ויאבק איש עמו

 

חזון או מציאות?

בפרשתנו מובא סיפור המאבק בין יעקב ל"איש":

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם (בראשית לב כה-ל).

מי היה "האיש" שנאבק עם יעקב? מדברי הנביא הושע אנו למדים כי מדובר במלאך, כפי שהוא כותב: "וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ"[1].

הרמב"ם סבור כי כל מפגש עם מלאך אינו אלא בחזון או בחלום, באשר אין ביכולת בשר ודם לראות מלאך בפועל. לכן הוא כותב שגם סיפור זה לא אירע באופן מוחשי: "כן אני אומר אף בפרשת יעקב באומרו: "ויאבק איש עמו" שהיתה בצורת התגלות, מכיוון שהתברר לבסוף שהוא מלאך… המאבק הזה והפנייה בדיבור כולם במראה הנבואה".[2] למעשה, לפי הרמב"ם, המפגש עם המלאך והמאבק אתו אינו אלא פרוטו של מה שהובא בסוף הפרשה הקודמת: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" (שם לב ב), שגם מפגש זה היה בגדר חזון ולא התרחש במציאות.

הרמב"ן אינו מקבל גישה זו של הרמב"ם, והוא מקשה עליו מספר שאלות נוקבות[3]. בקשר למאבקו של יעקב עם המלאך, הוא מעיר: "אמר [הרמב"ם] בעניין "ויאבק איש עמו" שהכל מראה הנבואה. ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ".[4] הרי איך יתכן לפרש כי ההיאבקות הייתה רק מחזה נבואי, כשנאמר "ותקע כף ירך יעקב"? הוא אכן מסיק כי "אלה דברים סותרים הכתוב ואסור לשומעם אף כי להאמין בהם", והוא מסביר כי המלאכים שסופר עליהם בתנ"ך הם בעצם ישויות שנבראו "אד הוק" על ידי הקב"ה כך שאין כל בעיה, אף אליבא דהרמב"ם, שילוד אישה יראה אותם.

הרב אברהם בנו של הרמב"ם מיישב את קושיית הרמב"ן בפירושו על פסוקים אלה. הוא סובר כי המחזה היה אמנם נבואי, אך תוצאתו הייתה פגיעה גופנית והיא נגרמה מהתרשמות. כך הוא כותב:

אל תתמה איך אירע זה במצב שאינו מציאות אלא בדמיון, שהרי האדם יראה בחלומו כאילו הוא נוסע וייקץ עייף, וכאילו הכו אותו וייקץ ברגש של כאב, לפי שהאברים מתפעלים על ידי כוח הדמיון. ואם יהיה כך על ידי השפעת החלום הרגיל, כל שכן שיהיה על ידי השפעת מראה הנבואה.[5]

וכן גם כותב אברבנאל:  "כבר יתעורר הדמיון מהדברים כל כך שיתפעל מהם הטבע"[6].

הרלב"ג מציע תירוץ אחר כדלהלן:

כשיתחדש לאדם כאב בעת השינה בסיבה טבעית או מקרית איזו שתהיה, יחלום שהוא ילחם עם איש אחר ויכהו במקום אותו הכאב, ובהיות העניין כך, אפשר שקרה ליעקב מהעמל אשר יעמול בהעברת כל אשר לו בנחל ומקום המים ההם, שנתחדש לו כאב מזה בכף הירך בעת השינה, ולכך נדמה לו בחלומו, שהתאבק עם איש ותקע כף ירכו בהיאבקו עמו.

נמצאנו למדים כי לדברי הרב אברהם בנו של הרמב"ם ואברבנאל, הצליעה נגרמה על ידי המחזה, ואילו לדברי הרלב"ג ההפך הוא הנכון: המחזה נובע מפגיעה פיזית. אולם לפי פירוש זה האחרון מתעוררת שאלה נוספת:  איך ניתן להעניק משמעות תיאולוגית לחלום שנגרם על ידי פגיעה גופנית?

