זרוע לחיים והקיבה בזמן הזה

 

כתוב בפרשתנו: "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (דברים יח ג). זו אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה, ובהלכות ביכורים, שם הרמב"ם עוסק בדיני מתנות כהונה, הוא פותח: "מצוות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, ומצוה זו נוהגת תמיד ובכל מקום ובחולין"[1]. מכאן שטבח חייב להפריש זרוע, לחיים והקיבה ולתיתם לכוהן, בכל זמן ובכל מקום. אולם אם הטבח כוהן הדין שונה ובהקשר לכך הרמב"ם מוסיף:

כוהנים ולויים פטורים מן המתנות… במה דברים אמורים? בשוחט לעצמו. אבל כהן טבח ששוחט ומוכר בשוק, ממתינים לו שתים שלש שבתות, מכאן ואילך מוציאים ממנו המתנות ונותנים אותן לכוהנים אחרים. ואם קבע בית מטבחיים למכור, אין ממתינים לו, אלא מוציאים ממנו מיד. ואם נמנע מליתן מנדים אותו עד שיתן.[2]

הראשונים חלוקים בדעותיהם ביחס לשאלה האם חיובו של טבח כוהן במתנות כהונה הוא מן התורה: יש סוברים שמן התורה טבח כהן חייב במתנות, ואין לו פטור אלא כששוחט לעצמו[3], ויש חולקים וסוברים, שאילו היה החיוב מן התורה לא היו פוטרים אותו בשתיים או שלוש שבתות, אלא תקנת חכמים היא זו, שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף עמהם כוהנים, להיפטר מן המתנות. עד שלוש שבתות יש לומר שלעצמו שוחט, ולא גזרו[4].

בכל מקרה, לדעת הרמב"ם, מצות מתנות כהונה כאמור נוהגת גם בזמן הזה בכל מקום. כך אכן עולה בצורה מפורשת מהמשנה: "הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית".[5] אולם בברייתא מובאת דעת רבי אלעאי הפוטר ממתנות כהונה בחוץ לארץ:

רבי אלעאי אומר: מתנות אין נוהגין אלא בארץ, וכן היה רבי אלעאי אומר: ראשית הגז אין נוהג אלא בארץ. מאי טעמא דרב אלעאי? אמר רבא: יליף נתינה נתינה מתרומה, מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא, אף ראשית הגז בארץ אין בחוצה לארץ לא.[6]

ובשונה מהרמב"ם, רש"י פוסק כמו רבי אלעאי:

האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי… וכרבי אלעאי בראשית הגז, שהיה אומר: אינו נוהג אלא בארץ, וכן מתנות, בימי רב חסדא אכתי לא נהוג כרבי אלעאי, ובימי רב נחמן בר יצחק נהוג כוותיה בראשית הגז ולא במתנות, והשתא קא חזינא דנהוג אף במתנות, וכי היכי דאחזו במנהג בראשית הגז בימי רב נחמן ולא מחינא בהו ונהגנא כולא כוותיה, השתא דנהוג אף במתנות, לא משנינן מנהגא.[7]

וכך ראשונים נוספים[8]. הטור, אחרי שמביא את דעת הרמב"ם, מביא את שיטת רש"י שמקבלת חיזוק מפסיקת המהר"ם מרוטנבורג, וכשיטתם הוא קובע להלכה:

נוהגים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ובכל זמן, כך כתב הרמב"ם. ורש"י פסק שאין נוהגים בזמן הזה, וכך כתב הרב מאיר מרוטנבורק וכן נוהגים.[9]

מלשון הטור היו שבטעות ביקשו לדייק כי מתנות כהונה אינן נוהגות כלל בזמן הזה בין בחוץ לארץ ובין בארץ, אולם הבית יוסף דוחה דיוק זה וקובע כי רש"י התכוון לחוץ לארץ בלבד, כפי שעולה מדברי רבי אלעאי בגמרא. ובמה שנוגע למהר"ם מרוטנבורג, הוא כותב: "הרא"ש כתב בהיפך דהר"מ מרוטנבורק כהרמב"ם סבירא ליה". בכל מקרה קיימות עדויות לכך שנהגו לזלזל בקיום מצווה זאת , כפי שעולה מלשון החינוך:

