חז"ל הורו על קריאת הפטרה במנחה של יום כיפור[1] וקבעו כי היא ספר יונה: "במנחה קורין בעריות ומפטירין ביונה"[2] ללא מתן טעם.

מחזור ויטרי מטעים קריאה זאת כך: "השלישי מפטיר ביונה משום תשובת אנשי נינוה"[3]. המסופר על אנשי נינוה מלמד את גודלה של כוח התשובה, שאפילו אם כבר נגזרה על הציבור או האדם גזרה נוראה, אין להם להתייאש אלא יחזרו בתשובה וה' יסלח להם ויבטל את הגזרה. ה' לא חפץ במות הרשע אלא בשובו מדרכו הרעה, כדברי הנביא "נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לג יא) וחז"ל אמרו "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"[4].

בית יוסף לא התמקד בתשובת אנשי נינוה דווקא, אלא מציין באופן כללי: "לפי שיש בו גודל כוח התשובה"[5]. יתכן כי כוונתו לכך שלא רק אנשי נינוה הם החוטאים ומתבקשים לחזור בתשובה אלא גם אחרים עושים כך, יונה ואנשי הספינה: יונה חוטא בזה שבורח מפני ה' ומבקש לכבוש את נבואתו. בפועל הוא מתקן את חטאו ועושה את שליחותו אחרי שמתפלל לה' "ממעי הדגה". אנשי הספינה הנם עובדי עבודה זרה באשר התפללו לאלוהיהם. לאחר מכן נאמר "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת ה' וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה' וַיִּדְּרוּ נְדָרִים" (יונה א טז), והנה שוב תהליך של חטא וחזרה בתשובה.

שונה היא תפיסתו של רבי יהושע אבן שועיב[6]. הוא סבור כי:

באה נבואת יונה בן אמיתי להורות, כי ה' ית', רחמיו על כל מעשיו, ואפילו אומות העולם, כל שכן בישראל, ולכן אנו מפטירין אותה בזה היום בשעת מנחה שהיא שעה רצויה, כמו שאמרו חז"ל "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה שנאמר "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו" וכו' (מלכים א יח לו)".[7]

 

אבודרהם מזכיר טעם נוסף: "ללמד לבני העולם שאין אדם יכול לברוח מפני ה'"[8]. נימוק זה מובא גם בשולחן ערוך ובדבריהם של פוסקים נוספים[9].

הסבר זה מעורר שני קשיים עקרוניים:

• מדוע יונה ביקש לכבוש את נבואתו וסירב לקיים את השליחות שה' הטיל עליו?
• מה יונה ביקש להשיג בבריחתו?

על השאלה הראשונה יונה בעצמו עונה בטענתו אחרי קבלת השליחות השנייה: "עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יונה ד ב). ניתן להבין את דבריו באופנים שונים:

• נימוק אישי

רש"י מבאר את כוונת יונה כך: "יודע אני שאם יחזרו בתשובה לא תחריבם ואהיה שקרן בעיניהם"[10]. זאת אומרת, מאחר ויונה לא נתבקש לומר להם לחזור בתשובה אלא רק להודיעם כי עירם נהפכת, ולכן, מאחר וה' רחמן יש סיכוי לא מבוטל שיונה ייתפס כבדאי היות והפיכת העיר תתבטל כתוצאה מתשובת תושביה. יונה חושש להיתפס כבדאי בעיני תושבי נינוה עד כדי כך שהוא אף מוכן למות כדי לא לחוות את הבושה, שנאמר "וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (יונה ד ג).

אבן עזרא מקשה שלוש קושיות על הבנתו זו של רש"י:

• "איך ימרה הנביא פי ה' בעבור פחדו שיקראוהו אנשי נינוה נביא השקר?" שאלה זאת ניתנת ליישוב בפשטות כי עובדתית זה היה שיקול דעתו של יונה וסדרי העדיפות שלו, ובכך הוא טעה טעות חמורה.
• גם אם אנשי נינוה יקראוהו נביא שקר "ומה יזיקהו זה כי לא ידור עמהם?". גם שאלה זאת ניתנת ליישוב כפי שיושבה השאלה הראשונה. יונה היה נביא "מקצועי" ושמועה כזאת, לא משנה היכן, מהווה פגיעה בשמו הטוב ובתדמיתו.
• "אנשי נינוה לא היו טפשים, כי למה שלח ה' נבואה עליהם רק שישובו אל ה' ואם לא ישובו תתקיים הגזירה עליהם ולולי שידעו זה האמת שאם ישובו אל ה' ינחם על הרעה, והנה איך יקראוהו נביא השקר"[11]. ניתן ליישב את קושיה זו כך: קיים תמיד חשש שאנשים מסוימים לא יעמדו בקרוב אחרי מהלך העניינים ויגיעו למסקנה הפשוטה שהיה מדובר באיום סרק.
• נימוק לאומי