בכל אופן, הרמב"ם נאמן לשיטתו, שאם קטע אחד של התורה אינו מתיישב על פי פשוטו עם עיקרון פילוסופי מסוים שהוא אימץ אותו, יש לפרשו כך שתתעלם הסתירה, גם אם פרשנות זו אינה מתיישבת בקלות עם פשוטו של מקרא. כך עשה בעניין גשמות האל, שהוא שולל לחלוטין בניגוד למה שמשתמע מפשטם של הכתובים. כך הוא גם כותב בעניין קדמות העולם, כאשר הוא מעלה את האפשרות לאמץ אותה בניגוד למשתמע מסיפור בריאת העולם – גם אם הוא שולל אותה בסופו של דבר מטעמים אחרים: "דע שאין בריחתנו מלסבור קדמות העולם מחמת הכתוב אשר נאמר בתורה שהעולם מחודש… אין דרכי הבאור נעולים בפנינו"[7]. בעצם, הרמב"ם נוקט בשיטה הדומה לזו של המדרש, המוציא דברים מפשוטם כאשר קיים איזשהו עיקרון – מוסרי לרוב – שאינו מתיישב עם הכתוב.[8]

משמעות המאבק

לפי הרשב"ם, המבין את הדברים על פי פשוטו של מקרא, המלאך נאבק עם יעקב כדי למנוע ממנו לברוח מפני אחיו:

יעקב… העביר כל אשר לו, שלא היה עוד לעבור אלא הוא לבדו, ורצה לעבור אחריהם, כי לברוח דרך אחרת שלא יפגשנו עשו נתכוון. ויאבק מלאך עמו שלא יוכל לברוח ויראה קיום הבטחתו של הקב"ה שלא יזיקהו עשו… [יעקב] רצה לעבור ולברוח בעל כרחו [של המלאך]. [9]

הסבר זה מציג את יעקב אבינו באור שלילי ביותר: האם אמנם יעקב התכוון לערוק לפני האויב ולעזוב את נשיו וילדיו ובכך למסור אותם לאכזריותו של עשיו?

בין אם מאבק יעקב עם המלאך התרחש באמת ובין אם היה חזון בלבד, הפרשנים האחרים משתדלים לבאר את משמעותו. על פי המדרש יעקב אבינו נאבק עם שרו של עשיו[10]. מה פשר הדבר? יש הרואים במאבק זה סמל של התמודדותו של עם ישראל בגלות עם הגויים המשתדלים להמיר את דתו:

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר": עד  שיעלה שחר לישראל, ישועת ישראל, שהוא דומה לשחר, כי הגלות דומה ללילה. אומות העולם ומלכות אדום הרשעה הם נאבקים עם ישראל כדי להטעותם מדרך ה', שנאמר: "שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך" (שיר השירים ז א). "וירא כי לא יכול לו" לא יכול להוציא את ישראל מייחודו של  מקום.[11]

כך שיש לראות במאבקו של יעקב עם המלאך כעין פרדיגמה של גורל עם ישראל בחשכת הגלות: הוא ייענה על ידי הגויים בגלל דבקותו להקב"ה עד הישועה והגאולה שבסופו של דבר תתממש.

אבל ניתן גם לראות בסיפור זה כעין "חשבון נפש" פרטי של יעקב אבינו עצמו. וכך כותב הרב יששכר יעקבסון [12]:

לפי דברי חז"ל המובאים בפירוש רש"י, "התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון לתפילה ולמלחמה". ובכל זאת, ההכשרה העיקרית חסרה עדיין. עדיין לא שמענו על יחסו של יעקב למעשי המרמה כלפי עשיו. אף שיעקב עשה מה שעשה על פי דיבורה של אמו, שאמרה לו במפורש "עלי קללתך בני" (כז יג), בכל זאת ודאי הרגיש עמוק בלבו ש"אין שליח לדבר עבירה", ו"אין המטרה מקדשת את האמצעים"… ובלילה שלפני פגישתו עם עשיו, הוא ליל התייחדותו של יעקב עם נפשו, מעביר הוא לנגד עיני רוחו מה שעולל לאחיו… הוא מודה על האמת המרה, ששגה בה, ובראות אותו המלאך בכך, לאחר שעבר את כור ההזדככות וההיטהרות, הריהו נאות לאשר ולקיים את הברכות ואת זכות הבכורה שהעניקו לו, ליעקב, ולא לאחר… הפגיעה שפוגע המלאך ביעקב היא לא רק פגיעה גופנית אלא היא מביעה הבעה סמלית ליעקב ולכל צאצאיו שאי אפשר להשיג הישגים בדרך לא טהורה, ולכן אסרה עלינו התורה את גיד הנשה.

