אל ידבר עמנו אלוהים

 

מהלך העניינים באמירת עשרת הדברות

אחרי הכנות רבות, בני ישראל הוזמנו לשמוע את עשרת הדברות ישירות מה' בכבודו ובעצמו, אלא שהתברר שגילוי זה של הקב"ה לעמו היה מלווה בתפאורה מרשימה ואף מאיימת, עד כדי כך שבני ישראל העדיפו לקבל את הוראותיו של ה' באמצעות משה רבנו ולא באופן ישיר. כך כתוב בפרשתנו:

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים (שמות כ טו-יח).

על פי הנאמר בפסוקים הנ"ל, בני ישראל בקשו ממשה לשמש כממשק בין ה' לבינם, אלא שלכאורה תגובתו הראשונה של משה הייתה לסרב להם כאשר הוא טען שאין מה לפחד. אולם בסופו של דבר התברר שמשה כן קיבל את דרישת העם. תיאור הדברים בפרשת ואתחנן מבואר יותר:

וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי. וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי. קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ. וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם (דברים ה כ-כו).

טענת בני ישראל היא כדלהלן: מצד אחד, הם נוכחו לדעת כי בניגוד למה שחשבו בהתחלה האדם יכול לשמוע את קול ה' ולהישאר בחיים, כפי שמציין שד"ל: "ראינו אפשרות הנבואה, וראינו שאדם יכול לקבל הדבור האלהי ולהתקיים בחיים". אולם, מצד שני, הם לא האמינו כי הדבר יכול להימשך לאורך זמן: גילוי ה' לבני אדם הוא עד כדי כך מלווה בתופעות טבעיות מאיימות כי בשלב כלשהו לא יוכלו להחזיק מעמד ולא ישרדו. וזו הסיבה שבקשו ממשה לשמש כאמצעי בין הקב"ה לבינם. הקב"ה – שיזם ללוות את מתן התורה בתופעות טבעיות מאיימות – אישר את טיעונם ואף שיבח את פחדם שהיה אמור להבטיח את קיום הוראותיו בעתיד.

אם כן נשאלת השאלה: מה הייתה תכניתו המקורית של הקב"ה? האם לכתחילה הוא התכוון למסור את כל התורה ישירות לעם ישראל, והדבר לא יצא לפועל בגלל סירובו ופחדו ממנו, או שכל הדברים התנהלו על פי רצונו, זאת אומרת שה' התכוון לכך שבני ישראל לא ישמעו ישירות אלא עשרת הדברות בלבד, וכל שאר המצוות יגיעו אליהם באמצעות משה רבנו. יש בנושא זה מחלוקת בין הפרשנים המסורתיים, כדלהלן.

לפי הרשב"ם, התכנון המקורי היה שהקב"ה ימסור לבני ישראל את כל מצוותיו באופן ישיר. כך הוא כותב: "אלמלא שאמרו כך, יש לומר שהיה אומר להם הקב"ה כל המצות מפיו". אבל עולה מדברי הרמב"ן דעה שונה: "היו חושבים שירצה להשמיעם כל התורה, והרצון היה לפניו להשמיעם עשרת הדברות בלבד". אמנם בני ישראל חשבו שהקב"ה התכוון למסור להם ישירות את כל התורה, אבל אין הקב"ה תכנן כך את הדבר. גם המלבי"ם סובר שבני ישראל חשבו שכך יקבלו את כל התורה, אלא שהוא לא נוקט עמדה בעניין התכנית המקורית של הקב"ה:

אז חזרו בהם ממה שבקשו תחלה שישמעו כל התורה מפי ה' בעצמו שלא על ידי אמצעי אחר, שראו שאין מוכנים לזה, ויאמרו "דבר אתה עמנו ונוכל לשמוע ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות" אחר שנשמתם יוצאת בכל דבור, לאו כל יומא מתרחיש ניסא.

המלבי"ם בפירושו מסתמך על דברי המכילתא, כדלהלן:

"ויגד משה": וכי מה אמרו ישראל למשה לומר לפני המקום, ומה אמר המקום למשה לומר להן לישראל? אמרו: רצוננו לשמוע מן מלכנו, שאינו דומה שומע מפי פדגוג לשומע מפי המלך. אמר לו הקב"ה: אני אתן להן מה ששאלו בעבור ישמע העם בדברי עמך. אמרו לו: רצוננו לראות מלכינו, שאינו דומה שומע ורואה לשומע ואינו רואה. אמר לו הקב"ה: אני אתן להם מה שביקשו, ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם.[1]

הרי המכילתא באה לפתור בעיה שמתעוררת מפשוטם של הפסוקים. כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'" (שמות יט ט). כתוב שמשה הביא אל ה' דברי העם, והנה אין כל אזכור של מה שהעם אמר. לכן המדרש מוסיף שהעם ביקש לשמוע את ה' באופן ישיר. רש"י אימץ גישה זו:

את דברי העם וגו' – תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו… ויאמר ה' אל משה – אם כן, שמזקיקים לדבר עמם, לך אל העם וקדשתם – וזימנתם, שיכינו עצמם היום ומחר.

