממנה: בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי". כך גם הרמב"ן בפירושו השני: "זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן". המהר"ל אומר סברה זו בצורה מפורשת: "אני עושה זה כדי לקיים תולדות, ומכניס צרתי לביתי, אולי אבנה גם אנכי בזכות זה שיהיו לי בנים גם כן, אחר שה' יראה שכל כך אני מתאווה להעמיד תולדות מאברהם"[1].

רש"י ורמב"ן אינם מסבירים מדוע שרה תקבל כשכר דווקא את הזכות ללדת, אלא שיש לשער שהפרס הוא בגדר "מידה כנגד מידה": שרה איפשרה לבעלה לזכות בזרע, לכן היא בעצמה גם תזכה בו. המהר"ל אומר הסבר קצת שונה: לדעתו, היות ושרה הראתה שהיא רוצה מאוד שיהיו צאצאים לאברהם – אף במחיר הכנסת צרה לביתה – אם כן כפרס, רצונה יתגשם גם בצאצאים המובאים על ידה.

  • זה ששרה תגדל ילדים של אישה אחרת יגרום לכך – מבחינה פיזיולוגית – שהיא בעצמה תזכה ללדת

זו דעתו של רבי חיים פלטיאל[2]: "שמתוך שמגדלת בנים נכנס בתוכה תאוה ויולדת". וכך כותב הספורנו: "אולי קנאת הירך תעורר הכח לפעולותיו ויתחזק להשיג זרע".

שני הסברים הנ"ל אינם זהים. בעוד שרבי פלטיאל סבור כי גידול ילדי השפחה ועצם עיסוק בילדים ירפאו את עקרותה של שרה, לפי ספורנו הריפוי ייגרם מעצם הקנאה בצרתה.

הרלב"ג מבאר את תהליך הריפוי בפירוט רב, על פי המידע הרפואי שהיה זמין בתקופתו:

הכוונה הייתה לה בזה להפוך מזגה בדרך שייתכן לה ההיריון. וכבר ידעת שהשומן והדשנות הוא סיבה למיעוט הזרע, ואם היה המנע ההיריון משרה ורחל לזאת הסיבה, היה אפשר שייקחו תועלות בזה. וזה, כי הנשים שהן נשי איש אחד הן צרות זו לזו בהכרח, ויקרה להן מזה צער נפלא, באמור להן שפחותיהן דבר כנגדן, עם שכבר יצטערו יותר ממה שיאמרו כנגדן להיות שפחותיהן. וההפעלות החזק המגיע להן מזה אולי יהיה סיבה למעט השומן והדשנות אשר היה סיבה להימנעות ההיריון מהם. עם שבזה תועלת להקים זרע לבעליהן, אם היה שתהיינה הן בלתי ראויות להריון.

הכתב והקבלה – שלוש מאות שנה אחריו – מביא הסבר דומה, ואף מסתמך על מה שמובא בגמרא בעניין המפגש בין רבי יוחנן בן זכאי ואספסינוס. מסופר שם שרגלי אספסינוס התנפחו אחרי שבשרו לו שזכה לקיסרות, וכריפוי לכך, רבי יוחנן בן זכאי מציע לו: "ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה, ולחליף קמך" [יבוא אדם שאינך סובלו, ויעבור לפניך, ומחמת כן תצטמק הרגל][3].

יש כמובן מקום להסתייג מהסברים רפואיים המסתמכים על ידע מוגבל ולא מדויק. יחד עם זה, מסתבר שהרפואה המודרנית מכירה בהשפעת גורמים פסיכולוגיים על תהליכים פיזיולוגיים, כך שהסברי רבי פלטיאל וספורנו יכולים לקלוע לאמת.

  • הכנסת השפחה יכולה לגרום שינוי מזל

כך כותב רבי חיים פלטיאל בפירוש נוסף, המסתמך על אסטרולוגיה:

יובן במה שאמרו רבותינו ז"ל "בית תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש יש סימן" (בבלי חולין צה ע"ב) ולזה אמרה אולי בן השפחה ישנה מערכת גברתה, או ישנה מערכת אביו המחייבת שלא יוליד משרה. וכן המלבי"ם: "חשבה שעל ידי כך ישתנה מזלה".

 

שרה תהנה מנוכחות ילדים בבית

כך כותב הרמב"ן: "כל כוונתו לעשות רצון שרה שתבנה ממנה, שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה". לפי הסבר זה, יש להבין את ה-"בנייה" של שרה בצורה מיוחדת: היא אמנם לא תלד, אבל עצם נוכחות של ילדים בביתה יעניק לה נחת רוח ואושר החסרים אצל זוגות חשוכי צאצאים.