לדעת רש"י, "מה ראה יונה שלא רצה לילך אל נינוה? אמר: הגויים קרובי תשובה הם, אם אומר להם ויעשו תשובה נמצאתי מחייב את ישראל שאין שומעים לדברי הנביאים"[12]. לדעת אבן עזרא יונה ברח "בעבור ראותו כי ישראל לא עשו תשובה, יפחד שתבוא הרעה עליהם, על כן יתפלל "קח נא את נפשי" כדרך "מחני נא", וכאשר עשה אלישע במשחו חזאל"[13]. זאת אומרת, לדעת שניהם יונה ביקש לכבוש את נבואתו כדי שלא לעורר קטרוג על ישראל שלא שב על אף הנביאים המזהירים אותם, בניגוד לאנשי נינוה שחוזרים בתשובה. רעיון זה נרמז בדברי חז"ל: "אמר יונה אלך לי בחוצה לארץ מקום שאין השכינה נגלית, שהגוים קרובי תשובה הן שלא לחייב את ישראל"[14].

• נימוק היסטורי

אברבנאל דורש את תחילת הכתוב "וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּה ה' הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי" (יונה פרק ד ב) כך:

הלא זה דברי שדברתי ואדבר בעוד שאהיה חי, והוא שכל זה החסד וההטבה שאתה עושה לנינוה אינו מאהבתך אותם ולא מפני ששורת הדין כן, אבל הוא כולו על אדמתי, כלומר, שאתה מאריך פנים לְאַשוּרִים כדי שיבא על אדמתי, אדמת ישראל, להחריבה. ועל כן קדמתי לברוח תרשישה כי ידעתי שאתה תהיה לנינוה בסִבּת אדמתי.

זאת אומרת, הקב"ה שולח את יונה לאנשי נינוה כדי להחזירם בתשובה כך שהם יהיו זמינים למשימה שהקב"ה מבקש להטיל עליהם כנגד אדמת ישראל – חורבן הבית והארץ. יונה לא רצה להיות שותף למזימה שסופה חורבן ישראל ועל כן הוא ברח והעדיף לכבוש את נבואתו.

• נימוק תיאולוגי

מלבי"ם מנתח בדבריו את אופי התשובה של אנשי נינוה ולפי הבנתו הם חזרו בתשובה על מעשיהם המושחתים אך נותרו באמונתם עובדי עבודה זרה.

ידעתי… שאין בדעתך להביא עליהם את הרעה ונחמת עליה תיכף בעת הגזרה מצד החנינה והארכת אפים, אף שלא יעשו תשובה כראוי. שהרי הם לא עשו תשובה על חטא עבודה זרה, ובכל זאת לא הבאת עליהם את הרעה… ועל כן קדמתי לברוח תרשישה. רצונו לומר, שלא ברחתי מפני שחשבתי שיעשו תשובה כראוי, שאז לא הייתי מסרב ללכת בשליחות להשיב תועים מני דרך, רק מפני שידעתי שאף שיישארו עובדי עצבים לא תשחיתם, על כן לא רציתי ללכת בשליחות.[15]

יונה לא היה מוכן להשלים עם כך שאנשי נינוה יזכו לחנינה מלאה על תשובה חלקית ועל כן הוא ברח תרשישה.

דברי מלבי"ם לכאורה אינם מתיישבים עם פשוטו של מקרא ועם דברי חז"ל. בנביא נאמר: "וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים" (יונה ג ה) וכן "וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם" (שם ח), ורד"ק מביא על הפסוק "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה" (יונה ג י) בשם חז"ל "וירא… מדרכם הרעה, כלל כל הרעות ומן החמס שָבוּ בתשובה שלמה כמו שאמרו רז"ל[16] "מי שגזל מריש ובנאו בבירה גדולה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו""[17].

