טיעוני קרח  

 

מובא בפרשתנו:

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו. וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב  לָכֶם בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי. הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת  עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה. לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו. וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה (במדבר טז).

מכאן שטיעוני קרח ועדתו הן כדלהלן:

  • אין זכות למשה ולאהרון להנהיג את עם ישראל באשר כל בני ישראל שווים בקדושתם ובקרבתם להקב"ה.
  • מאותה סיבה, אין הצדקה לכך שרק בני אהרון יהיו כהנים, כל בני ישראל יכולים לשמש ככהנים, ואף ככהנים גדולים.
  • דתן ואבירם גם רואים במשה האחראי לכך שלא נכנסו לארץ ישראל אלא חויבו לתעות במדבר ארבעים שנה.

לשני הטיעונים הראשונים, משה עונה כי בחירת אהרון איננה באה ממנו, אלא זו הייתה החלטת ה'. לכן הוא מציע לערוך מבחן שיבהיר שוב מי אמור להיות כהן גדול. באותו העת יובהר כי יכול לשמש ככהן הדיוט רק מי שנבחר על ידי הקב"ה.

ומה עם בחירת עצמו כמנהיג העם? מתגובתו של משה משתמע לכאורה שאין המורדים רואים בזה בעיה, או השתכנעו שזכותו של משה להנהיג את העם לגיטימית. מדוע? כך מבאר המהר"ל:

ואם תאמר, ואמאי לא היו חולקים על נשיאותו של משה? ויש לומר, דכל אומה ולשון צריכה שיהא להם מלך אחד שהוא נכנס ויוצא לפניהם, "דבר אחד לדור ואין שני דברים"[1]. ואף על גב שכולם קדושים, צריכים למלך. ומה שלא היו חולקים דמנא לן שיהא משה המלך, שמא אחר, דזה לא קשיא, דמאחר שצריך להם מלך, היה משה כמו אחר, ולפיכך אין לחלוק. אבל על הכהונה היו אומרים שאינה צריכה להם כלל.[2]

זאת אומרת שלא ערערו על שלטונו של משה, היות ויש צורך במנהיג אחד, וזכותו של משה למלא תפקיד זה איננה קטנה מזכותו של כל אדם אחר. ואילו לדעתם אין צורך בכהן גדול, כך שכל אחד יכול לבצע מה שעל פי דין שמור לו בלבד.

אבל לפי הרב הורווויץ[3], המרד היה גם נגד משה רבנו, כפי שמשתמע מטענתם "ומדוע תתנשאו על קהל ה'", ועל אף העובדה שאין משה משתדל להגן על תפקידו הוא, אולי מפאת ענוותו:

עד אותה שעה היו מקבלים עליהם את משה למלכות, כי הטיב עמהם להוליכם אל ארץ ישראל… ולא היו יכולים לבא דרך פלישתים מפני המלחמה כידוע, וגם לא אל דרך אדום ועמון ומואב כמפורש כי לא יניחם לעבור דרך ארצם, ודרך המדבר הוא בלתי אפשרי מפני נחש שרף ועקרב וצמאון… והוא הוליכם בענן הכבוד, אין לך טובה גדולה מזה. לכך הסכימו עליו למלכות, אבל עתה שכבר באו לגבול ארץ ישראל… ואחר כך הסיבם והעלה אותם משם דרך מדבר ים סוף, אמרו שוב אינו ראוי למלכות, וזה שאמרו רב לכם… פירוש די לכם המלוכה עד עתה שהיינו צריכים לכם, אבל עתה אין עדיפות לכם על העדה, וזה שאמרו כי כל העדה כולם קדושים.[4]

זאת אומרת שאחרי שהגיעו לגבול ארץ ישראל, אין יותר צורך במשה, וניתן להחליף את השלטון. אולם ידעו שעליהם לתעות במדבר עוד ארבעים שנה, אלא שכנראה חשבו שעם הניסיון שכבר צברו אדם אחר יסתדר לא פחות טוב מאשר משה עצמו.

