בתי ערי חומה

 

מובא בפרשתנו דינם של בתי ערי חומה, כדלהלן:

וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ. וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל. וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא (ויקרא כה כט-לא).

כך שישנם שלושה דינים[1]:

  • שדה אחוזה: אחרי מכירתו, הוא נשאר בכל מקרה שנתיים בידי הקונה. אחרי שנתיים, המוכר רשאי לפדות אותו. וביובל, הוא חוזר למוכר.
  • בתי החצרים: ניתן לפדות אותם מרגע שנמכרו. ביובל, הם חוזרים למוכר.
  • בית מושב עיר חומה: מדובר ב-"בית בתוך עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון" (רש"י). ניתן לפדות אותו תוך שנה מתאריך המכירה. כעבור שנה, הוא נשאר בידי הקונה לצמיתות.

מהי סיבת השונות הזאת?

הרמב"ן מבהיר כי שדה אחוזה הוא משאב חיוני לפרנסת האדם. אם כן, התורה דאגה לכך שגם אם הוא נאלץ למכור אותו, מכירה זו לא תהיה בלתי-הפיכה, ובסופו של דבר הוא יחזור לבעליו השורשיים בכל מקרה ביובל. בנוסף, ומאותה סיבה, תמיד קיימת אפשרות לפדות את השדה הנמכר, רק שהעניקו לקונה את הזכות להחזיק בשדה לפחות שנתיים, כך שיספיק להפיק הנאה ממה שהוא השקיע בו.

"בית חצרים" הוא בית שלא בתוך היישוב, כך שהוא יכול לכל רגע נתון להיהפך שוב לשדה. כך כותב החזקוני: "לפי שפעמים אדם עושה אותה שדה לפיכך על שדה הארץ יחשב להיותם כשדה, היינו גאלה תהיה לו וביובל יצא". לכן הוא גם יוצא ביובל. מצד שני, היות והוא לא נעבד, אין כל סיבה שהקונה יחזיק בו שנתיים כמו שדה רגיל.

לגבי בית מושב עיר חומה, הדין שונה: הוא מיועד לדירה ולא להפקת פרנסה. אם כן, אין כל סיבה שיחזור למוכר ביובל. מצד שני, מכירת דירה ומעבר לדירה אחרת הם מאורע טראומטי עבור כל אדם, ובעיני הפרשנים יש במהלך זה אפילו בושה, לכן נותנים למוכר אופציה לחזור במשך שנה שלימה. אולם, כעבור שנה, הקונה צריך להרגיש כבעל הדירה ממש, ולכן מאז אין כל אפשרות של פדיון. וזה לשון הרמב"ן:

בעבור שממכר ביתו של אדם קשה בעיניו מאד ויבוש ממנו בעת שימכרנו, רצתה התורה שיגאלנו בתוך השנה הראשונה. ובעבור כי האדם לשדה נעבד וממנו יצא לחם למחיתו, רצה שיצא השדה ביובל. אבל הבית לאחר היאוש ששינה דירתו ועמד שנה בבית אחר לא יזיק לו, כי לא תמעט מחיתו אם יחלט. ובתי החצרים עשויים לשמירת השדות ולהיותם מושב לעובדי האדמה, ועל כן דינם כשדה הארץ.[2]

רבנו בחיי אומר דברים דומים:

אחרי שהזכיר… "ומכר מאחוזתו", שהיא השדה, וצוה בו הכתוב שיצא ביובל מפני שהיא עיקר חיי האדם ומשם תצא פרנסתו, הזכיר עתה במכירת הבית שגדול בושתו עד מאד כשיצטרך למכור את ביתו, ולכך רצתה התורה שיגאלנו תוך שנה ואין הלוקח יכול לעכב.[3]

שד"ל מוצא סיבה נוספת כדי להסביר שלא תהיה אפשרות לפדות דירה: מפני שמי שרוכש דירה חדשה ירצה לשפץ אותה ולהשקיע בה, דבר שלא היה עושה אם הוא לא יוכל לבטוח שהדירה תישאר בידיו: "הקונה אחר שעברה שנת מקנתו יוכל להוציא הוצאות ליפות ביתו, מה שלא היה עושה אם בכל שנה ושנה היה המוכר יכול לגאלו".

ולמשך חכמה הסבר מקורי לדין הזה של בתי ערי חומה:

יתכן טעם קצת, דערי המבצר הם הערים המגינים מפני האויב ומתחזקים אם באים במצור… ולפי זה, אם היה הדין דבית בעיר מבצר חוזר ביובל, במשך חמשים שנה הלא יתכן כי ימכר בתים הרבה, ובשנת היובל "ישובו איש לאחוזתו", ויהיו כל אנשי העיר חדשים וגרים, ואינם יודעים ומכירים מוצאי ומובאי העיר, ואין להם הקשר והאיגוד כי אינם מכירים זה את זה, ולא יוכלו להתחזק. לכן נתנה התורה זמן – שנה – ואם לא יגאל, יוחלט.[4]

משך חכמה מסביר מדוע בית מושב עיר חומה איננו חוזר לבעליו ביובל. בניגוד למה שעולה מפרשנים אחרים, שהבינו שדירה רגילה היא מן הסתם ביישוב מבוצר, הוא סובר שערים בצורות היו רק על הגבול במטרה להגן על היישוב היהודי נגד כובשים זרים. וכדי שהגנה זו תהיה יעילה, חשוב שתושבי העיר יהיו מאוגדים – כדי לנקוט בשעת הצורך בפעילות הגנתית משותפת כלשהי – וגם יכירו היטב את הטופוגרפיה של עירם – כדי שידעו איך להילחם נגד הכובש. היות ושני תנאים אלה לא יקויימו כאשר בשנת היובל בזמן אחד כל בעלי הדירות יהיו אנשים חדשים, התורה וויתרה על הנהגת היובל בנסיבות אלה.

 

 

 

 

[1] ראו בבלי ערכין לב ע"ב-לג ע"א.

[2] רמב"ן ויקרא כה כט.

[3] רבינו בחיי ויקרא כה כט.

[4] משך חכמה ויקרא כה כט.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.