• נימוק תיאולוגי-עקרוני

חז"ל הציגו עמדות שונות בדבר גורל החוטא:

שאלו לחכמה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם "חטאים תרדף רעה" (משלי יג כא). שאלו לנבואה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח ד). שאלו לקודשא בריך הוא, חוטא מהו עונשו? אמר להם "יעשו תשובה ויתכפר לו", היינו דכתיב "על כן יורה חטאים בדרך" (תהלים כח ה).[18]

בעוד שהחכמה והנבואה פוסקים כי יש להעניש את החוטא בכל חומרת הדין, הקב"ה סובר כי ניתן לנהוג כלפיו לפנים משורת הדין ולסלוח לו בתנאי שחזר בתשובה. על יונה – בתור חכם ונביא כאחד – אין זה מקובל כי חוטא יוכל להתחמק מעונשו בדרך כלשהי, ועל כן הוא מבקש לכבוש את נבואתו ואף מוכן לשלם על כך מחיר אישי, כפי שאמר יונה למלחים: "שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם (יונה א יב) ואף לה' אמר יונה "וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (יונה ד ג), לאחר שמילא את שליחותו. לדעת יונה אין צדק בסליחת החטאים לרשעים גם אם עשו תשובה שלמה ואמיתית, וכי תשובת אנשי נינוה תחיה את נרצחיהם ותתקן העוול הנעשה כלפי יתומים ואלמנות נעשקים? לעומתו הקב"ה מוכן לקבל את תשובתם היות ואינם מודעים ממש לחומרת מעשיהם, כפי שמבאר הרב אליקים בן מנחם:

בני אדם מקלקלים את מעשיהם מפני שאין יודעים בין ימינם לשמאלם [כפי שנאמר "אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ" (יונה ד יא)]. החטא הוא תוצאה של חוסר דעת[19] ומשום כך הם ראויים לרחמיו של ה'. תקנתם אינה עונש אלא הדרכה ולימוד, כפי שבא יונה ולימדם והם הטיבו את דרכם [כפי שנרמז בכתוב "וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת. וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם (יונה ג ד-ה)].[20]

 

השאלה השנייה הייתה מה ביקש יונה להשיג בבריחתו. האם יונה לא ידע כי "מלֹא הארץ כבודו" (ישעיה ג ו) שמשמעותו על פי הזוהר היא כי "בכל אתר דקרי ליה בר נש עני ליה" או כפי שהזוהר כותב בהמשך "לית אתר פנוי מניה"[21]?

לפי הבנה פשוטה ניתן לראות בבריחה ביטוי לתפיסה ששלטונו של ה' מוגבל לאדמתו, לארץ ישראל, כפי שנאמר "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'" (יונה פרק א ג) וכן "יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בֹרֵחַ" (יונה א י). ביטוי מובהק להשקפה זו נמצא בדברי דוד: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים" (שמואל א כו יט). ברם תפיסה זו לכאורה איננה תואמת את דברי יונה בהמשך: "את ה' אלוהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה" (יונה א ט)[22]. ועוד ובעיקר: ה' לא היה מטיל שליחות על יונה שכל עיקרה מניעת הפיכתה של נינוה – עיר בבלית ולא ארץ ישראלית – לולי היה אל אוניברסלי.

רש"י עונה על השאלה בהסתמכו על מה שאמרו חז"ל "ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה"[23] ושמדבריהם מדייק "שאין שכינה שורה בחוץ לארץ"[24].

[יונה] אמר אברח לי הים שאין השכינה שורה בחוץ לארץ. אמר לו הקב"ה: חייך יש לי שלוחים כיוצא בך לשלוח אחריך ולהביאך משם. משל לעבד [של] כהן שברח מן רבו ונכנס לבית הקברות. אמר לו רבו: יש לי עבדים כיוצא בך לשלוח אחריך ולהביאך משם.[25]

שיקול דעתו של יונה היה כך: הוא יברח לחוץ לארץ ואז הקב"ה כביכול יהיה חייב להניח לו על אף שכבש את נבואתו. הוא טעה בכך שלא לקח בחשבון כי להקב"ה יש שליחים – הים הסוער והדג – שבאמצעותם יוכל להחזירו לישראל ובהיותו שם בחזרה יוכל לנבא שוב. לפי זה אין כל סתירה בין שלטונו של הקב"ה על היקום כולו לבין השראת שכינתו על נביא שהיא אחת הסגולות של ארץ הקודש.