הטיעון השלישי לכאורה מקומם: האם דתן ואבירם לא ידעו שבני ישראל הם שגרמו לכך שתעו ארבעים שנה במדבר? הרב הורווויץ גם תמה על כך שדתן ואבירם מעיזים לכנות ארץ מצרים "ארץ זבת חלב ודבש", כדלהלן:

אין שום סברה לכפור בטובה ולומר שהעלם מארץ מצרים שהיא זבת חלב ודבש, והוא שקר מפורסם כי אין זבת חלב ודבש אלא בארץ ישראל, וכן פירש רש"י על הפסוק "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ… מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ" (בראשית מג יא): "מעט צרי ומעט דבש שהיא שבח ארץ ישראל", ושלחו למנחה למצרים.[5]

אלא שתמיד ניתן להאשים את המנהיג, באופנים שונים:

  • "חשדו את משה רבנו שהוא היה נמי בסיבת המרגלים"[6]. הרי הוא שלח אותם – אף אם היוזמה באה מן העם[7] – וגם לא הצליח להשיג מחילה מוחלטת מאת ה' אחרי סירובם של בני ישראל להיכנס לארץ.
  • עבור דתן ואבירם, היה באמת טוב יותר במצרים, כפי שכותב הרב זינצהיים[8]:

בפסיקתא זוטרתא: "על שנתעשרו דתן ואבירם במצרים היו קוראין אותה זבת חלב ודבש". והנה ודאי היה קשה לו דלא מצינו מצרים שנקראת ארץ זבת חלב ודבש רק ארץ ישראל נקרא כן, לכן אמר בשביל שנתעשרו קראו כן.[9]

זאת אומרת שעבור דתן ואבירם, המצב היה טוב יותר במצרים מאשר במדבר ובשעת הצורך בארץ ישראל. שם – לפי המדרש – הם שתפו פעולה עם הצורר המצרי[10], ולכן התעשרו, ורק הפסידו ביציאתם אל החופש.

בכל אופן, יש הטוענים כי אמנם משה רבנו עשה טעות. עם כל מה שהוא פעל לטובת עם ישראל, הוא לא כיבד אותו כראוי, ולכן בסופו של דבר העם מרד בו. כך כותב הרב לוריא[11]:

יש להיזהר בכבוד הציבור שהשכינה שרויה על הציבור, שהרי משה רבנו אדון הנביאים לקה בשביל שזלזל בציבור באמרו "שמעו נא המורים"[12], וכן ישעיה באמרו "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב". וכבר הזהירו רז"ל שלא יפסיע הרב על ראשי עם קדוש. וגדול שבכולם שהכהן בעת הדוכן צריך להחזיר פניו אל העם ואחוריו לארון הקודש, משום כבוד הציבור. ונראה לי הטעם כי אף על פי שבתחילת המחשבה אדם רואה הקהל או איזה ציבור שהם מקלי קלים באולי יש אחד מהם שלבו לשמים ונוהג בקלותו לשם שמים.[13]

משה אומר להגנתו: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז טו). אין ספק שמשה לא ניצל את מעמדו כדי להתעשר, וגם לא עשה שום רע לאף אחד. אבל מתברר שזה לא מספיק. מוטל על המנהיג גם לכבד את נתיניו, אף אם הם לא ראויים לכך.

 

אלא שהמדרש רואה במרדם ביקורת הרבה יותר יסודית, באשר לדעתו קורח ועדתו התכוונו לערער את יסודי אמונת ישראל ממש. כך מתבטא המדרש על פרשתנו:

מה כתיב למעלה מן העניין? "ועשו להם ציצית". קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו: חייבת בציצית. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה!? בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית!?… דברים אלו לא נצטוית עליהם, ומלבך אתה בודאם![14]

נשים לב לכך שטיעונים הנ"ל שונים לגמרי ממה שמשתמע מפשוטו של מקרא. לא מדובר כאן בערעור המעמדות של חברת עם ישראל, אלא בביקורת רציונאלית של המצוות המוטלות עליהם. ויתירה מזאת: מדרש אחר שם בפיו של קרח ביקורת נוספת על המצוות, הפעם מזווית ראייה חברתית:

