ויגש: משיח בן יוסף

אחרי שיוסף התוודע לאחיו, הוא מתאר את תפקידו כדלהלן:

לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. [1]

מכאן שיוסף נחשב כמי שדואג ומספק את הצרכים החומריים של עם ישראל. הוא ה"משביר"[2] לעומת יהודה שמיועד לו תפקיד רוחני יותר[3]. במסורת היהודית, דואליות זו באה לידי ביטוי בתורת שני המשיחים, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. כידוע, ישנם אינספור מקורות בעניין משיח בן דוד, ה"משיח", ואילו אין התייחסות דומה למשיח בן יוסף: נשתדל כאן להתחקות אחרי מה שנאמר בעניין זה במקורות, וכן בדברי גדולי היהדות של התקופה המודרנית.

משיח בן יוסף בתלמוד ובמדרש האגדה

בספר זכריה (יב י-יא) ישנם שני פסוקים שלא ברור – על פי פשוטו של מקרא – לאיזה מאורע הם מתייחסים:

וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר. בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן.

התלמוד[4] מביא את דעתו של רבי דוסא, הסובר כי מדובר ב"משיח בן יוסף שנהרג", אבל אין הגמרה מספקת פרטים נוספים עליו. לעומתה, המדרש יודע לפרט הרבה יותר על משיח בן יוסף. נביא להלן קטעים נבחרים אודותיו:

ויקם מלך אחד ברומי וימלוך על כל העולם תשעה חדשים ויחריב מדינות רבות. ויחר אפו על ישראל וישים עליהם מס גדול, ויהיו ישראל באותה שעה בצרה גדולה מרוב הגזרות והמהומות שמתחדשות עליהם בכל יום, וישראל מתמעטים וכלים באותו זמן ואין עוזר לישראל […] לסוף תשעה חדשים יגלה משיח בן יוסף ושמו נחמיה בן חושיאל עם שבט אפרים ומנשה ובנימין ומקצת בני גד. ושומעים ישראל שבכל המדינות שבא משיח ה' ומתקבצים אליו מעט מכל מדינה ומכל עיר […] ויבא משיח בן יוסף ויתגרה מלחמתו עם מלך אדום וינצח את אדום, ויהרוג מהם תילי תילים ויהרוג את מלך אדום, ויחריב מדינת רומי ויוציא קצת כלי בית המקדש שהם גנוזים בבית יוליינוס קיסר ויבא לירושלים, וישמעו ישראל ויתקבצו אליו. ומלך מצרים ישלים עמו ויהרוג כל אנשי המדינות אשר סביבות ירושלים עד דמשק ואשקלון וישמעו כל אנשי העולם ותיפול אימה גדולה עליהם[5].

ומחץ פאתי מואב, אמר ר' הונא בשם ר' לוי מלמד שיהיו ישראל מקובצים בגליל העליון ויצפה עליהם שם משיח בן יוסף מתוך הגליל, והם עולים משם וכל ישראל עמו לירושלים […] והוא עולה ובונה את בית המקדש ומקריב קורבנות והאש יורדת מן השמים, והוא מוחץ כל אומות העולם, ויבא על ארץ מואב והורג את חציה והשאר הוא שובה אותו בשביה ומעלים לו מס, ועושה באחרונה שלום עם מואב […] וישבו ארבעים שנה לבטח אוכלים ושותים ובני נכר אכריכם וכרמיכם. וקרקר כל בני שת, שהוא מקרקר כל אומות העולם שנקראים בשם שת […] ואחרי כל זאת שומע גוג ומגוג ועולה עליהם […] והוא נכנס והורג אותו בחוצות ירושלים[6].

ואחריו יקום מלך אחר רשע ועז פנים ויעשה מלחמה עם ישראל שלשה חדשים, ושמו ארמילוס […] ויעלה לירושלים ויהרוג משיח בן יוסף […] ואחר כך יבא משיח בן דוד בענן[7].