פרג'ון[26] מציע תשובה נוספת לשאלה השנייה. יונה לא חשב שיוכל לברוח מפני ה', אלא הבריחה נועדה להוות ביטוי לסירובו למלא את שליחותו, מעין התפטרות. במקום לנוע מזרחה, הוא מפליג מערבה ומתכוון להגיע כמה שיותר רחוק. בדרך זאת הוא מבקש לומר לה' "אינני מוכן לבצע מה שהטלת עלי".

 

 

[1] בכך יום כיפור לא שונה מכל צומות השנה אלא שבהן קוראים "דרשו ה' בהמצאו" שעניינה אף תשובה, שנאמר "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ" (ישעיהו נה ז).

[2] בבלי מגילה לא ע"א

[3] מחזור ויטרי (לרבנו שמחה בן שמואל), מהדורת ש. הורוויץ, ברלין תרנ"ג, עמ' 293-294.

[4] בבלי ברכות י ע"א.

[5] ראו בית יוסף אורח חיים, הלכות יום הכיפורים תרכב; וכן הלבוש (רבי מרדכי בן אברהם יפה, 1510-1612).

[6] רבי יהושע אבן שועיב (1280-1340, טודלה, ספרד), תלמיד הרשב"א.

[7] רבי יהושע אבן שועיב, דרשה ליום הכיפורים, דרשות על התורה, קראקא של"ג, דף צג.

[8] אבודרהם השלם, (רש"א ורטהיימר), ירושלים תשי"ט, עמ' רפז.

[9] אורח חיים שם, שם: באר היטב ומשנה ברורה.

[10] רש"י יונה ד ג.

[11] אבן עזרא יונה א ב.

[12] רש"י מועד קטן כה ע"א ד"ה ובבל.

[13] אבן עזרא יונה ד ב. ראו גם רד"ק שם שכותב דברים דומים.

[14] מכילתא דרבי ישמעאל, בא מסכתא דפסחא פרשה א.

[15] מלבי"ם יונה ד ב.

[16] בבלי תענית טז ע"א

[17] רד"ק יונה ג י.

[18] ירושלמי מכות ב ו.

[19] טיעון זה תואם את דברי ריש לקיש שאמר "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שנאמר: "איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה יב), "תשטה" כתיב (בבלי סוטה ג ע"א)."

[20] דעת מקרא, מבוא לספר יונה עמ' 8-9.

[21] תיקוני זוהר תקונא שבעין.

[22] על פי יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, ספר יונה: פירוש ישראלי חדש: מסעות יונה בים הספרות היהודית לדורותיה, קרן אבי חי, 2015 ע' 28.

[23] בבלי מועד קטן כה ע"א.

[24] דברי רש"י אלה לכאורה אינם מתיישבים עם העובדה שהיו נביאים שהתנבאו בחוץ לארץ. אחרי שהגמרא קבעה כי השכינה לא שורה בחוץ לארץ היא שואלת מיחזקאל שהתנבא בחו"ל והיא משיבה "שהיה כבר".  רש"י מפרש תשובת הגמרא בשני אופנים: (א) יחזקאל סטה מן הכלל באופן חד פעמי; (ב) מה שיחזקאל התנבא בחוץ לארץ היה משום שכבר זכה פעם לנבואה כאשר היה בארץ ישראל. כפי הנראה יונה היה מודע לכך כי אם יברח הוא לא יהיה זכאי להתנבא בחוץ לארץ היות והוא "עבריין נמלט" – נביא הכובש את נבואתו – בעוד שיחזקאל נותר בחיר ה'.

רבי יהודה הלוי מסביר את נבואת יחזקאל באופן אחר ובכך הוא מציע דרך אחרת להתמודדות עם שאלת הגמרא: "כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה"(ספר הכוזרי ב יד). מכיוון שנבואת יחזקאל הייתה לכבוד ארץ ישראל יכול היה להתנבא גם בבל.  לפי הסבר זה בריחתו של יונה מועילה היות ונבואתו הייתה מיועדת לגויים הדרים מחוץ לארץ ישראל והייתה לתועלתם בלבד.

[25] רש"י יונה א ג.

[26] ד"ר יושי פרג'ון הוא מרצה לתנ"ך במוסדות אקדמיים בישראל.