"ובמושב לצים לא ישב": זה קרח, שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה? כינס עליהם כל הקהל… התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות, ואמר: אלמנה אחת יש בשכונתי, ועמה שני נערות יתומות, והיה לה שדה אחת. באתה לחרוש, אמר לה משה: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו". באת לזרוע, אמר לה: "שדך לא תזרע כלאים". באתה לקצור ולעשות ערימה, אמר לה: "לקט שכחה ופיאה". באתה לעשות גורן, אמר לה: "תני לי תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני". הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה עניה? מכרה את השדה, וקנתה שתי כבשות, כדי ללבוש מגזותיהן, וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לו הקב"ה, "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך". הצדיקה עליה את הדין, ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, בא אהרן ואמר לה תני לי ראשית הגז. אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטתן, בא אהרן ואמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקבה. אמרה: אחר ששחטתי אותן לא נוצלתי מידך, הרי הם חרם עלי. אמר לה: אם חרם הן כולן שלי, דכתיב "כל חרם בישראל לך יהיה", ונטלן והלך לו, והניחה בוכה עם שתי בנותיה.[15]                           

המדרש רואה בדברים אלה דברי ליצנות, זאת אומרת ניסיון ציני לערער את יסודות הדת בעזרת טיעונים מגמתיים, ולכן הוא לא רואה כל צורך להתייחס באופן רציני לביקורת המוצגת כאן וליישב אותה. הבנה זו של הפולמוס בין משה לקרח משתמעת ממה שכותבת המשנה בנידון:

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו:[16]

וכך הרמב"ם מבאר את המשנה:

מי שיחלוק לא לכוונה פחותה, אלא לבקשתו האמת, יתקיים מאמרו ולא ייכרת דברו… ומי שיתעה בני אדם, יענשהו ה' בשימנע ממנו התשובה.

מחלוקות כמו אלו בין הלל ושמאי אין כוונתן אלא לחקר האמת, כאשר שני הצדדים מכירים בערך העליון של תורת ישראל, ואין ברצונם אלא לברר איך בדיוק יש לקיים אותה, באשר, כפי שציין רע"ב: "מתוך הויכוח יתברר האמת". על זה נאמר "הללו מטהרים והללו מטמאים, הללו אוסרין והללו מתירין, אלו ואלו דברי אלהים חיים"[17]. לעומת זאת, כוונת קרח ועדתו הייתה לערער אמונה זו, ולכן אין אפילו צורך להתייחס אליה ולנסות ליישב את הקשיים שהם העלו אודותיה. הרי כל כוונתם הייתה אך ורק "בקשת השררה ואהבת הניצוח" (רע"ב).

זו הסיבה שבניגוד למחלוקת בין הלל ושמאי, בעניין קורח לא מוזכר הצד שכנגד – שהוא משה רבנו – אלא רק צד אחד: "קרח וכל עדתו". הרי בוויכוח בין קרח למשה, הרקע של שני הצדדים היה שונה לחלוטין, באשר, בניגוד לקרח, "משה ואהרן כוונתם לשמים הייתה".[18] קרח היה בגדר הרשע של הגדה של פסח, שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר. התשובה היחידה המגיעה לו היא ש-"יקהו את שיניו".

יחד עם זה, עלינו להתייחס לביקורת של קורח בצורה עניינית, הרי כאמור מותר לשאול שאלות  אם הכוונה היא לברר את האמת. אם כן, איך ניתן ליישב את הקשיים שהעלה קורח כנגד התורה?

 

טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית?

