האם יש מצוה לחזור בתשובה?

בראש הלכות תשובה, הרמב"ם כותב: "מצות עשה אחת, והוא: שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה". וכך הוא כותב בהמשך: "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל… לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים"[1]. מביטויים אלה עולה לכאורה שהרמב"ם סובר שקיימת חובה הן לחזור בתשובה והן להתוודות על חטאיו. מצד שני הרמב"ם כתב בספר המצוות: "צוונו להתוודות על העוונות והחטאים… ויבקש המחילה בזה העניין וכו'"[2] משמע, שעיקר הציווי הוא חובת הוידוי. וכן גם ממה שכתב בגוף הלכות תשובה: "כשיעשה תשובה ויחזור מחטאו חייב להתוודות וכו'"[3], שוב משמע שעצם המצווה הוא הוידוי, ולא התשובה. לכן יש לברר מהו לדעתו המקור של מצוות התשובה, ועל ידי זה יתאפשר לעמוד על הגדר המדויק של מצוות התשובה, שלה מוקדשת ספר שלם במשנה תורה – הלכות תשובה.

 

מקור המצווה בתורה

כאסמכתא למצוות התשובה, הרמב"ם מביא בספר המצוות את הפסוק הבא: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר ה ו-ז). וכן בראש הלכות תשובה, הוא מביא אותו פסוק, והוא מסיק ממנו: "וידוי זה מצות עשה"[4]. מכאן שעיקר המצווה הוא הוודוי. אם כן, מדוע הרמב"ם כתב בכותרת שיש מצווה לחזור בתשובה? אולם, יש להבין את העניין כך: גדרה של התשובה נקבע בהלכה עצמה ולא בכותרת שבראשה. והכותרת, יותר משהיא מבטאת את גוף המצווה היא מבטאת את הרעיון הכללי העומד ביסודה[5]. מהות מצוות התשובה היא מכלול הפעולות הגלויות והנפשיות המביאות את החוטא להפנות עורפו לעברו, עם כל המשתמע מכך. אם השב מגיע למצב נפשי כזה אז הוא זוכה למחיקת עברו ולוויתור על עונשו מצד הקב"ה. אבל יחד עם זה, גדרה של המצווה למעשה היא הוידוי על החטאים, דהיינו כשיעשה תשובה יהא חייב להתוודות.

 

מצוות ווידוי מצווה מותנית?

הגדרה זו עלולה להוליך למסקנה, שאין וידוי זה אלא מצווה מותנית בלבד. פירוש הדבר: מי שמבקש לחזור בתשובה יהא חייב להתוודות, כשם שמי שלובש בגד עם ארבע כנפות חייב לקשור עליו ציצית. לפי זה, עצם החזרה בתשובה איננה מצווה כל עיקר. ואכן, כך גם הובן הדבר על ידי המנחת חינוך: "אין התשובה מצות עשה… רק אם בא לעשות, מצות עשה שיתוודה בפיו… אם כן, אם לא עשה תשובה, אין לו עונש כלל על מה שלא עשה תשובה, רק על העבירה שעבר"[6].

גישת הרב קוק בהבנת שיטת הרמב"ם דומה לזו של המנחת חינוך. היא מתבררת מתוך שאלתו של החיד"א[7]: בהנחה שישנה מצוות עשה לחזור בתשובה, על פי הכלל שאין חיוב מלקות על לאו הניתק לעשה, לכאורה אין כל אפשרות להטיל עונש מלקות על עבריין כלשהו, הרי כל לאו שבתורה ניתק לעשה של תשובה! עיקר תשובתו של הרב קוק הוא כדלהלן:

תשובה עצמה אינה בכלל מצות עשה, דסבירא ליה להרמב"ם שלא מצינו בפירוש שאמרה תורה בלשון מצוה על התשובה. ואף על פי שהיא סגולה יקרה לכפר על העונות, מכל מקום, מצות עשה אינה… [מצוות התשובה היא] עצה של חיבה מאת אבינו שבשמים שידו פשוטה לקבל שבים. [8]

להוכחת דעתו, הרב קוק מסתמך על הגהה של דברי הכותרת ל"מצות עשה אחת, שכשישוב החוטא מחטאו… יתוודה" במקום "שישוב"[9].