לענין אם נוהגות עכשיו בזמן הזה אם לא… העולה מן השמועה…  שנוהגות הן היום, וכן דעת רבנו אלפסי והרמב"ן. אבל עכשיו אין בנו כח על הטבחים להכריחם ליתנם, וקויי ה' יחליפו כח.[10]

המחבר, אחרי שהביא את לשון הרמב"ם, בעקבות המשנה, מסיק כשיטת רבי אלעאי: "מתנות נוהגות בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ויש מי שאומר שאינן נוהגות בחוצה לארץ, וכן נהגו"[11].

 

בפועל מסתבר כי לא מקפידים על קיום מצווה זאת בימינו אפילו בארץ ישראל, ויש לברר מה ההצדקה לכך.

הרב שטרנבוך[12] מתייחס לשאלה זו ולהלן מה שהעלה בנדון, בניסיונו להצדיק מתן הכשר של בד"ץ העדה החרדית למפעלי בשר שלא מקפידים על מתנות כהונה:

  • אומנם יש חיוב של מתנות כהונה, אך הפרתו על ידי הטבח אין בה כדי למנוע מן הגוף המכשיר לתת הכשר מהודר מן הנימוק הזה: "הבעלים הם "מַרבֵּק" שהיא חברה בע"מ של קיבוצים, והם החייבים בהמצוה והם המבטלים אותה ולא אנו".

ברם פתרון זה לא מקובל על הרב שטרנבוך: "אבל נראה שאין בזה כדי יישוב, שהרי אנו נמצאים מסייעים ידי עוברי עבירה לגזול הכהנים מתנותיהם ולביטול במצוות עשה, בשעה שבידינו להורות אותם דרך באופן שיסכימו… וביותר הדברים תמוהים, שהלוא לדוגמא הקונה באטליז הלשון של בהמה הוא גזלן, שזהו לחיים ששייך לכהונה, ואף שהוא ממון שאין לו תובעין, מכל מקום לצאת ידי שמים אסור להחזיקו ולאוכלו שגוזל שבט כהונה".

  • כדי שיחול חיוב "צריך בעלים", אך "אם אין לכל שותף שוה פרוטה אין נחשב בעלים, וכאן [במפעלי מרבק], שבכל בהמה ובהמה שותפים בה אלפי בני קיבוצים, יש לומר שאין חיוב".
  • "בקיבוצים [שהם הבעלים של חברת מרבק] ישנם חברים גֵרִים שלא נתגיירו כדין, שהם גויים לכל דבר, אשר בלאו הכי אין חיוב מתנות מן התורה בשותפות גוי".
  • "הואיל והחברה היא בע"מ אין שם בעלות גמורה לאיש פרטי, וכהאי גוונא אין חיוב".

אולם לדעת הרב שטרנבוך "סברות אלו קלושות", ולכן הוא מעלה סברות חדשות לפטור:

  • "בפסוק נאמר בחיוב מתנות "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם", והמשפט הוא כיון שהם עובדים עבודה או מוכנים לעבוד, ובאופן זה מגיע להם המתנות, אשר לפי זה בזמן הזה שאין לכהנים כתב ייחוס ואינם ראויים לעבודה, ואפילו ייבנה בית המקדש צריך שאליהו הנביא ייחס אותם באורים ותומים, על כן אין לכהנים משפט לדרוש המתנות". דעתו של הרב שטרנבוך לא נוחה מהיתר זה שהרי "הקדמונים לא הזכירו טעם זה". 
  • המנחת חינוך כתב "והאידנא דלית לן רק כהני חזקה, אפשר דאינו יכול לכופו ליתן כיון דאינו כהן ודאי"[13]. משמעות דבריו היא, שאף אדם אינו יכול לטעון שמתנות אלו מגיעות לו, זאת משום שאין אדם בעולם שמסוגל להוכיח כי הוא כוהן. מכיוון שכך, "מטעם זה אינו חייב ליתן ויוכל לאכול אותן בעצמו". בהקשר לכך שואלים מפדיון הבן: אם אין מי שכוהן באופן ודאי, מדוע יש חיוב לפדות את הבן, ואם פודים, מה הערובה לכך שהבן אומנם פדוי? על כך הרב שטרנבוך כותב: "בפדיון הבן שאין זה רק חובת נתינת חמישה סלעים, אלא שבזה בנו פדוי, הואיל וחביבא ליה יכול לפדות שבחזקתם קיימי, והוא בחזקת חיוב קאי, על כן יכול לסמוך על כך להתחייב ואף לברך". לפי זה התשובה לשתי השאלות היא, כי האב שמח לפדות את בנו אפילו אם אין לו ביטחון מלא שהוא אומנם פדוי. משום כך נותנים לאב להסתמך על החזקה ואף לברך.