המהר"ל התייחס לנושא, והוא מבאר את העניין כדלהלן:

צריך שיהיה דומה לכסא הכבוד, וכסא הכבוד הוא מיוחד. לכך צריך חוט מיוחד שאינו מן הטלית, רק נבדל לעצמו. וכאשר הטלית כולה תכלת, אין דמיון התכלת הזה אל כסא הכבוד שהוא מיוחד, ולכך צריך חוט מיוחד שאינו מן הטלית. וכך ישראל, אף על גב שכל ישראל כולם קדושים, צריכים אל כהן מיוחד נבדל מהם. לא שיהיו הכל כהנים, כי צריך שיהיה כאן כהן מיוחד.[19]

זאת אומרת שחוט התכלת הנבדל מהבגד כולו בא להעיד על ייחודיותו של הקב"ה ביחס לעם ישראל, וכן לייחודיותו של הכהן הגדול בקרב עמו. הרי "לא כל הרוצה ליטול את השם יטול".

הרב מאיר ליכטנשטיין מבטא רעיון דומה, בצורה יותר מפורטת. לדעתו, יש עניין לצרף חוט תכלת לבגד שאיננו תכלת, באשר צירוף זה מסמל את הדרישה להתעלות לרמה רוחנית גבוהה יותר:

יותר משנאה לאדם ללבוש טלית שכולה תכלת, נאה יותר לאדם מישראל ללבוש בגד לבן ולהטיל בו פתיל תכלת. רבותינו עמדו על כך שיש סימבוליקה בצבעים של חוטי הציצית. צבע ה"לבן" מסמל את צבע הבגד, את הארציות של האדם, את המקום שבו הוא נמצא בהווה. ואילו צבע התכלת מסמל את הים הדומה לרקיע; את המקום שעל האדם לשאוף להגיע אליו. לבישת בגד "לבן" והטלת שני צבעים של חוטים בו מבטאת את הקריאה לחיות חיים של "סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". ה"לבן" מוצב ארצה, ופתיל התכלת מזכיר לאדם את חובתו לשאוף ליותר. היכולת לשאוף ליותר קיימת רק אם מאמינים שיש דרגות שונות של קדושה, ושניתן להתקדם מדרגה לדרגה. לעומת זאת, מי שלובש טלית שכולה תכלת כאילו מצהיר בכך שהוא כבר הגיע לרקיע, וממילא הוא אדם שחי חיים שאין בהם קריאה להתקדשות. הדרך היחידה להאמין ש"כל העדה כולם קדושים" היא לרדד את מושג הקדושה. אין משמעות לתכלת שלא באה יחד עם לבן, שכן כדי לראות את התכלת אנחנו זקוקים לצבע הלבן כרקע. הקדושה אינה יעד שבו נחים על מי מנוחות. הציצית קוראת לנו להיות קדושים, והכוונה היא לחיות חיים של עבודת ה' ומאמץ והתקדמות כלפי השמיים.[20]

 

בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה?

הרבי מליובאוויטש השתדל להסביר מדוע אין בית כזה פטור ממזוזה:

מדוע באמת לא די ב"בית מלא ספרים" וצריך גם מזוזה? ייחודה של המזוזה, שהיא קבועה בפתח הבית הפונה אל הרחוב. היא מקרינה מקדושתה על יושבי הבית וגם על החוץ. כאשר הבית בלבד "מלא ספרים", ייתכן שקדושה זו תישאר מובדלת מההתנהגות היום-יומית, אבל כאשר יהודי קובע בפתח ביתו מזוזה, אשר בעת יציאתו מהבית אל הרחוב וכן בהיכנסו מהרחוב אל הבית הוא נזכר זה, בכך הוא ומכריז ומודיע לכל העולם כולו, שזהו בית שמכפיף את עצמו לה' ולתורתו ושחדורה בו ההכרה ש-"ה' אלוקינו ה' אחד".[21]

משפט המפתח של תנועת ההשכלה היה: "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך"[22]. לעומת זאת, הרבי מחב"ד רואה במצוות המזוזה חובה על כל אחד להפגין את יהדותו בכל מקום, ולא להסתפק בחיים יהודיים המצטמצמים בבית הפרטי בלבד. יתכן שהרבי גם רומז כאן לעיקרון של חב"ד "ופרצת", היינו החובה לפרסם את היהדות בכל מקום ובכל מגזר אפשרי.