 

שרה לא תאבד את עקרותה, אלא ילדי שפחתה ייחשבו כילדיה היא

כך מסבירים רוב המפרשים, על פי המדרש: "השפחה יולדת, והגבירה מגדלת, ואז התינוק קרוי על שם הגבירה".[4] כן כותב המלבי"ם:

שרה ידעה מן היעודים שיעד ה' לאברהם שבהכרח יתקיימו, ואחר שראתה שעצר ה' אותה מלדת, התייראה שבהכרח יישא אברם אישה אחרת שיוליד עמה, וזה או שהיא תמות או שיקח צרה עליה בחייה, וטוב לה שיקח את שפחתה שבן הנולד לה הוא עבד של שרה וקנינה ונחשב כאלו הוא בן שלה, ועל זה אמרה "אבנה ממנה".

והרד"ק: "אמרה: אם יהיה לך מִשִפְחָתִי בן, אחשוב אותו כאילו הוא בני ויהיה לי כבן". וכן אברבנאל:

עתה שישבנו כל כך שנים בכנען בדבר ה' ולא נתקיים "ואעשך לגוי גדול" אין ספק כי בשלי הצער הגדול הזה שציערנו ה' מלדת, ואין רצונו שיהיה הזרע ממני, ולכן "בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה" רצונה לומר, שהבן אשר תלד הגר אני אגדלנו ויהיה לי לבן יורש ואולי מפני הגידול יהיה לי נאמן כאילו יצא ממעי. וזה עניין: אולי אבנה גם אנכי ממנה.

הבנת העניין בצורה זו ושיתוף הפעולה מצד אברהם ניתנים להבין על פי הלך הרוח של אותה תקופה. קאסוטו מציין בהקדמתו לספר בראשית: "עניין אשתו של אברהם שנתנה לו את שפחתה כדי להיבנות ממנה מתבאר לא רק על סמך סעיפים אחדים של חוקי חמורבי אלא במיוחד על סמך תעודות אחרות מתעודות נוזו".[5] קאסוטו לא פירט יותר, אולם יעל שמש מפרטת קצת יותר, בהביאה את לשון המקור: יעל שמש: "קרבה משמעותית יותר יש בין סיפורינו לחוזה משפטי בנוזי[6], שלפיו אם הכלה "קלימנינו" לא תלד לבעלה "שנימה", יהיה עליה לרכוש שפחה מארץ "לולו" ולתת אותה כאישה לבעלה"[7].[8]

לאור ממצאים אלה, הרב אלחנן סמט מסביר את העניין כך:

אנו חשים כי ניצבים אנו בפני מוסד חברתי עתיק: האפשרות של אישה שלא ילדה לבעלה לתת לו את שפחתה כדי "להיבנות ממנה". דבר זה חוזר בסיפורי האבות פעם נוספת בבית יעקב:  "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב… ותאמר: הנה אמתי בלהה, בא אליה, ותלד על ברכי, ואבנה גם אנכי ממנה" (בראשית ל א-ח).  בלהה יולדת ליעקב שני בנים, ורחל היא הקוראת להם שמות, דן ונפתלי, ומהנמקת השמות אתה למד שהיא רואה אותם כבניה. בהמשך מסופר דבר דומה על לאה: "ותרא לאה כי עמדה מלדת, ותקח את זלפה שפחתה ותתן אתה ליעקב לאשה" (שם ט-יג). אף זלפה יולדת שני בנים, ולאה היא הקוראת להם שמות ורואה אותם כבניה.

המוסד החברתי שאנו דנים בו – נתינת השפחה לבעל כדי שתלד בן, וכך תיבנה ממנה גברתה – אין אנו מוצאים עוד במקרא לאחר תקופת האבות. הטעם לביטול מוסד זה הוא בדיני העבדות שהנהיגה התורה. הרי מדובר בשפחה 'כנענית', ושפחה זו אינה מותרת לאדם מישראל, אלא רק לעבד עברי ואדוניו נתן לו את שפחתו הכנענית כדי שיזכה בעבדים כנעניים נוספים (שמות כא ד).

