חג הסוכות האוניברסאלי

 

 

בסוף נבואת זכריה – שהיא ההפטרה של חג הסוכות – הנביא מתאר את המצב שישרור באחרית הימים:

וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת (זכריה יד טז-יט).

רש"י מציין שסוכות הוא החג שנידונים על הגשמים: "מצות החג על הגשמים הם ארבעת מינים שבלולב וניסוך המים לרצות על המים על שהחג זמן גשמי שנה הוא". באחרית הימים, כל גויי הארץ יכירו בעליונותו ובבלבדיותו של הקב"ה, וממנו יבואו לבקש גשמי ברכה, כאשר מי שלא יעשה זאת ייענש ולא יזכה בהם. אפילו העמים שאינם זקוקים לגשם – כמו למשל ארץ מצרים שמקבל את המים מהנילוס – יידרשו גם הם להגיע ארצה ולהתפלל עבור מים, ואם לא יעשו זאת, או "יהיה להם זה העונש שתהיה בהם המגפה" (לפי הרד"ק), או "לא ישקה אותם נילוס" (לפי רש"י).

ומדוע הגויים יתבקשו לעלות לרגל לירושלים דווקא בחג הסוכות? כמובן, אפשר להסביר כי העולם כולו זקוק למים וכאמור חג הסוכות הוא הזמן לבקש גשמי ברכה, אבל מעבר לזה מתברר כי לחג הסוכות יש גם אופי אוניברסאלי. חז"ל יודעים לספר כי באחרית הימים, כאשר העמים יתלוננו על השכר המיוחד שיקבל עם ישראל ויטענו שהם תמיד היו מוכנים לקיים גם הם את מצוות התורה, הקב"ה יבחן אותם על ידי מצוות סוכה, ואז יתברר שהם לא עומדים במשימה, כדלהלן:

אמר להן הקב"ה: שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן, מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה… מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא.[1]

כך שקיימת זיקה בין חג הסוכות לאנושות כולה. הרש"ר הירש מבאר מדוע הגויים התבקשו לקיים דווקא את מצוות הסוכה:

עלם בן ישראל! בוא אל הסוכה גם בתור אזרח האנושות. "והיה באחרית הימים", כן יחזו לנו נביאינו וחכמינו ז"ל – באחרית הימים, כאשר האנושות תעלה אבר, בלמדה לדעת מדברי ימיה וקורות הדורות את ההכרה הנאמנה, כי "הבל" אשר יזמו לעשות וזה החלם לבנות ב"מגדל בבל", הלא הוא לייסד את חיי העולם רק על "קנין ורכוש העולם" מבלעדי ה' – אז גם האנושות תבוא אל הסוכה, אל סוכת השלום הכללי – אז אגודת אחים תקשר את האנושות הכללית – כאחים יבואו לחסות תחת ממשלת אל אחד… האנושות תתרומם, תפנה אל על, ואז יקבל אותה ה' תחת סוכת שלומו, אשר יפרוש אז על כל משפחות האדמה, והאל היחיד והמיוחד יהיה אז לכל כלל האנושות – "ה' אחד ושמו אחד".[2]

הציביליזציה האנושית ביססה את רוממותה על הישגים חומריים, באשר הדוגמה האופיינית לגישה זו היא הניסיון לבנות מגדל בבל. התיקון לכך נמצא בקיום מצוות סוכה: דירת ארעי, המבטאת את שברירות החיים החומריים על האדמה. מוטל על האדם – ולאו דווקא על האדם הישראלי – להבין שהחיים האמתיים נמצאים במישור הרוחני, ורק שם הוא מתבקש לבנות מגדלים נצחיים.

בחג הסוכות מקריבים שבעים פרים, וחז"ל מקשרים בין מספר זה למספר העמים, ומבהירים כי הפרים האלה הוקרבו לטובת האנושות כולה: "אמר רבי אלעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות".[3] ולמה זה מועיל? לפי רש"י: "לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונים בחג על המים". ולפי הפסיקתא: "אמר רבי פינחס בן חמא: שבעים פרים היו שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות העולם שישבו בשלווה".[4]

מתברר שלא רק הזמן הוא בעל קונוטציה אוניברסאלית, אלא גם המקום: בית המקדש – מאז הקמתו – איננו משמש את ישראל בלבד, אלא גם מיועד לכלל האנושות. כך התבטא המלך שלמה בזמן חינוכו:

וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (מלכים א ח מא-מג).

האם אמנם בית המקדש שימש בפועל כמקום עליה לרגל לכלל הגויים? אין לנו מידע מוצק על כך, אולם משתמע מדברי יוספוס פלביוס שגויים רבים, שהאמינו ביחידות ה', פקדו את בית המקדש[5]. ומדברי ישעיהו עולה כי זה יהיה ייעוד בית המקדש באחרית הימים:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל  הַגּוֹיִם:  וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא  יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה (ישעיהו ב ב-ד).

 

[1] בבלי עבודה זרה ג ע"א. אמנם "מצטער פטור מן הסוכה", ואם חם מדיי קיים היתר לצאת ממנה, אבל אין "לבעט" בה, אלא להצטער על כך שלא ניתן לקיים את המצוה.

[2] הרש"ר הירש, ספר חורב,

[3] בבלי סוכה נה ע"ב.

[4] פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כח.

[5] ראו קדמוניות היהודים יד ז ב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.