מכאן שבני ישראל ביקשו לשמוע מה' את כל התורה, אלא שנוכחו לדעת שאין הדבר אפשרי.

אכזבתו של משה רבנו

בפרשת ואתחנן, עולה מדברי רש"י שמשה רבנו התאכזב מסירובם של בני ישראל לשמוע את כל התורה מפי ה':

את תדבר אלינו – התשתם את כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני!

מדברי רש"י משתמע אפוא קטרוג על בני ישראל, שסירבו לשמוע ישירות את דבר ה'. הרי כאמור אין להשוות שמיעה ישירה לשמיעה באמצעות מתווך, כפי שכותב ספורנו: "אף על פי שיהיה דבורך גרוע בערך אל הדבור האלהי", ולפי המכילתא הנ"ל זו הייתה בקשת העם בהתחלה! מכאן לכאורה ניתן להסיק שרש"י סובר – כפי שנכדו הרשב"ם אומר בצורה מפורשת – שה' התכוון למסור ישירות את כל התורה לבני ישראל. אולם כאמור הרמב"ן לומד מתשובתו של ה' שתגובת בני ישראל הייתה ראויה, באשר היא נבעה מיראת אלוהים, וכי בכל מקרה אין הקב"ה התכוון להשמיע להם את כל התורה:

אם כן יאמר שדאג להם, אבל ה' הודיעו כי מיראתו עשו וטוב להם. והעניין… כי היו חושבים שירצה להשמיעם כל התורה, והרצון היה לפניו להשמיעם עשרת הדברות בלבד כאשר בקשו. ודע, כי עתה בקשו ממשה שלא ישמעו קול ה' הנכבד לא ביום הזה ולא בדור מן הדורות לעולם, דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, ואינם חפצים במעמד כזה, אבל יאמינו בנביאים ויעשו כל רצון ה' על פיהם. וכן יאמר להם משה (להלן יח טו טז) "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מעם ה' אלהיך בחורב" וכל הפרשה ההיא, אם כן השאלה הזאת לדורות היתה.

כך שסירובו של העם לשמוע ישירות את קול ה' ובקשתם ממשה רבנו לשמש כמתווך סללו את הדרך לקבלתם את דברי הנביאים בימי משה ואחריו.

כלי יקר מבאר במה משה היה מסוגל יותר לשמוע את דבר ה' מאשר יתר העם:

כל עוד שיותש כח החומר לפיהו יגדל כח השכלי ודעת זקנים יוכיח, לפיכך היה משה יכול לשמוע בקול ה' ולא נתפעל ממנו כי כבר תש כנקבה כח חומרו על ידי שפירש מן האשה ושאר עניני פרישות שהיו בו וכמו שאמרו חז"ל (בבלי יומא ד ע"ב) "ויכסהו הענן ששת ימים" (שמות כד טז) למרק אכילה ושתיה שבמעיו כמאן דאמר שהענן כסה למשה, וכל זה תשות כח החומרי גורם להתחזקות השכל שאינו מתפעל מן הקול כי כל דבר אינו מתפעל כי אם מהפכו והיה יכול לקבל קול ה' אפילו דיבור קשה, לכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר כי אמירה רכה של השכינה יכול אתה לקבל אפילו אם היה חומר שלך חזק כזכר ולא הותש כנקבה, אמנם ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך כי יכול אתה לקבל אפילו דיבור קשה לפי שכבר הותש חומרך כנקבה כי פני משה כחמה המאירה מכל צד כך נזדכך גם החומר שבו, ועל זה נאמר שפיר הטיבו את אשר דיברו.[2]

יוצא כי לכל הדעות הדברים התנהלו כדלהלן: העם ביקש שהקב"ה בכבודו ובעצמו ילמד אותו את כל התורה, אולם אחרי שהוא שמע את עשרת הדברות הוא שינה את דעתו וביקש ממשה לשמש כמתווך. חזרה זו של העם לא מצא חן בעיני משה, אבל הקב"ה אישר אותה וקיבל את בקשת העם. ולפי הרמב"ן בכל מקרה הקב"ה לא התכוון למסור את כל התורה באופן ישיר. אולם, סירובו של העם לצעד כזה גרם לכך שהוא השלים לסמוך על הנביאים כמתווכים בין הקב"ה לבינו במהלך הדורות.

מה שמע העם מה'?