אחרי שהרב שטרנבוך הביא את כל הדרכים הללו כיצד להתחמק מקיום מצוות מתנות כהונה הוא מציין כי כל אלה הן "רק לימוד זכות" ולדעתו "ראוי לקיים המצוה גם בזמן הזה כהלכתה וכמנהג קדום… לקבוע להם כהן ולשלם לו גרוש עבור כל בהמה… ואף שנראה כהערמה מכל מקום… על כל פנים המצוות עשה מתקיימת ועדיף מהמצב היום שמבטלין לגמרי המצוות עשה ואף חשש גזל איכא להאוכלים".

גם הרב מנשה קליין התייחס לנושא, והוא מסתמך על טיעונו של המנחת חינוך כדי להסביר מדוע לא נוהגים לתת לכוהנים זרוע לחיים וקיבה, בעוד שפודים באמצעותם את הבכורים:

אתי שפיר… לחלק בין פדיון הבן, דהתם כיון דאיכא איסור[14] וחיוב מצוה על האב לפדות בעל כרחו פודה משום איסור, אבל זרוע ולחיים שאין כאן איסור כלל רק דיני ממונות, בספיקא אזלינן להקל, ואין מוציאים ממון. ואם כן שפיר נהגו שלא ליתן זרוע ולחיים וקיבה לכהן מוחזק… ולא דמי לזמן הבית שהיו בודקים אותם והיו ודאים וידועים.[15]

 

ולסיכום: בבסיס המחלוקת עומדת השאלה: מאיזה זכות מגיעות מתנות כהונה לכהנים? הסברה הפשוטה היא שהן מהוות פרס על שירות הכהנים במקדש, ואם כן היום לא מגיע להם כלום היות ואין מקדש. אבל לפי הגמרא, יש סברה נוספת: "דורשי חמורות היו אומרים: הזרוע כנגד היד, וכן הוא אומר "ויקח רומח בידו", ולחיים כנגד תפלה, וכן הוא אומר "ויעמוד פנחס ויפלל", קבה כמשמעה, וכן הוא אומר "ואת האשה אל קבתה"".[16] לפי זה עולה כי הזכות במתנות כהונה איננה משמשת כשכר לעבודת המקדש, אלא כפרס למעשה הירואי של פינחס, ואם כן הוא איננו מותנה.

 

 

 

[1] הלכות ביכורים ט א.

[2] הלכות ביכורים ט ח-ט.

[3] ראו תוספות חולין קלב ע"ב ד"ה כשהוא שהבין כך מדברי רש"י (לא ברור לאיזה דיבור של רש"י התכוונו התוספות).

[4] שם.

[5] חולין י א.

[6] בבלי חולין קלו ע"א.

[7] רש"י שבת י ע"ב ד"ה הוה נקיט.

[8] ראו אנציקלופדיה תלמודית, ע' זרוע ולחיים וקיבה, הערה 28.

[9] טור יורה דעה סא.

[10] ספר החינוך מצוה תקו.

[11] שולחן ערוך יורה דעה סא כא.

[12] הרב משה שטרנבוך, תשובות והנהגות חלק ג סימן שמו.

[13] מנחת חינוך פרשת שופטים מצוה תקו.

[14] לא ברור לאיזה איסור מתייחס הרב קליין.

[15] שו"ת משנה הלכות יג קח.

[16] תלמוד בבלי חולין קלד ע"ב.

סגור לתגובות.