רפל מאמץ את שיטת הרב קוק ומסביר שהרמב"ם "ראה צורך לייחד הלכה כוללת לנושא שאינו מצווה כלל, בשל החשיבות החינוכית, הפילוסופית-עיונית והמוסרית-מעשית של העניינים הקשורים בתשובה"[10].

המשך חכמה מרחיק לכת עוד יותר. לפי המשך חכמה, התורה לא צריכה לצוות באופן מיוחד על השיבה מן החטא:

וכי בשביל שעבר ושנה בה הותרה סלקא דעתך? הנה האזהרה הראשונה המונעתו מחטוא טרם שחטא, היא מונעתו מחטוא גם אחרי שחטא… על התשובה בעצמה אין לחשבה למצוה חדשה… אמנם מצות התשובה אשר על זה צריך מצוה פרטית הוא שאם חטא ועוזב את חטאו מצוה להתוודות.[11]

לפי זה, לא זו בלבד שאין מצוה מיוחדת לחזור בתשובה, אלא יתירה מזו: לא תתכן מצווה כזאת, הרי האיסור לעבור עבירה כלשהי קיים ועומד גם אחרי החטא, ולכן מצוות התשובה מצטמצמת לווידוי בלבד.

מכאן יוצא שלדעת הרב קוק והמשך חכמה אין מצות הוידוי חובה מותנית אלא היא כרוכה יחד עם חובת התשובה שתמיד בעינה עומדת, בין אם התורה צוותה עליה במפורש או לא. את דברי הרמב"ם בכותרת "מצות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו" יש להבין כך: התשובה איננה מצווה בפני עצמה, אלא היא חובה תמידית – במובן זה שתמיד מוטל על החוטא להפסיק לחטוא – ומצוות הוידוי מלווה אותה.

 

שיטת הרב סולובייציק

הרב סולובייציק[12] מסביר את דברי הרמב"ם בדרך שונה. לרמב"ם יש שיטה מיוחדת במניין המצוות ובהגדרתן, לפיה יש לחלק בין שני סוגי מצוות:

• מצוות שקיום המצווה ומעשה המצווה באים כאחד, כגון מצוות לולב,
• מצוות שבהן קיום המצווה ומעשה המצווה אינם באים כאחד, למשל, כאשר קיום המצווה במחשבה ואילו פעולת המצווה היא ביד או בפה. הפעולה אמנם בוצעה בעת האמירה או העשייה, אך בכך עדיין לא נתקיימה המצווה. הקיום תלוי ברגש ובמצב רוח מסוים, כגון בדיני אבלות, במצות שמחת יום טוב, בקריאת שמע ובתפילה.

מצות התשובה שייכת לסוג השני שהוזכר, באשר התשובה והוידוי הם שני מרכיביה של מצווה אחת:

התשובה בעיני הרמב"ם היא מעין עבודה שבלב. זוהי מצוה שעיקרה אינו במעשים ובפעולות, אלא בתהליך הנמשך לעתים על פני שנות חיים, תהליך שתחילתו בחרטה, ברגש אשמה, בהכרת האדם כי ניטלה תכלית מחייו, בהרגשה של בדידות… דרכו של תהליך זה ארוכה, עד לתכלית שהיא התשובה עצמה… לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר, מגיע מעשה התשובה. ומה מעשה התשובה? הווה אומר: הוידוי.[13]

לפי הנאמר הוידוי הנו מעשה התשובה, שהוא סיום וסיכום תהליך המהווה עיקר המצווה ומטרתה האמתית. לכן מצות התשובה (הקיום) מופיעה בכותרת, בהגדרת המצווה, כאשר בהמשך מדובר בעיקר על הוידוי בלבד (המעשה). בספר המצוות מופיע מעשה המצווה בלבד.