שאלה נוספת היא באיזה שלב בני ישראל פנו למשה כדי לבקש שהוא יהיה המתווך בין הקב"ה לבינם, ויש לשאלה זו זיקה לבעייתנו. המדרש כותב:

רבי יהושע אומר: שני דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה, "אנכי" ו-"לא יהיה לך", ההוא דכתיב: "ישקני מנשיקות פיהו", ולא כל הנשיקות. ורבנין אמרין: כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: טעמון דרבנין, דכתיב: "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה". מה עיבוד ליה רבי יהושע בן לוי? פליג, שאין מקדם ומאחר בתורה. או אינו מדבר "דבר אתה עמנו ונשמעה" אלא אחר שנים ושלשה דברות? רבי עזריה ורבי יהודה בר סימוון בשם רבי יהושע בן לוי תפשי שטתיה, אמרי: כתיב "תורה צוה לנו משה", כל התורה כולה שש מאות ושלש עשרה מצות הוי. "תורה" בגימטריא עולה כמנין תרי"א מצות דבר עמנו משה. ברם, "אנכי" ו-"לא יהיה לך" לא דבר עמנו משה, אלא מפי הקב"ה שמענום.[3]

וכך גם מובא בגמרא:

דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? "תורה צוה לנו משה מורשה" (דברים לג ד). "תורה" בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי; "אנכי" ו-"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום.[4]

אם מבינים את מהלך העניינים לפי הכרונולוגיה המקראית, פנייתם של בני ישראל אירעה אחרי שהם שמעו את כל עשרת הדברות, וכך מבינים את העניין הרשב"ם: "ויאמרו אל משה, לאחר ששמעו עשרת הדברים, דבר אתה עמנו", וכן אבן עזרא: "אחר שנשלמו עשרת הדברים". אולם, לפי הבנה זו, מה טעם פנייתם של בני ישראל? חייבים אם כן להבין שהקב"ה התכוון למסור להם ישירות כל יתר המצוות או לפחות חלק מהן, והרשב"ם הוא אפוא נאמן לשיטתו. לעומת זאת יש מי שסובר בניגוד לפשוטו של מקרא שבקשת העם אירעה אחרי שני דברות בלבד, כך שהתכנון הראשון היה שבני ישראל לא ישמעו אלא את עשרת הדברות ישירות מפיו של הקב"ה, וזה לא קרה. אבל אין להעלות על הדעת שהיה אמור שישמעו את כל התורה מפיו.

משמעות בקשת העם ווויתורו

בוא נתבונן עתה בשתי האופציות העומדות לפנינו. לפי פשוטו של מקרא ומהלך הכרונולוגי של התורה, הקב"ה התכוון למסור את כל התורה ישירות לעם ישראל. אבל איך דבר כזה יכול להתנהל מבחינה מעשית? אמירת עשרת הדברות דרשה אמצעים עילאיים והייתה הצגה גדולה של פעם בהיסטוריה. איך הקב"ה התכוון למסור ישירות לשישים ריבוא בני ישראל את תרי"ג המצוות על כל פרטיהן? אולם אפשר ליישב ולומר שיש לסמוך על הקב"ה שהיה מוצא את הדרך הנאותה למסירה ישירה כזאת.

האופציה השנייה גם בעייתית: מדוע הקב"ה מצא לנכון למסור ישירות לעם ישראל דווקא את עשרת הדברות? האם מה שנאמר שם יותר חשוב ממה שכתוב בכל התורה? בנושא הזה נאמרו דברים רבים[5]. בכל אופן, ניתן לטעון כי כוונת הקב"ה הייתה להתגלות לכל עם ישראל, על ידי מסירה ישירה של "דוגמית" של המצוות העיקריות, כך שיקבלו גם את כל השאר כדבר אוטנטי מצידו.

בכל מקרה, יש לנסות להבין מהי משמעותה של מסירה ישירה לעומת מסירת על ידי מתווך, תהיה האופציה ההרמנויטית אשר תהיה. רש"י מבאר בפשטות כי מסירה ישירה נאמנת יותר: "אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך" (שמות יט ט), "אמר משה: אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר, כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח, הרי המוכר עצמו מדבר עמכם" (דברים ה ד). עדיף שתשמעו את כל התורה מפי ה', כך לא יהיה לכם כל ספק  בעניין אמיתתה.

אבל ניתן לראות בין מסירה ישירה למסירה על ידי מתווך לא רק הבדל טכני אלא עקרוני. לפי שפינוזה[6], כשבני ישראל יצאו ממצרים, לא הייתה להם שום חוקה, ויכלו לאמץ כל מערכת משפטית ושלטונית שתמצא חן בעיניהם. ואז, על פי עצת משה, הם החליטו להכיר בהקב"ה כמחוקק בלעדי, בלי שום התערבות אנושית שתפריד בין ה' להם. כתוצאה מכך ה' כרת עמהם ברית המקבעת את המצב הזה. לפי זה, יהיה בעיקרון לכל אחד מבני ישראל הזכות לשאול ישירות את הקב"ה בכל ספק שתתעורר או בכל נסיבה חדשה שתתבע הכרעה משפטית או דתית.