נוהג חברתי זה מוכר לנו היום מכמה תעודות השייכות לכמה תרבויות במזרח הקדום, שנחשפו בחפירות. המקור החשוב ביותר, וגם הנוגע ביותר לסיפורנו, הם חוקי חמורבי מלך בבל, שזמנם מקביל בערך לתקופת האבות. בסעיף 145 נאמר: "אם איש התחתן, ואשתו לא הביאה ילדים, והוא רוצה לקחת פילגש,  האיש רשאי לקחת פילגש ולהביא לביתו. הפילגש הזו לא תעלה בדרגה מעל אשתו". עד כאן מדובר בפילגש. אבל סעיף הבא (146) מתייחס כנראה למקרה דידן:

אם איש התחתן, ואשתו נתנה לו את אמתה, והאמה הביאה ילדים, והאמה הרימה ראש כאילו שהיא במעמד האישה בגלל שהיא ילדה ילדים, האישה לא יכולה למכור אותה בכסף, אבל יכולה להוריד אותה לדרגת אמה עם כל האמות.

לא כתוב במפורש שהגבירה לא הביאה ילדים, אבל ניתן על פי ההקשר להבין שזה המקרה. אם כן, דין הנ"ל מתייחס לאפשרות הסבירה שהמצב המשפחתי החדש הביא להסתבכות היחסים בין שתי הנשים – מה שאירע בין שרה להגר, ולא אירע בבית יעקב. בהמשך (170) מצוין שזכויות ילדי השפחה בירושת האב משתווים לזכויות ילדי הגבירה, כפי ששרה חששה:

אם אשת איש ילדה לו ילדים, ואמתו ילדה לו ילדים, ובחייו אמר האב לילדי האמה: "ילדי", והעריך אותם יחד עם בני אשתו, אחרי מות האב כל ילדיו יחלקו שווה. ילדי אשתו יהיו זכאים לבחור ראשונים בחלוקה.[9]

נוזי היא עיר השוכנת במעלה נהר החידקל שבעירק. במאות 15-14 לפני הספירה היתה נוזי עיר מימשל חשובה בממלכת מיתני (שהשתרעה על מרבית תורכיה), ותושביה נימנו על האוכלוסיה החורית, שהתפשטה באיזור נוזי והשפיעה על האוכלוסיה השמית המקומית. בנוזי התגלו ארכיונים, ובהם אלפי תעודות, השופכות אור על אורח החיים, הסדרים החברתיים, וסדרי הממשל של החורים. בשל המגע שהיה לאוכלוסייה זו עם האוכלוסייה שבה חיו האבות, אפשר ללמוד על מקורם של נוהגים הנזכרים בסיפורי האבות. חוקי נוזי הם מרכיב חשוב בחוקי המזרח הקדמון. 

על פי השקפת החברה בתקופה זו, תפקידה העיקרי של האישה היה ללדת ילדים ולגדל אותם. מצבה של אישה עקרה היה קשה מבחינה כלכלית ומבחינה מעמדית. היא נתפשה כמקוללת על ידי האל. הפתרונות שהוצעו לבעיית העקרות היו:

– אדם ערירי – שאין לו ילדים – יכול לאמץ לו לבן את העבד הראשי, והוא זה אשר יירשנו. לנוהג זה רומז אברהם כאשר הוא אומר לה': "אֲדֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" (בראשית טו ב).

– אדם רשאי לגרש את אשתו לאחר עשר שנות עקרות, ולקחת במקומה אישה אחרת, שתלד לו יורש.

– אישה עקרה רשאית לתת את שפחתה לבעלה לצורך הולדת בן. הבן הנולד נחשב לבן האישה והוא היורש את אביו, מעמדה של השפחה כאם מקנה לה יתרון בהשוואה לשאר השפחות: לבעליה אין רשות למכור אותה. עם זאת, מותר להם להחזירה למעמדה הקודם, הנחות.

זה בדיוק מה שקרה בפרשתנו: "וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית טז ג). אלא שלא ברור מדוע ספירת עשר שנים התחילה מהזמן שאברהם ושרה הגיעו לארץ[10].

נראה שכך הם פני הדברים: כשהאישה נתנה את אמתה לבעלה, לא פקעה בכך בעלותה על אמתה, אולם בפועל נשתנה מעמד האמה עקב היותה אשת בעל הבית, והיא תפקדה בבית כאישה בת חורין. זאת, כל עוד שוררים יחסים תקינים בינה לבין גברתה, הרי כל מעמדה החדש נועד לכך שגבירתה "תיבנה ממנה". אולם אם האמה "משווה את עצמה לגבירתה" עקב היותה אם ילדיו של בעל הבית, כלומר: אם מצבה המשפחתי החדש, העדיף על פני זה של גבירתה, העביר אותה על דעתה והשכיח ממנה את מעמדה האמתי עד שהיא רואה עצמה כגברת הבית, אז מעמיד החוק הזה לרשות הגברת האמתית כלי להתמודד עם מצב זה: היא רשאית להחזיר את אמתה למעמדה הקודם בבית, כשפחה בפועל. העבדים בעולם העתיק היו מסומנים בדרכים שונות, ועל כן גם רשאית גבירתה "לשים עליה אות עבדות", כלומר אות חיצוני. אם לא ילדה האמה, ואין כאן בעיית הפרדה של אם מבניה, רשאית גברתה אף למכור אותה, ובכך להוציאה מן הבית.