הבחנתו של רב סולובייציק ניתנת ליישום במצווה אחרת: מצוות האמונה. במצוה הראשונה שבספר המצוות הרמב"ם כתב: "היא הציווי שנצטווינו להאמין", ואילו בהלכות יסודי התורה (א, א) פתח כך: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון", וכן בהלכה ו: "וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר 'אנכי ה' אלוהיך'". גם במצווה זאת קיימת הבחנה בין מצוות האמונה, שהיא קיום המצווה, לבין פרטי מעשה המצווה, שהיא לדעת, דהיינו ללמוד ולחקור בנושאים תיאולוגיים.[14]

 

מצוות התשובה היא מצווה כללית

אפשר גם לבאר את שיטת הרמב"ם כך: לפי השורש הרביעי בהקדמה לספר המצוות: "אין ראוי למנות במניין המצוות הציוויים הכוללים התורה כולה". לפי עיקרון זה ניתן לבאר מדוע מצוות התשובה לא מופיעה בספר המצוות ולא בהלכות תשובה גופן אלא בכותרת בלבד. מצות התשובה הנה מצווה כללית בעלת מטרה עילאית הנוגעת לכלל התנהגותו של היהודי. מאידך, התשובה הנה מצווה שגם מתבטאת בדבור של מעשה, זאת אומרת בוידוי, ומצות העשה של וידוי זוהי הרכיב המעשי של מצות תשובה.

לעומת הבחנתו של הרב סולובייציק בין קיום ומעשה, יש כאן הבחנה בין מצווה כללית לבין פרטי מעשה המצווה.

לפי הרמב"ם, האמונה ההכרחית באפשרות לחזור בתשובה, וממילא החובה לשוב, היא אחת היסודות של הדת, והיא שייכת לקבוצה של המצוות שהן "דעות עיקריות". מצווה זאת באה לידי ביטוי בתורה דרך הפן המעשי שלה – הוידוי. בכך מצוות התשובה דומה למצוות יסודיות אחרות, כגון מצוות תלמוד תורה, שאף היא לא נאמרה בתורה באופן מפורש, אלא רק נלמדת מביטויה העקיף שהוא ללמד את הבנים. כך משתמע ממה שכתב במורה הנבוכים:

הקבוצה הראשונה כוללת את המצוות שהן דעות עיקריות. והן שמנינו אותן בהלכות יסודי התורה… ברורים טעמיהן של כל המצוות שמכילה הקבוצה הראשונה… כאשר תתבונן בהן אחת אחת, תמצא שדעה זאת נכונה ושהיא דבר מוכח בהוכחה מופתית… ברור שגם התשובה בקבוצה זאת, כלומר, שהיא מן הדעות שבלעדי האמונה בהן לא תסתדר מציאותם של אנשים בני-תורה, מפני שבהכרח אדם טועה ונכשל, או שמתוך בורותו הוא מעדיף דעה או מידה שבאמת אינם עדיפים, או שתאווה או כעס גוברים עליו. ואילו האמין האדם ששבר זה לא ניתן לאיחוי לעולם, היה מתמיד בתעייתו, ואולי היה מוסיף על מריו מכיוון שלא נותרה לו עצה.[15] אבל עם האמונה בתשובה הוא ימצא את תיקונו ויחזור למצב טוב יותר ושלם יותר ממה שהיה בו לפני שעבר עבירה. לכן רבים המעשׂים המשרישים דעה זאת הנכונה והמועילה מאוד, כלומר הוידויין והקורבנות על השגגות וכן על זדון כמה חטאים, והתעניות, והציווי הכללי לשוב מכל חטא ולסור ממנו. זאת אפוא תכליתה של דעה זאת. כל אלה תועלתן ברורה אפוא.[16]

לדעת הרמב"ם יוצא לפי זה, שהעובדה שהקב"ה מצפה מבני ישראל שינהגו על פי התורה מחייב קיום אפשרות מחיקת העוונות. אילולא כן, היות ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז כ), מי שמעד פעם אחת יעזוב את הדרך הטובה מתוך ייאוש וישתקע עוד יותר בחטא. מאידך, אם הקב"ה מוחק את העוונות בעקבות הוידוי, ודאי לא מדובר בצעד אוטומטי, אלא תוצאה של תהליך הדורש מאמץ מצד האדם. לכן, מאחר והקב"ה דורש מהחוטא להתוודות על חטאיו, ומאחר וטובת הדת מחייבת שתהיה דרך לחזור בתשובה, מחויבת הדרישה לשוב בתשובה.

