מובא בפרשתנו:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' (ויקרא יח א-ה).

 

גדר האיסור "חוקת הגוי"

כך הרמב"ם מסכם את העניין הלכה למעשה:

אין הולכים בחקות הגויים ולא מדמים להם, לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהם… אלא יהיה הישראלי מובדל מהם וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו… לא ילבש במלבוש המיוחד להם, ולא יגדל ציצית כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדים ויניח השער באמצע כמו שהם עושים, וזה הנקרא בלורית, ולא יגלח השיער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שהם עושים. ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עבודה זרה כדי שיכנסו בהם רבים כמו שהם עושים, וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהם לוקה.[1]

הטור והשולחן ערוך[2] חוזרים על דברי הרמב"ם, אלא שהרמ"א מוסיף את הדברים הבאים:

כל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם, אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכם שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושים משום כבוד או טעם אחר, מותר.

האם הרמ"א חולק על הרמב"ם? כנראה שכן: בעוד שהרמב"ם – והטור והשולחן ערוך בעקבותיו – שם את הדגש על החובה שלא להידמות לגויים, הרמ"א מצמצם את האיסור לנוהגים שקיים לגביהם חשש זיקה לפריצות או לעבודה זרה. יחד עם זה, משתמע ממה שכותב הרמב"ם במורה הנבוכים שטעם האיסור הוא להתרחק ממעשים שעלולים להביא לידי עבודה זרה:

כדי להרחיק מכל מעשׂי הכישוף אסר לעשׂות דבר ממנהגיהם… כל מה שנאמר שהוא מועיל והעיון הטבעי אינו מצריך זאת, אלא הם, לטענתם, בבחינת סגולות. זה דברו "ולא תלכו בחֻקּוֹת הגוי" (ויקרא כ כג). אלה הם מה שהחכמים קראו דרכי האמורי, כי אלה מסתעפים ממעשׂי המכשפים, כי הם דברים שהיגיון טבעי אינו מצריך אותם, והם גוררים למעשׂי כישוף הנשענים בהכרח על ענייני אצטגנינות, כך שהדברים יתגלגלו להערצת הכוכבים ועבודתם.[3]

מקורם של מעשי הגויים שאינם מבוססים על היגיון כלשהו הוא כנראה עבודת אלילים או מאביזריה, ועל כן אסור לחקות מעשים אלה.

נמצאנו למדים שבעוד שהרמ"א אינו חושש אלא לנוהגים שיש בהם זיקה לפריצות או לעבודה זרה, הרמב"ם – השולל במורה הנבוכים מעשים אלה בהתאם לסברת הרמ"א – גם דורש במשנה תורה שהיהודי יהיה שונה מהגוי מבחינה חיצונית. יחד עם זה, הוא אינו אוסר להיעזר באמצעים טבעיים שההיגיון מחייבם. כך גם משתמע מדברי הב"ח:

העיקר שבכל מה שמיוחד להם צריך הישראל להיות נבדל מהם, אף על פי שאינו נזכר בדברי רבותינו ז"ל. כי רז"ל הזכירו הדברים שהיו נוהגים העובדי כוכבים באותן הימים, והוא הדין בכל מנהג העובדי כוכבים שנתחדשו בכל הזמנים, שצריך הישראל להיות נבדל ממנהגם במלבוש, במנהג, בדיבור.[4]

אולם, הכסף משנה אינו מבין את הרמב"ם כך. לדעתו, הרמב"ם איננו דורש מהיהודי להיות שונה מבחינה חיצונית, אלא רק אוסר עליו ללבוש בגד "המיוחד להם". מה נקרא "מלבוש המיוחד להם", הרי בימינו אין הבחנה כזאת בארצות המערב, וצורת הבגדים של היהודים זהה לזה של הגויים. הכסף משנה מביא את דעת המהר"י קולון[5] לפיה "מלבוש המיוחד להם" הוא בגד שיהודים החליטו שלא ללבוש מטעמי דת אבל אין כל איסור ללבוש בגדי גויים על אף שאינם מאפשרים לזהות את הלובש אותם כיהודי, אלא אם כן נפסלו מטעמים כגון פריצות ועבודה זרה:

