בפרשתנו מובא (בראשית כד יד): "והיה הנערה אשר אמר אליה: הטי נא כדך ואשתה, ואמרה: שתה, וגם גמליך אשקה, אתה הכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע כי-עשית חסד עם אדני". ובמשנה תורה הרמב"ם פוסק:
אין מנחשים כעובד כוכבים, שנאמר: "לא תנחשו" (ויקרא יט כו). כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים: הואיל ונפלה פתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך, אין חפצי נעשים … וכן המשים סימנים לעצמו: אם יארע לי כך וכך – אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם … הכל אסור, וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו, לוקה.[1]
נמצאנו למדים כי לפי הרמב"ם, הסימן שקבע לעצמו אליעזר עבד אברהם כדי לבחון אם רבקה היתה ראויה להיות אשתו של יצחק הוא בגדר הניחוש שהתורה אסרו.
לכאורה, טענה זו אינה חידושו של הרמב"ם. הרי מובא בגמרא: "אמר רב, כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש".[2] כפי שרב מציין, גם יונתן בן שאול נעזר בניחוש: הוא הלך לבד עם נושא כליו לתקוף את מחנה הפלישתים, וכדי להיווכח כי הצלחת דרכו מובטחת, הוא אמר למשרתו: "אם כה יאמרו אלינו: דמו עד הגיענו אליכם, ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם. ואם כה יאמרו: עלו עלינו, ועלינו, כי נתנם ה' בידנו, וזה לנו האות".[3] אין הרמב"ם התייחס מפורשות למעשה יונתן בן שאול, אבל ניתן לשער לפי דבריו כי גם מעשה זה יהיה אסור מדין ניחוש.
הראב"ד מתקומם על דעתו זו של הרמב"ם ותוקף אותו בצורה חריפה ביותר, כדלהלן:
זה שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר. ואיך חשב על צדיקים כמותם, כמו אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול, שגם הוא ניחש במלחמתו עם הפלישתים, באומרו לנער נושא כליו: "ואם כה יאמרו עלו, ועלינו … וזה לנו האות" שהם ניחשו ועברו על "לא תנחשו". ומה שאמרו חז"ל:"כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש" לא לעניין איסור נאמר אלא לומר: שאין ראוי לסמוך על נחש אחר שלא הותנה מראש כנחש אליעזר ויונתן … אלמלא היו הם בחיים היו מצליפים לו פולסי דנורא.
המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד היא כפולה:
1) לכאורה הרמב"ם הבין את הפיסקה: "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש" כקביעה נורמטיבית, המגדירה מהו הניחוש האסור מן התורה.
2) הרמב"ם סבור כי לניחוש אין שום תועלת, וכך הוא כותב במקום אחר: "דברים האלו כלם דברי שקר וכזב הם … ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחכמים להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהם".[4]
לעומתו הראב"ד סובר שקביעת הגמרא היא עובדתית, היא מגדירה מהו הניחוש המועיל, ואם כן ברור שהראב"ד אינו מטיל ספק בערכו של הניחוש, בתנאים מסוימים.
לכאורה ניתן ליישב את תמיהתו של הראב"ד "איך חשב על צדיקים כמותם, כמו אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול … שהם ניחשו ועברו על 'לא תנחשו'". אליעזר לא היה מזרע אברהם, ואפילו אם אומרים שהאבות קיימו את התורה כולה[5], הוא היה לכל היותר במעמד של בן נח. והרי יש מחלוקת בגמרא[6] אם בן נח מוזהר גם על כישוף או לא. לפי בעל "כסף משנה" הרמב"ם פוסק שבן נח אינו מוזהר על הכישוף, ובכן יוצא כי אין אליעזר עבר על שום איסור. במה שנוגע ליונתן בן שאול, אין הרמב"ם מזכיר אותו כלל.