נטעים שלסברה זו יש על מה להסתמך. על יד חובת הוידוי יש רמזים רבים לחשיבות עיקרון התשובה בתורה – שנאמר "ושבת עד ה' אלוהיך" (דברים א ל) – בנביאים – למשל: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד ב-ג), במדרש, בתלמוד ובליטורגיה, המעידים כי מושג זה תופס מקום מרכזי בהגות הדתית.

יש לשים לב לכך שבעיני הרמב"ם, הפנמת עיקרון התשובה היא דרישה הדומה לחובת השגת עקרונות אחרים כמו קיום האל והבנת מאפייניו העיקריים. כידוע, האדם מגיע לשיא הצלחתו על ידי השגת המושכלות, ועיקרון התשובה הוא אחת מהן, וזו הסיבה שהלכות תשובה הוכנסו בספר המדע, ביחד עם הלכות יסודי התורה. אם כן, מתברר כי המצוות המעשיות הרבות המלוות את רעיון התשובה אינן רק הדרכים לקיים את מצוות התשובה, אלא גם האמצעי להשיג "מושכלה" המאפשרת לאדם להגיע לדרגה הגבוהה ביותר.  כך הוא כותב:

התשובה היא… מן הדעות שמציאות בני הדת לא תהיה סדירה אלא אם מאמינים בהן… לכן רבו המעשים המקבעים את הדעה הזאת, הנכונה והמועילה מאוד, כוונתי לוִדויין, לקרבנות על השגגות כמו גם על חלק מהזדונות, ולתעניות… וזוהי תכליתה של דעה זו.[17]

 

עיקרון התשובה לכאורה שייך גם לגויים – אף על פי שהרמב"ם כותב "שבלעדי האמונה בהן לא תסתדר מציאותם של אנשים בני-תורה"[18]. כך עולה מן המסופר בספר יונה, אם כי לא ניתן לדייק משם או להסיק בדרך הסברה שתשובה מהווה מצווה אף לבן נח. עַם ישראל הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בעל ייעוד דתי בעולם, מה שאין כן בני נח. לשם מילוי תפקידו בעולם, עם ישראל זקוק לאפשרות התשובה כדי שיוכל להמשיך ולהתקיים, מה שאין כן בעניין הגויים, שנעלמים מהעולם כאשר גדשו את הסאה, כפי שרש"י כותב: "אין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה, שנאמר "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז ח)"[19].

יחד עם זה, גם אינו יהודי יכול לתקן את מעשיו ולחזור לדרך הנכונה.

 

שיטת הרמב"ן

בפירוש הרמב"ן לפסוק "ושבת עד ה' אלהיך" (דברים ל ב) נאמר: "שתשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום". וכן להלן, על הנאמר "כי המצוה הזאת" (שם יא) הרמב"ן מפרש: "המצווה הזאת [היא] התשובה הנזכרת, כי ושבת עד ה' אלהיך מצווה שיצווה אותנו לעשות כן". מכאן שהרמב"ן לומד כי קיימת מצווה של תשובה ושהיא נדרשת מפסוקים שבפרשת נצבים.

אין הרמב"ן מתעלם מניסוח הדברים שם בלשון של הבטחה, ולכן הוא מוסיף: "ונאמרה בלשון בינוני, לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן". כלומר, לפי הרמב"ן פרשה זו כוללת גם מצווה וגם הבטחה. מה שהתורה מבטיחה הוא ודאי מבחינת התהליכים ההיסטוריים שיתרחשו בעתיד; מאידך, הוא מחייב את האדם לפעול בהתאם.[20] מדברי הרמב"ן האלה עולה אפוא שמקור מצוות התשובה הוא הפסוק "ושבת עד ה' אלהיך".

נשאלת השאלה, מדוע הרמב"ם לא הביא פסוק זה כמקור למצוות התשובה, אם נכון הוא – כפי שכמה מפרשניו סוברים – שקיימת מצווה לשוב, מעבר למצוות הוידוי הנזכרת בחומש במדבר? יש לומר שהרמב"ם הבין את הפסוק "ושבת עד ה' אלהיך" כהבטחה בלבד ולא כציווי[21], וזאת לפי ההקשר בו נאמר: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה, ושבת [וכו']". לפיכך אין פסוק זה יכול לשמש כמקור למצות התשובה.