כתב מהר"י קולון… שלא נתכוון רבנו לאסור אלא מלבוש המיוחד להם ופירשו הישראלים ממנו משום צניעות או מפני דבר אחר שכיון שנתייחד להם מפני פריצות ופירשו הישראלים ממנו מפני יהדותן אז כשלובשים הישראלים נראה כמודה להם ונמשך אחריהם אבל כשאינו מלבוש המיוחד להם על דרך זו אין הישראל חייב להשתנות מן העובדי כוכבים כלל ועיקר.[6]

בין פוסקי ההלכה יש המצדדים כשיטה הראשונה – יש חובה להתלבש בצורה שונה מהגויים –  ויש המצדדים כשיטה השנייה – מותר ללבוש כל בגד שאין לו זיקה לפריצות או לעבודה זרה. הפרישה כותב כצד הראשון בדעת הטור: "מלבוש שלובשים תמיד צריך שיהיה ידוע בו ומובדל מהם"[7]. הפרישה כתב כדעה השנייה בשם המהרי"ק: מה שכתב הרמב"ם אחר כך "לא ילבש מלבוש המיוחד להם" הוא פירוש למה שכתב תחילה "וידוע במלבושיו", דהיינו דווקא במלבוש המיוחד להם.[8]

הרב פיינשטיין מסתמך על ביאור הגר"א ומתיר באופן גורף ללבוש בגדי גויים, אף שאין בהם סממן יהודי כלשהו:

ולכן אף להגר"א[9]… [ש]סובר דבכל מלבוש המיוחד לנכרים אסור, גם כן הא מתיר בגדים שהיינו לובשין בלאו הכי, פירוש, לא בשביל שהנכרים לובשין באלו, אף שקדמו הנכרים ללובשן, וכל שכן באלו הבגדים במדינה זו דלא קדמו הנכרים כלל, דמתחילה הם גם לישראלים כמו לנכרים שליכא איסור[10].

גם הרב מנשה קליין מצדד להיתר, אולם לדעתו רצוי להשאיר היכר במלבוש בין גוי ליהודי, כפי שהוא מסכם תשובה בנדון:

כל מה שאפשר לתקן ודאי חיוב לתקן, ולכן אומר אני דאפילו אותם הלובשים מלבושים כאלו מכל מקום צריך לתקן הכפתורים והלולאות שיהיו מימין לשמאל, היפוך ממה שעושים העכו"ם, ובזה ודאי יראה בעצמו שאינו רוצה להתדמות להם ויוצא ידי חובתו וזה לפי עניות דעתי מחויב לעשות לבד מה שידוע בזה ליודעי חן שצריך לגבר ימין על שמאל היפוך מעכו"ם והוא גורם בעוונותינו הרבים לכמה רעות ולאריכת הגלות מה שמוסיפין כח לשמאל ומגברים על הימין ומאד ראוי להיזהר בזה… אף שודאי ממידת חסידות ויראה וענוה לכל בני ישראל שיהיה להם מלבושי כבוד מצוינים מן העכו"ם וכל המקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה מן השמים אבל פוק חזי מאי עמא דבר וכגון זה ח"ו להוציא לעז על קדושי עמינו וגם בדורות שלפנינו היו כמה מדינות שהלכו במלבושים קצרים ואילו היה איסור בדבר היינו צריכים למשכן נפשנו בעדם.[11]

 

גילוח הזקן

יש האוסרים גילוח הזקן משום חוקת הגוי, ומתווספים על האיסור טיעונים מתורת הסוד. הרב עובדיה יוסף מביא את דבריהם באריכות, אלא שהוא דוחה אותם אחד לאחד, והוא מסכם את הנושא כדלהלן:

מסקנא דדינא כל איש שיכול לגדל זקנו או לתקנו במספרים שלא כעין תער, תבא עליו ברכה, אבל אלו שאינם יכולים, הן מפני סיבות של פרנסה, הן מפני שעלול לגרום הדבר לעורר מחלוקת בבית, ומגלחים זקנם במכונת גילוח חשמלית, יש להם על מה שיסמוכו, ובלבד שיזהרו שלא להדק את המכונה אל עור הפנים, כדי שלא יעקר השיער משרשו. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר.[12]