אם כן, המערכת הנורמטיבית שבני ישראל קבלו אותה מרצון הייתה כולה אלוהית, מדובר בתיאוקרטיה הכוללת את כל החוקים והמשפטים. מכאן יוצא שאויבי ישראל הם אויבי ה', ולא הייתה כל הבחנה בין ההוראות המדיניות והאזרחיות לבין ההוראות הדתיות. כך הוא כותב:

לכן בממלכה הזאת משפט המדינה והדת, העומדת, כפי שהראינו, על הציות לאלוהים בלבד, היו דבר אחד שענינו אחד. כלומר עיקרי הדת לא היו לימודים אלא משפטים ומצוות, יראת שמים נחשבה לצדק, פריקת עול שמים לפשע ועוול. מי שבגד בדת חדל מהיות אזרח, ועל שום כך בלבד נחשב אויב. ומי שמסר את נפשו על הדת היה חשוב כמי שמסר את נפשו על המולדת. ובכלל לא הייתה שום הבחנה בין משפט המדינה ובין הדת. ושעל כן יכולה היתה הממשלה הזאת להיקרא תיאוקרטיה, לפי שאזרחיה לא היו כפופים לשום משפט אלא למשפט הניגלה על ידי אלהים.[7]

אולם, מערכת זו עברה שינוי, וזאת מפני שאחרי הגילוי הראשון של הקב"ה בהר סיני כאשר הוא אמנם מסר להם ישירות את עשרת הדברות, גילוי זה היה עד כדי כך מאיים שהם החליטו לבקש ממשה רבנו לשמש כמתווך בינם לבין האלוהים. בזה בני ישראל למעשה ביטלו את הברית הראשונה, ומאז הם וויתרו על הזכות שהייתה להם לפנות ישירות להקב"ה וקבלו את משה כמתווך בינם לבין ה', עם כל המשתמע מכך, אבל העיקרון נשמר: הסמכות הבלעדית שיש להישען עליה היא הקב"ה.

כמובן, הם האמינו שמשה רבנו ישמש כמתווך נאמן במסירת התורה לעם ישראל, אבל אין להתעלם מההבדל העקרוני שיש בין שתי הגישות האלה. הרי המערכת שאומצה אז ממשיכה לפעול עד ימינו אנו: וויתור זה של בני ישראל המשיך לפעול גם אחרי מותו של משה, ומאז הזכות לחוקק נמסרה לנביאים שקמו אחרי משה ומכאן ואילך לחכמים, כפי שנאמר במשנה הראשונה באבות: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". גם בכל ספק שיתעורר אין לפנות ישירות להקב"ה אלא לנציגיו, כפי שנאמר:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר  יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים יז ח-יא).

והאם זה רע? כך משה לכאורה חשב, שהתאכזב מאי-יכולתם של עם ישראל לעמוד מול הקב"ה. הרי משה לא רצה להגיע למעמד של נביא-על שהוא זכה בו בסופו של דבר, כפי שמעיד עליו הכתוב: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב ג). בנוסף לכך, הסמכת בני-האדם לקבוע דרישות הדת תמיד טומנת בחובה חשש לעוות אמיתותיה. אבל מצד שני, הקב"ה, שיצר "את הקולות ואת הלפידים", כנראה היה מרוצה מהאופן שהדברים בסופו של דבר התנהלו. ה' רצה שבני האדם יהיו שותפים במסירת התורה ואף ביצירתה, וגרם לכך שכן יהיה בסופו של דבר.

[1] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יט ט.

[2] כלי יקר דברים ה כד.

[3] מדרש רבה שיר השירים.

[4] בבלי מכות כג ע"ב.

[5] ראו מאמרי /פרשת-יתרו-עשרת-הדברות/https://alex-klein.co.il

[6] אין כל ספק ששפינוזה היה כופר בעיקר, ולא בכדי הוחרם על ידי קהילתו. יחד עם זה, ניתן למצוא בספרו רעיונות המתקבלים על הדעת ותואמים את אמונת ישראל, ולכן הרשיתי לעצמי להציג כאן אחד מהם, באשר לפי הרמב"ם יש לקבל את האמת מכל אדם, יהיה אשר יהיה, כפי שכתב: "שמע האמת ממי שאמרה" (שמונה פרקים לרמב"ם, הקדמה). תודתי נתונה לפרופ' חנוך בן-פזי שהעיר את תשומת ליבי לדברים האלה של שפינוזה.

[7] ברוך שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תירגם חיים וירשובסקי, מאגנס 1961, פרק יז.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.