נמצאנו למדים כי בעת צרה מצד אדום יקום משיח בן יוסף קודם כול בגליל ואחר כך בירושלים, הוא יקבץ נידחי ישראל וינצח את אדום וכן את כל המדינות השכנות. הוא יבנה מחדש את בית המקדש ויחדש בו את העבודה, כך שישראל ייהנה מתקופה שקטה של ארבעים שנה. ברם, בסיום תקופה זו יקום מלך רשע בשם גוג או בשם ארמילוס שיתקוף את ישראל ויהרוג את משיח בן יוסף בחוצות ירושלים. רק אחר כך יתגלה משיח בן דוד, שיציל סופית את עם ישראל ויחיה את המתים.

ניתן להבין את המדרשים הנ"ל פשוטם כמשמעם. ברם, יש שראו בעניין משיח בן יוסף יותר מושג, עיקרון או תקופה מאשר אדם מסוים – בניגוד למה שמקובל להבין בעניינו של משיח בן דוד. ההוגים הבולטים שאימצו את גישה זו השנייה הם הגר"א – על פי עדותו של תלמידו ר' הלל משקלוב – והרב אברהם יצחק קוק. להלן נציג בקצרה את שיטתם.

שיטת הגר"א: משיח בן יוסף מייצג את היוזמה האנושית

לפי הגר"א[8], "משיח בן יוסף הוא הכוח הנסי המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא" – היינו בדרך הטבע, באשר:

שתי מצוות שהאדם נכנס בהן שלם בכל גופו הן סוכה וארץ ישראל […] סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי, אף ציון כך.

לשיטתו, אין עם ישראל יזכה לגאולה פלאית ופתאומית, אלא גאולתו תתבצע בשלבים בדומה למה שהתרחש בבניית בית השני, ברשות ובסיוע של אומות העולם. תקופה זאת תתאפיין על ידי התחזקות מדינית וחזרה בתשובה, באשר "ייעודו הכללי של משיח בן יוסף הוא בשלושה דברים: גלוי רזי התורה, קיבוץ גליות וביעור רוח הטומאה מן הארץ". רק אחר כך, כאשר השטח יהיה מוכן, יופיע בהדרו משיח בן דוד. בנוסף לכך, אין יותר לחשוש מהריגתו של משיח בן יוסף, באשר

הגזירה מתבטלת על ידי אריכות הגלות ועל ידי ייסוריו […] ועל ידי המעשים הנעשים במסירות נפש לקבוץ גלויות שזה הוא תפקידו, ועל ידי חבלי משיח וייסורי ארץ ישראל […] הגזירה מתבטלת באופן שנחלקת לחלקים קטנים כמשל המובא במדרש: משל למלך שכעס על בנו, ונשבע לזרוק בו אבן גדולה. אחר כך ניחם וריחם עליו, ובכדי לקיים שבועתו, שבר את האבן הגדולה לחלקים קטנים וזרק עליו את החלקים האלה אחד אחד.

יוצא כי לפי הגר"א משמעות המושג "משיח בן יוסף" הוא גאולת עם ישראל בכוחות עצמו ובדרך הטבע, כאשר בסופו של תהליך זה הקב"ה ישלח את משיחו, משיח בן דוד, להשלים את גאולת עם ישראל.