 

קריאה ליהודים בשמות של גויים

המנחת אשר הביא מדברי המהר"ם שיק[13] שאסר לקרוא לישראל בשמות הלקוחים מהגויים, משום "בחוקותיהם לא תלכו", ותמה על דבריו מדברי הגמרא "רוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהם כשמות עובדי כוכבים"[14], וכתב ליישב דבריו כי באותו הדור [של מהר"ם שיק, תלמידו המובהק של החתם סופר] החלה מנשבת רוח ההשכלה, ובשל כך נלחמו גדולי הדור בעוקרי הדת והחמירו באיסורים אלו עד הקצה האחרון".

 

הליכה לתיאטרון ואצטדיוני ספורט

הרב פיינשטיין כותב שאין בזה איסור "בחוקותיהם לא תלכו", מכיון שאין זה מחוקי העבודה זרה שלהם, ויש טעם למעשים אלו. אלא שהדבר אסור מסיבות אחרות: "ההולך שם עובר באיסור מושב לצים ובביטול תורה, וכל שכן בתיאטרון הנמצא כעת במדינתנו, וכן האצטדיון של משחקי ספורט. וגם עוד איסור גדול יש דמגרי יצר הרע של עריות בנפשיה, דרובם הם דברי ניבול פה והסתה לעריות".[15]

 

חגיגת "בת מצוה" ובפרט בבית כנסת

הרב יחיאל וינברג[16] הרחיב בנדון, ודעתו שבוודאי אין כל איסור בדבר, ולהיפך יש סיבות טובות להנהיג את המנהג הזה מטעמי חינוך הבנות, אלא שיש להחמיר שלא לחגוג חגיגה זאת בבית הכנסת, כדלהלן.

אלה מאחינו שהנהיגו זה מחדש חגיגת בת מצוה אומרים, שהם עושים כן כדי לחזק בלב הבת, שהגיעה למצות, רגש אהבה ליהדות ולמצוותיה, ולעורר בה רגש הגאון על יהדותה ועל היותה בת לעם גדול וקדוש. ולא איכפת לנו מה שגם הגויים חוגגים חגיגת הקונפרמציאן (confirmation) בין לבנים ובין לבנות, הם בדידהו ואנן בדידן, הם מתפללים וכורעים בכנסיות שלהם ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

ויש טוענים נגד ההיתר של חגיגת הבת מצוה, משום שהוא נגד מנהג הדורות הקודמים, שלא נהגו מנהג זה. אבל באמת אין זו טענה, כי בדורות שלפנינו לא הצטרכו לעסוק בחינוך הבנות, לפי שכל אחד מישראל היה מלא תורה ויראת שמים, וגם האוויר בכל עיר ועיר מישראל היה מלא וממולא בריח וברוח היהדות, והבנות שגדלו בבית ישראל שאפו את רוח היהדות בקרבן באפס מעשה וכמעט שינקו את היהדות משדי אמותיהן. אבל עכשיו נשתנו הדורות שינוי עצום. השפעת הרחוב עוקרת מלב כל נער ונערה כל זיק של יהדות, והבנות מתחנכות בבתי ספר נכרים או בבתי ספר חילונים, שאינם שוקדים להשריש בלב תלמידיהם אהבה לתורת ישראל ולמנהגי הקודש של היהדות השלימה, עכשיו מוטל עלינו לרכז כל כוחותינו בחינוכן של הבנות.

והרי זה דבר מכאיב לב, שבחינוך הכללי, לימודי שפות וספרות חילונית ומדעי הטבע והרוח דואגים לבנות כמו לבנים, ואילו בחינוך הדתי, לימודי תנ"ך וספרות המוסר של חז"ל, וחינוך למצוות מעשיות שהנשים חייבות בהן, מזניחים לגמרי. לאשרנו עמדו גדולי ישראל בדור הקודם על הקלקלה הזאת ותקנו מוסדות של תורה וחיזוק דתי בעד בנות ישראל. הקמת רשת גדולה ומקיפה של בית יעקב היא ההפגנה הנהדרה ביותר של דורנו.

