כתוב במשנה: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך… משתקים אותו"[1]. והגמרא מבארת: על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? פליגי

  הקדמה במכלול כתביו של עמנואל לוינס ניתן לזהות שני קורפוסים מובחנים היטב, האחד הוא קורפוס של כתיבה פילוסופית מחמירה, והאחר קורפוס של כתבים יהודיים,

  הנביא ירמיהו מבכה את גורלו המר של עם ישראל: מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה

    מסופר בספר יהושע: וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה'

      בהסתמכו על פסוקים מהתורה ועל דברי חז"ל, הרמב"ם קובע, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, שהוראות התורה נצחיות: דבר ברור ומפורש בתורה שהיא

    גואל הדם ברוצח בשוגג ידוע תפקיד גואל הדם כאשר המוות נגרמה בשוגג. כך כתוב בתורה: וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה

  מקור הצום מובא בירושלמי: אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו… תני, רבי יודה בן בתירה אומר: בין חמץ

מובא בפרשתנו: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק

מבוא המצב של צדיק ורע לו היווה בכל הדורות בעיה אמונית קשה. על פי מקורות היהדות, מקובל כי הקב"ה גומל שכר לשומרי מצוותיו ומעניש את

  הקדמה השקפת הרמב"ם בעניין ההשגחה הכללית והפרטית – איך שהיא באה לידי ביטוי במורה הנבוכים – היא נועזת ומקורית, אם משווים אותה למה שנאמר

  בתורה עצמה צום אחד בלבד מוזכר: זה של יום הכיפורים, כפי שנאמר: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם" (ויקרא טז לא).

משמעות עיקרון זה היא שכל מה שהתרחש עם האבות הוא כעין פּרֶפִיגורציה של מה שיקרה לעם ישראל במשך תולדותיו[1]. הוא אינו מופיע בצורה מפורשת אצל