לפי הרב יעקבסון, מאבקו של יעקב עם שרו של עשו ובעיקר פגיעתו של יעקב באים לסמל ולהצביע על הפגם המוסרי שיש בהשגת הברכות במרמה. על אף העובדה שאין רמז כלשהו בסיפור המקראי שיעקב חטא בזה שהוא ציית לציוויה של אמו, הרב יעקבסון רואה בהתנהגותו של יעקב פגם מסוים, שעליו מוטל לתת את הדין.

לפי ר' נחמן קרוכמאל, מדובר כאן ב-"מלחמת תרבות":

אין עצמות האומה במה שהיא אומה, כי אם עצמות הרוחני שבה. אין אומה אובדת וכלה לגמרי, עד שיכלה ויעדר הרוח הכולל לה ומעמידה. מה שקראנוהו רוח הכולל לאומה, הוא מה שייקרא בתורה ובנביאים בלשון תחילת המחשבה שהוא לשון כל הציורים בתורה "אלוהי האומה", ובדברי בעלי החזון וחכמי התלמוד "שר האומה". היינו שלקחו כלל הרוחניות המתפשט וגובר באומה אומה ושמו אותו לעצם ודבר מיוחד בשם ותארים מיוחסים לו. וכמו שמלך האומה הוא המקשר ומייחד אותה, בחיצוני ולעיניים, כן "אלוהיות" שלה הוא המייחד ומקשר אותה בפנימיותה. ובזה תבין… עומק המאמר לחכמים: "אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שנפרע מאלוהיו תחילה".[13]

המאבק בין יעקב והמלאך הוא אפוא לפי דברי רנ"ק סמל למאבק בין תורתו של עם ישראל לתרבותן של אומות העולם המיוצגות על ידי עשיו. מלחמה פיזית אינה מספיקה כדי לבסס את נצחונו של עם ישראל: יש גם – ואולי בעיקר – לדאוג לזה ש"רוח האומה", היינו כל המרכיבים האידיאולוגים והתרבותיים שלה, ייעלמו וייהרסו כדי להבטיח ניצחון אמתי עליה.

 

[1] הושע יב ה.

[2] מורה הנבוכים ב מב.

[3] ראו דיון מפורט יותר במאמרו של ד"ר אברהם אלקיים: מאבק עד שחר: חלומות ויקיצות, הדף השבועי, אוניברסיטת בר-אילן, פרשת וישלח תשנ"ט, מספר 265.

[4] פירוש הרמב"ן על התורה, בראשית יח א.

[5] פירוש רבינו אברהם בן הרמב"ם על בראשית ושמות, תורגם לעברית על ידי אפרים ויזנברג, ירושלים תשמ"ד, בראשית לב כו.

[6] פירוש אברבנאל על התורה, בראשית לב כה.

[7] מורה נבוכים ב כה.

[8] ראו למשל בראשית רבה: "רב אמר זו הגר, אמר ליה רבי נחמיה והכתיב ויוסף, אמר לו על פי הדבור נשאה" (סא ד"ה ושמה קטורה). וכן: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" (בבלי שבת נו ע"א) ועוד.

[9] רשב"ם בראשית לב כה-כו.

[10] בראשית רבה עז ג.

[11] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית ויצא-וישלח לב כה-כו. וראו פירוש הרמב"ן על התורה, בראשית לב כו.

[12] בינה במקרא, תל-אביב 1964, עמ' 43.

[13] ר' נחמן קרוכמל, מורה נבוכי הזמן, מבוא ועריכה מדעית: יהוידע עמיר, ירושלים תשע"א 2010, שער ז "גויים ואלוהיו". וראו יצחק יוליוס גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, ירושלים 1963, ע' 300-301. מקורו של רעיון זה של רנ"ק הוא בכתבי הגל, ובעיקר: Hegel: Die Vernunft in der Geschichte Hamburg 1955, פרק 2.