ושורת ההגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי מחייב, כמעט, לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצות, והפליה זו שעושים בין הבנים והבנות בנוגע לחגיגת הבגרות פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת, אשר בשטחים אחרים כבר זכתה בזכיון האמנציפציא, כביכול.

ואף שנוטה אני להתיר חגיגת בת מצוה, מכל מקום מסכים אני לדעת הגאון רבי משה פינשטיין בספרו אגרות משה או"ח ד' סי' ל"ו, שאין לחגוג חגיגה זו בבית הכנסת ואף לא בלילה אף שאין שם אנשים, כי אם בבית פרטי או באולם הסמוך לבית הכנסת. ובתנאי שהרב ידרוש בפני הבת הבוגרת דרשה מאליפה ולהזהירה להיות שומרת מהיום והלאה המצוות העיקריות בדברים שבינה למקום (כשרות, שבת, טהרת משפחה), הטיפול בחינוך הבנים, וחובת העידוד והחיזוק לבעל בלימוד תורה ובשמירת מצוות, והיותה שקודה לתת עיניה באיש שהוא תלמיד חכם וירא שמיים. וכל הדברים האלה הם טעמים גדולים להתיר חגיגה זו אפילו לפי שיטת הגר"א, שהנהו מחמיר מאוד בעניינים אלה… אולם אין להם לשכוח כי גם המצדדים בהיתר של מנהג חדש זה של חגיגת בת מצוה, לבם דופק בחרדה לחיזוק החינוך הדתי של בנות ישראל, שבנסיבות של החיים בדור הזה הן זקוקות ביותר לחיסון רוחני ולעידוד מוסרי בהגיען לגיל המצות.

 

טקסי לוויה צבאית מלווים במטחי יריות והנחת זרי פרחים על קברים

הרב ז'ולטי[17] כתב שהנדון תלוי במחלוקת הרמ"א והגר"א, האם אסור ללכת בחוקי הגויים שיש להם טעם הגיוני. ולכן לדעת הרמ"א אין זה בכלל איסור "חקות הגויים". אך "מאחר שיצא מפי קדשו של רבנו הגר"א לאיסור, אם כן טכס של "לוויה צבאית" בוודאי אסור משום חוקות הגויים".  ברם הרב וינברג חולק על הרב ז'ולטי, ולדעתו "הפריז על המידה", כדלהלן:

דבריו של הרב ז'ולטי הם נגד הריב"ש… ונגד התוספתא… שמפני כבוד מותר אפילו בדבר שיש בו משום דרכי האמורי, וגם הגר"א עצמו לא אסר אלא ברוצה ללמוד מהם, אבל זה אינו נקרא לימוד, אלא עושים כן שלא יתגנה הצבא הישראלי בעיני העמים, וכדרך שהתירו לספר קומי למקורבי מלכות, וכפי הטעם שכתב הרמב"ם "והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להם"[18] ומכל שכן בטכס צבאי, שיש בו טעם הגון, שלפי דעתם של הראשונים אין בו שום סרך של איסור.[19]

וכן כתב הרב עובדיה יוסף[20] שאין איסור בהנחת זרים על הקברים, אולם אסר נטיעת אילנות בבתי קברות.

 

הקמת אנדרטאות לזכר נספים  ועמידת דום בצפירת זיכרון.

הרב אשר וייס מחמיר בדבר וכותב:

יש להעיר אודות מנהג שנהגו התועים מאחינו בני ישראל בהנחת זרי פרחים על גבי קברי ישראל, דאף על גב דלשיטת הרמ"א אין עובר בלאו לפי שיש טעם וסברא במעשה זה, מכל מקום אליבא דהגר"א יש לחוש שעובר באיסור תורה. ופשיטא דמנהג זה אין ראוי ולאו מכבודו של מת הוא שיעטרוהו במנהגי העכו"ם. כיוצא בו עניין הקמת אנדרטאות לזכר נופלים וכיוצא שנהגו בו, לא נמצא מקור בדברי ימי ישראל… כן מה שנהגו בעמידת דום וכדומה לעדות ולזיכרון יש לחוש שעוברין בזה בלאו של תורה לשיטת אדוננו הגר"א.