ניתן לראות במזוזה הוראה נוספת: כפי שיש היררכיה בין הפעילויות האנושיות, וכן בין האנשים עצמם, מסתבר שלא כל כתבי הקודש שווים בערכם. כך מבהיר העניין חיים מימרן:

קורח ראה במזוזה בפתח הבית עוד "טקסט" מתוך מה שכבר כתוב בספרים המרובים שממלאים את הבית. אין טעם להדגיש מקור אחד כאשר כל המקורות שווים בחשיבותם. משה רבנו הבהיר לו[23] שבמזוזה כתובות פרשה ראשונה ושנייה של קריאת שמע. לפרשיות אלה מעמד מיוחד… "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ"… הרב הירש קרא את הפסוק "והיו הדברים האלה… על לבבך" כמכוונים לשני דברים: האחד לכל דברי התורה שאמורים עד כאן, ואחד לשני הפסוקים שקדמו לו לומר שתי המצוות: ייחוד ה' ואהבת ה' הם שצריכים להיות על לבבך וגו'. נמצאנו למדים שהפרשיות במזוזה הן המטרה הנעלה, פסגת השאיפות של כל לימוד התורה. בית מלא ספרים זקוק למזוזה קטנה שתזכיר את המטרה הנעלה. כל העדה כולם קדשים ואף על פי כן הם זקוקים למנהיג שיזכיר ויכוון אותם לחזון המשותף.[24]

 

אלמנה אחת יש בשכונתי.

סיפור האלמנה הענייה הוא ביטוי אופייני של טענה פופוליסטית קלאסית נגד הדת בכלל. תוכנו אינו תואם את תקופת המדבר, אלא תקופה מאוחרת שבה היו שדות מעובדים וכלכלה מפותחת. אבל מדובר בקנטור המעיד על מניעיו הפסולים של קורח ועל מטרתו לחתור תחת משה ותורתו. הרי התורה מוצגת כאן כאילו תכליתה להכביד על העם כדי להעשיר את המנהיגים והכוהנים. כביכול המצוות לא ניתנו אלא כאמצעי לעשוק את העם ולנצלו. כידוע, אין העניינים כך: מצד אחד אין ספק שחיים של תורה ומצוות דורשים מאמצים כלכליים לא מבוטלים, אבל אין מטרת מאמצים האלה להעשיר את המנהיגים, אלא למלא את החיים בתוכן רוחני עשיר המצדיק את ההקרבה שיש בהם. בכל אופן, חישוב פשוט מראה כי כל מתנות הכהונה והלוויה שהאיכרים הישראליים היו חייבים לתת אינו מתקרב לשיעורי מס הכנסה שאנחנו משלמים היום.[25] וחוץ מזה, לא חסרים פסוקים והוראות לדאוג לרווחת האלמנות בפרט והעניים בכלל, כמו למשל: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב כא), "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" (דברים כד יז), ועוד.

שלום רוזנברג מוכיח כי מניעיו של קורח לא היו מוכתבים על ידי דאגה אמתית לעניים ולמסכנים:

באגדה היפהפייה הזאת מתאר לנו קורח הקומדיאנט את גורלה המר של האלמנה ובנותיה המנושלת על ידי חוקי משה. קורח נלחם כאן על זכויותיהם של המסכנים הכורעים תחת סבל המיסים. לפנינו פרדוכס. חז"ל שמים בפיו של קורח המוצג בתורה כדמות שלילית בעליל, את חזון השחרור מעול המיסים וביטול הביורוקרטיה, דרישות שעמן יכולים כולנו בקלות להזדהות! לדעתי נוכל לפתור את הפרדוכס שהם יצרו, אם נהיה מודעים לביטוי החז"לי "עשיר כקורח". מאחורי הדאגה לעני פן יכרע תחת עול המיסים מסתתרים האינטרסים של קורח העשיר החס על ממונו והמסרב להשאיר לקט, שכחה ופאה, מזון העניים.[26]

אין התורה מציינת שקורח היה עשיר, אבל חז"ל הפליגו מאוד בעושרו, כדלהלן:

אמר רבי חמא בר חנינא: שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים. אחת נתגלה לקרח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא. "עשר שמור לבעליו לרעתו", אמר רבי שמעון בן לקיש: זו עשרו של קרח… משאוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קרח, וכולהו אקלידי וקליפי דגלדא [כלומר, השלש מאות פרדות נשאו רק את המפתחות והמנעולים של האוצרות, והאוצרות עצמן היו שקי עור מלאים בכסף וזהב].[27]

וכידוע, המיליונרים אינם קומוניסטים!