עם נתינת הגר לאברם היא הופכת לו לאישה, ומפסיקה לתפקד בפועל כשפחת שרי (בפסוק ד נאמר:  "ויבא אל הגר", וזו הפעם הראשונה בסיפור שאין היא מכונה "שפחה"). עם הריונה, אירע מה שהיה צפוי במקרים דומים: "ותקל גברתה בעיניה", היא "השוותה עצמה לגבירתה", כלשון החוק. וכך פירש רד"ק את התנהגותה: "חשבה כי מאחר שזרע אברם יהיה ממנה, כי תהיה גבירה, ולא הייתה חוששת למצוות שרי גבירתה לאשר תצווה".

שרי מתלוננת באזני אברם, והוא מסכים עמה: "הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך". כלומר: אף שהיא ניתנה לי לאישה, הרי היא "שפחתך", ואת רשאית לנהוג בה בהתאם לכך.[11]

 

סיכום

לסיכום העניין, השאלה המתבקשת היא: האם יוזמה זו של שרה אמנו הייתה מוצדקת? הרי בסופו של דבר היא זכתה בעצמה בבן, כפי שהקב"ה הבטיח לאברהם, רק שלא הייתה לה סבלנות לחכות עד קיום ההבטחה. ואם אמנם ישמעאל היה האב הקדמון של העם הערבי והמוסלמי, מצב העם היהודי היה יותר טוב – עד עצם היום הזה – לוּ לא היה נולד.

יתירה מזו. גם מתברר מהמשך הסיפור המקראי כי שרה הכניסה את עצמה בניסיון שהיא לא הייתה מסוגלת לעמוד בו, ולפי נחמה לייבוביץ, זה המסר של פרשה זו, כפי שהיא כותבת:

אולי רצתה התורה ללמדנו, כי המתמתח מעל לקומת אנוש ומקבל על עצמו משימות שמעל לכוחו, ייטיב לשאול עצמו תחילה, אם יוכל לעמוד בהן עד הסוף. שאם לא כן, מוטב לו לאדם שיחיה לפי כוחותיו ולפי הנדרש ממנו, כי אם יעלה מעלה ביכולת הוויתור ובהבאת קרבן ובכבישת כל יצר אנושי וכל מאווייו, הן אם לא יוכל גם לשהות על אותם רוכסי ההרים שאליהן טיפס והגיע לרגע, סכנה שייפול מטה מטה בהרבה ממה שהיה בזמן היותו במישור. [12]

הטענה כלפי שרה היא שהתחילה במעשה שלא הייתה בה היכולת להמשיך בו כראוי, ולפיכך עדיף היה שלא תציע מלכתחילה את הגר לאברהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] גור אריה על אתר.

[2] רבי חיים פלטיאל (צרפת 1240 – גרמניה 1300).

[3] בבלי גיטין נו ע"ב.

[4] שכל טוב (בובר) בראשית טז ב.

[5] קאסוטו עמ' 204.

[6] ראו מיק, קובצי חוק, T.J. Meek, "Mesopotamian Legal Documents", in J.B. Pritchard (ed.), Ancien Near Eastern Texts Relating to the Old Testament, Princeton 1969, pp. 217-223, עמ' 220.

[7] סרנה, הבנת בראשית, N.M. Sarna, Understanding Genesis, New York 1966, עמ' 128.

[8] יעל שמש, סיפורי אברהם, שרה והגר (בראשית טז כא) מנקודת מבט מגדרית, בית מקרא, כרך סג (תשע"ח) חוברת ב, עמ' 300.

[9]  1904. The Code of Hammurabi, King of Babylon  (1904), translated by Robert Francis Harper

[10] רש"י הבחין בקושי זה, והוא מיישב: "מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, לפי שלא נאמר לו (לעיל יב ב) "ואעשך לגוי גדול", עד שיבא לארץ ישראל". תנאי זה קיבל מעמד נורמטיבי, כפי שנאמר בגמרא: "נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: "מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען", ללמדך, שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין" (בבלי יבמות סד ע"א).

[11] אלחנן סמט, עיונים בפרשות השבוע, ירושלים תשס"ב, עמ' 33-34.

[12] עיונים חדשים בספר בראשית", עמ' 112-109.

סגור לתגובות.