ברם, למרות שלא התייחס ישירות לנושא, נראה לי שעל פי השקפת עולם של הרב וינברג שהוצגה לעיל, הדבר אמור להיות מותר.

 

סיכום

בכל הדיונים שהובאו לעיל מורגש שיש כאן ויכוח יסודי בין גדולי היהדות בהשקפת עולם. השאלה הנידונה כאן היא האם האיש הישראלי חייב להתבלט ביהדותו ולהיות שונה הן מהגויים והן מהיהודים החילוניים, או שכל מה שנדרש ממנו הוא להיות ירא שמיים ושומר מצוות, כאשר יחד עם זה אין עליו להתרחק מהאנשים בעלי השקפת עולם שונה. מצד אחד יש הסוברים – היהדות החרדית בכלל ותנועה החסידית בפרט – שזו חובה להתרחק ככל האפשר מאנשים המחזיקים דעה שונה מהם ולשם כך יש להשתמש בכל האמצעים הקיימים: צורת הלבוש, מנהגי חיים, ועוד. מצד שני, גם מי שאינו מחזיק בסיסמה "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך" – אליבא דמשה מנדלסון – סובר שאין כל סיבה להעמיד גדר בלתי עביר בין יהודי ירא שמיים לבין האחרים, וכי ניתן להתערב ואף לשתף פעולה עם בעלי השקפת עולם שונה, ברוח שיטת "תורה עם דרך ארץ"[21]. יש אמנם בהלכה הוראות שמטרתן להגביל את המגע בין יהודים דתיים לבין גויים בכלל ויהודים חילוניים בפרט, כמו למשל איסור של סתם יינם משום חתנות[22], אבל המחזיקים בשיטה זו אינם רואים סיבה כלשהי להחמיר יותר ממה שקבעו חז"ל ומחייבים את השתלבותם בחברה הכללית.

[1] הלכות עבודה זרה יא א.

[2] יורה דעה קעח.

[3] מורה הנבוכים ג לז.

[4] ב"ח יורה דעה קעח.

[5] רבי יוסף קולון (איטליה 1420-1480).

[6] כסף משנה הלכות עבודה זרה יא א.

[7] טור יורה דעה קעח ב. באנציקלופדיה תלמודית ע' חקות הגוים הערה 41 כתבו כי זו דעת ה"פרישה שם ס"ק ב בד' הרמב"ם" ויש כאן טעות כי בדעת הרמב"ם הפרישה כתב אחרת ואת הדברים שכתב כביכול בדעת הרמב"ם נכתבו בשם "רבנו" והרי הוא בעל הטורים ולא הרמב"ם!

[8] וכן כתב הכסף משנה בדעת הרמב"ם.

[9] ביאור הגר"א יורה דעה סימן קעח ז.

[10] שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן פא.

[11] שו"ת משנה הלכות ד קטו.

[12] שו"ת יביע אומר חלק ט, יורה דעה סימן י.

[13] אורח חיים קסט.

[14] בבלי גיטין יא ע"ב.

[15] איגרות משה יורה דעה ח"ד סימן יא אות א.

[16] שו"ת שרידי אש חלק ב סימן לט.

[17] קובץ נועם חלק ב עמ' קסא.

[18] הלכות עבודה זרה יא ג.

[19] שו"ת שרידי אש חלק ב סימן לט.

[20] אורח חיים חלק ג סימן כג.

[21] רש"ר הירש ורבי עזריאל הילדסהיימר ייסדו בתחילת המאה ה-19 בעיקר בקרב יהדות גרמניה, אך גם בכמה ממדינות מערב אירופה ובחלקים של הונגריה, זרם ביהדות שדגל בשילוב של תורה עם דרך ארץ. זרם זה האמין כי אין סתירה בין חיים על פי התורה וההלכה לבין חיים מודרניים, השכלה ועבודה פרודוקטיבית.

[22] "גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן" (בבלי שבת יז ע"ב) וראו שולחן ערוך יורה דעה קכג.