 

שיטת אברהם רון

אברהם רון[22] מציע פתרון אחר לשאלה הנדונה: לפי הנאמר בהלכות תשובה (ב ב) יש לתשובה ארבעה מרכיבים:

• "עזיבת החטא"
• חרטה על העבר – "יסירו ממחשבתו"
• קבלה על העתיד – "יגמור בלבו שלא יעשהו עוד"
• הוידוי

מרכיבי התשובה – מלבד הוידוי – מהווים עצם מעשה מצוות התשובה. אין צורך לחפש להם מקור מחודש – זאת אומרת מקור למצות התשובה – כי לכל אחד מהם מקור משלו בתורה: עזיבת החטא מתחייבת מאותה מצווה האוסרת אותו מעשה; קבלה על העתיד וחרטה על העבר נובעים ממצוות אהבת ה' ויראתו. ברם יש להעיר, כי דברי רון מאולצים במקצת מאחר והקשר בין מרכיבי התשובה ומקורם על פי שיטתו לכאורה רופף מאוד.

ברם, פירוש זה אינו מתיישב עם דברי הרמב"ם בספר המצוות (שם) וגם לא עם גדרה של המצווה בהקדמה למשנה תורה (לשונו כלשון הכותרת), שמהם משתמע שהחיוב להתוודות על החטאים הוא חיוב בלתי מותנה.[23]

 

[1] הלכות תשובה ב ז.

[2] ספר המצוות, עשה עג.

[3] הלכות תשובה א א.

[4] שם.

[5] כגון בהלכות תלמוד תורה. על כך ראו גם הרב קוק, שבת הארץ, תרצ"ז, עמ' פט.

[6] מצווה שסד.

[7] יעיר אזן, מדבר קדמות, מע' ת' או' טו"ב.

[8] הרב קוק, משפט כהן, ירושלים תשמ"ה, סעיף קכ"ח.

[9] גרסה כזאת לא נמצאת בכתבי היד שבספרייה הלאומית וכן לא בדפוסים קדומים.

[10] דב רפל, הרמב"ם כמחנך, ירושלים תשנ"ח, עמ' 94.

[11] משך חכמה, דברים לא יז.

[12] הרב יוסף דוב הלוי סולובייציק, על התשובה, תשל"ז, עמ' 37 ואילך.

[13] שם עמ' 45-44.

[14] ברם, יתכן שאין כלל מקום להבחנה זאת במצות האמונה. בספר המצוות (בעריכת ח. הלר) מובא (בהערה 1 למצוה א) ש"אמנם בגוף הערבי כתובה מלת אעתקאד שבאמת יש לה גם מובן דעת, ושפיר נוכל לתרגם "שציוונו בידיעת האלוהות, והוא שנדע"". מכאן שקיימת התאמה מלאה בין מה שהרמב"ם כתב במצוה ראשונה בספר המצוות לבין דבריו בהלכות יסודי התורה.

[15] כך אמנם קרה לאלישע בן אבויה – אַחֵר – כפי שמסופר בגמרא (בבלי חגיגה טו ע"א). אחרי ששמע מבת-קול שהוא איבד את חלקו לעולם הבא לפי מצבו באותו רגע, אמר "הואיל ואטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליתהני בהאי עלמא. נפק אחר לתרבות רעה". לולא חשב בטעות שתשובתו לא תתקבל לא היה יוצא לתרבות רעה והיה אולי חוזר בתשובה.

[16] מורה הנבוכים ג לה-לו.

[17] מורה הנבוכים ג לו. ראו מיכה גודמן, סודותיו של מורה הנבוכים, אור יהודה 2010, עמ' 208.

[18] שם.

[19] רש"י על בראשית טו טז.

[20] כך הרמב"ן גם סובר בעניין מצוות כיבוש הארץ. עיין רב עוזי קלכהיים, תשובה ושבים ותיקון העולם במשנת הרמב"ן, מתוך הגות – מאסף למחשבה יהודית, תשובה ושבים, ע' 71, ירושלים תש"מ, והערה 31.

[21] כפי שאכן כתב להלן ז ה

[22] אברהם רון: הערות להלכות תשובה של הרמב"ם. מתוך שמעתין, גיליון 120, תשנ"ה.

[23] לפי לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, תשנ"ב, עמ' 268-267