מכל מקום, גם אם ניתן להוכיח כי אליעזר היה "חף מפשע", עדיין יש לשאול איך הוא השתמש באמצעי מפוקפק זה, ואיך יתכן שהקב"ה אף שיתף פעולה בהפעלת הניחוש, כפי שמתבטא בעניין הרד"ק: "אם היה אסור לא היה הקב"ה עוזרו". יתירה מזאת: ישנה הנחה סמויה בקרב הפרשנים כי לא יתכן שדבר מכוער, אם לא אסור, יהיה מועיל ויסופר במקרא שאמור להציג בפני הקורא פרדיגמה נורמטיבית. לכן ישנם פרשנים המשתדלים להסביר כי בעצם לא היה בזה ניחוש ממש, אלא "מבחן אופי"[7].
המהר"ל, בפירושו "גור אריה" על אתר, מטעים כי "אפילו סומך עליו על סימנו, אין זה ניחוש, כיון שבלא ניחוש ראוי הדבר בעצמו, ואין איסור ניחוש רק כאשר בלא ניחוש אין כאן שום טעם לדבר ההוא". ומדוע "ראוי הדבר בעצמו"? בעל כלי יקר מסביר זאת בדרך מליצית:
לא בדק את רבקה כי אם במידה זו אם יש לה עין טובה … וחז"ל אמרו: "כל כלה שעיניה יפות, אין כל גופה צריך בדיקה" וזה דבר שהחוש מכחיש, כי כמה מכוערות בעולם שעיניהן יפות. ועוד קשה: מה ראו חז"ל ליתן עצה לבדוק אחר יופי חיצוני זה, והלה "שקר החן והבל היופי". אלא ודאי שנתנו עצה לבדוק אחר מעשים, לבדוק אם היא בעלת עין יפה וגומלת חסדים, כי אם עיניהן יפות בבריות, אז היא בלי ספק שלימה בכל המידות, ולמדו חז"ל מן אליעזר שלא בדק את רבקה כי אם במידה זו, כי היא בניין אב על כל המידות.
גם את מעשה יונתן משתדלים להסביר בדרך ההיגיון ולא כניחוש. בעלי התוספות מעירים כי "יש לומר דלזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי נמי היה עולה"[8]. יהודה קיל מפרש את דברי יונתן כך:
לא היה בדברי יונתן משום ניחוש, אלא יונתן קבע לעצמו את מעשיו לפי התנהגות האויב, וכיון שהדרך שעבר בה יונתן לא היתה דרך שלוחמים רגילים לעבור שם, חשבו צופי הפלישתים שאלה אינם לוחמים אלא עריקים, שנמלטו ממחנה ישראל ורוצים להסגיר את עצמם ביד הפלישתים. ויונתן התכוון להטעותם ולהתנפל עליהם בשעה שלא יהיו מוכנים לכך, ולפיכך שער – אם הפלישתים יאמרו "עלו", סימן שאינם חוששים שמא יתנפלו עליהם, וקיווה שה' יצליח בידו לחדור במפתיע לתוך מחנה האויב ולהכותם.[9]
אם כן מה סובר הרמב"ם? אין הוא גילה לנו במפורש איך הוא הבין את פרשת אליעזר עבד אברהם. ברם, אפשר לשער, על פי מה שהוא כתב בהלכות עבודה זרה, שלדעתו אין אליעזר נהג כיאה לעבד אברהם – אף אם אין כל איסור ממש במעשיו – וכנראה הוא גם סובר שיונתן עבר על איסור מפורש בתורה. הרי אין התורה נמנעת מלספר לנו חטאים של אנשים. גם שאלת הרד"ק: "אם היה אסור לא היה הקב"ה עוזרו" אינה בהכרח קשה. הקב"ה רצה שיצחק ימצא את בת-זוגו, הוא רצה שיונתן ינצח ניצחון מרשים נגד הפלישתים. אין בידי אנשים, שהם בעלי בחירה חופשית, ללכת נגד רצון ה'. גם אם האנשים יבחרו באמצעים לא "כשרים", אין זו סיבה להקב"ה לבטל את תכניותיו.