שיטת הרב קוק: משיח בן יוסף מייצג את הפן החומרי בגאולת עם ישראל

הרב קוק שואל[9]: "למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם". עיקר תשובתו הוא ששני המשיחים מייצגים שני כוחות חיוניים להתחדשות האומה הישראלית: הכוח החומרי, המבטיח את חוסנו הכלכלי והביטחוני של עם ישראל[10], והכוח הרוחני, המבטא את סגולת עם ישראל כעם התורה. במצב האידיאלי, שני כוחות אלה אמורים להיות מאוחדים בקרב מנהיג אחד ויחיד, אלא שבעונותינו הרבים הם נפרדו בעקבות הפרדת המלוכה בזמנו של ירבעם. מאז ישנו ניגוד בין שני כוחות אלה, שבא לידי ביטוי חריף בעת החדשה עם עלייתה של תנועת הציונות החילונית, שלא דאגה אלא לצרכים החומריים של עם ישראל, ויחד עם זה הפנתה עורף לאידיאל של תורה ומצוות. מנהיגו של ציונות חילונית זו, בנימין זאב הרצל, ייצג אפוא את כוחו של משיח בן יוסף, בזה שהוא תרם בצורה מכריעה לשובו של עם ישראל לארצו ולחוסנו החומרי, ואילו לא התעניין כלל בשגשוגו הרוחני באשר הוא עצמו היה רחוק מתורה ומצוות[11]. ברם, צעד זה הנו חיוני וחיובי – למרות העובדה המצערת שבעצם הדואליות של שני המשיחים – אלא שהוא מהווה צעד ראשון בלבד בתהליך המשיחי. אחרי שהוא מילא את תפקידו, על המשיח בן יוסף להיעלם כדי לאפשר התגלותו של משיח בן דוד – הרי לא יתכן "שני דברים לדור" – שיוביל את עם ישראל לשגשוגו הרוחני.

סיכום

נמצאנו למדים שדואליות זו של שני המשיחים היא אותה דואליות נצחית הקיימת מאז ומתמיד: זו של החומר והרוח. קונפליקט זה לא פסח על עם ישראל, אלא שמובטח לנו כי באחרית הימים בעיה זו תיפתר, ברוח דברי הנביא יחזקאל המובאים בהפטרת פרשתנו[12]:

(יט) דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי […] (כא) וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. (כב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד […] (כד) וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם.

ובמדרש מובא כי משיח בן יוסף יקום לתחייה:

האות התשיעי, יתקע מיכאל תקיעה גדולה ויבקעו מחילות המתים בירושלים ויחיה אותם הקב"ה, וילך משיח בן דוד ואליהו הנביא ויחיו את משיח בן יוסף. [13]


[1] בראשית מה ד-ז.

[2] על פי בראשית מב ו.

[3] כך כותב המדרש להסביר מדוע יעקב שלח לפניו את יהודה (בראשית רבה צה ג): "להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו".

[4] בבלי סוכה נב ע"א.

[5] אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד שפו ד"ה האות הששי, ממליך.

[6] אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד שפו ד"ה ומחץ פאתי מואב.

[7] אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד קמו ד"ה ה' ימלוך לעולם.

[8] ר' הלל משקלוב, קול התור, בני-ברק תשכ"ט, פרק א ב.

[9] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המספד בירושלים, בפטירת הד"ר בנימין זאב הרצל, כ' תמוז תרס"ד, נדפס ב"סיני", מז, אלול תש"ך.

[10] כך שכוח חומרי זה הוא גם רוחני מבחינה מסוימת, באשר הוא מגן על עצמים בעלי קדושה עצמית.

[11] הרב קוק מסביר במקום אחר (אורות, ירושלים תשנ"ג, עמ' קנט) כי הדגש המוגזם על הצד החומרי, המאפיין את פעילותה של התנועה הציונית החילונית, באה כדי לאזן את "רוחניות היתר" שאפיינה את תקופת הגלות. היא בעצמה הייתה אמורה לתקן את תקופות בית ראשון ובית שני, שהתאפיינו בדגש יתר שניתן לחומריות. במובן זה אפשר להבין את המימרה התלמודית כי בהתחלת ימי המשיח "חוצפה יסגיה". בסופו של דבר, עם ישראל שואף לחזור ל"שווי משקל" הטבעי לו, במובן זה שתשרור שוב הרמוניה ואיזון בים הכוח החומרי לבין הכוח הרוחני שבו (תודתי נתונה לרב יעקב פלדמן, שהפנה אותי למקור חשוב זה).

[12] יחזקאל לז.

[13] אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד שפו ד"ה האות התשיעי, יתקע .

סגור לתגובות.