 

יוצא אפוא שהגישה הנכונה היא זו של חכם ההגדה של פסח. הוא שואל: "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם?" (דברים ו כ). הרי מותר ואף רצוי לשאול שאלות, אם כוונתן לברר את האמת. היהדות איננה מצדדת בצייתנות עיוורת ותמימה לרצון ה' ובלי שאלות.[28]

כמובן, אין כל ערובה לכך שהתשובות שהוצגו כאן הן התשובות האמתיות – כל ניסיון להטעים את המצוות הוא תמיד בערבון מוגבל – אבל מצד שני כל מאמץ להבין את פרטי המצוות הוא לגיטימי ומאפשר הצצה כלשהי בדרכי ה'.

[1] בבלי סנהדרין ח ע"א

[2] גור אריה במדבר טז ג.

[3] הרב פינחס הלוי הורוויץ, פולין 1730-פרנקפורט דמיין 1805.

[4] פנים יפות במדבר טז יג.

[5] פנים יפות שם.

[6] שם.

[7] כפי שנאמר: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן, (דברים א כב).

[8] הרב יוסף דוד זינצהיים, נולד בגרמניה בשנת 1745, עבר עם משפחתו לאלזס, שם נשא את אחותו של הפרנס המפורסם סֶרף בֶר. בר הקים ישיבה בעיירה בישהיים, והעמיד את גיסו הרב זינצהיים בראשה. הרב זינצהיים שרד את הימים הקשים של המהפכה הצרפתית, ולימים מונה לרבה של העיר הגדולה שטרסבורג. בהמשך הוא מונה על ידי נפוליאון כגדול רבני צרפת לעמוד בראש ה'סנהדרין', ובמסגרת תפקידו זה נאבק על עצמאות הרבנים והדף את הניסיונות לעשות שינויים בהלכה. הוא נפטר בשנת 1812.

[9] שלל דוד במדבר טז יג.

[10] ראו רש"י על שמות ב יג-טו.

[11] רבי יוחנן לוריא (אלזס 1440-1514).

[12] ראו רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ד.

[13] משיבת נפש במדבר טז ג.

[14] במדבר רבה (וילנא) יח ג.

[15] מדרש תהלים (בובר) א טו.

[16] אבות ה יז.

[17] בבלי עירובין יג ע"ב.

[18] תוספות יום טוב.

[19] ספר תפארת ישראל פרק כב.

[20] מאיר ליכטנשטיין, טלית שכולה תכלת, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, גיליון 1324, פרשת קרח, תשע"ט.

[21] http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp?ArticleID=693&CategoryID=78&ParashaID=38&SelectdDate.

[22] מתוך שיר של י"ל גורדון, "הקיצה עמי".

[23] לפי הבנתנו משה לא הבהיר כלום לקורח, באשר כל כוונתו הייתה רק לנגח את הדת.

[24] חיים דוד מימרן, מנהיגות רוחנית בישראל, דף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן, פרשת קורח, תשע"ד, מספר 1073.

[25] יחד עם זה, אזרחי מלכות ישראל לא נהנו מהשירותים הרבים המתקבלים היום במדינה מודרנית. בנוסף לכך, אין אזכור בסיפור האלמנה למיסי המלך.

[26] https://www.shalomrosenberg.com/wp-content/uploads/2019/07המרד-והדמגוגיה/.pdf

[27] בבלי פסחים קיט ע"א.

[28]  גישה זו ידועה בקרב דת הנוצרית על ידי הפתגם המפורסם: "Credo quia absurdum est" (אני מאמין מפני שזה בלתי-הגיוני).

סגור לתגובות.