יתרו גר צדק?

 

מקובל לראות ביתרו חותן משה את אב הטיפוס של גר צדק. כך מובא בירושלמי: "בשעה שישראל עושין רצונו של הקב"ה, מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאו ומדבקו לישראל, כגון יתרו ורחב".[1] חז"ל גם יודעים לספר שיתרו נמנה בין יועצי פרעה, אלא שהוא התנגד להחלטתו לדכא את עם ישראל ונאלץ לברוח למדין, ולבסוף התחבר אליו:

שלשה היו באותה עצה [רש"י: דנתחכמה לו]: בלעם, ואיוב, ויתרו, בלעם שיעץ – נהרג, איוב ששתק – נידון ביסורין, יתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית, שנאמר: "וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב" (דברי הימים א ב נה), וכתיב: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם" (שופטים א טז).[2]

אולם – לפי פשוטו של מקרא – הדברים לא ברורים כל כך. והשאלה הראשונה שיש לבררה היא מועד הגעת יתרו למחנה ישראל, באשר נראה שיש קשר בין הדברים.

מתי הגיע יתרו למחנה בני ישראל? על זה חולקים האמוראים: "בני רבי חייא ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר: יתרו אחר מתן תורה היה".[3] לפי מהלך הדברים בספר שמות, יתרו הגיע לפני מתן תורה, אבל יש שמצאו סיבות טובות לאחר את בואו עד אחרי מתן תורה, תוך כדי הסתמכות על הכלל התלמודי "אין מוקדם ומאוחר בתורה"[4], זאת אומרת שאין התורה מחויבת לסדר הכרונולוגי של המאורעות. יחד עם זה, כל פעם שטוענים שהדברים לא התרחשו לפי הסדר שהם נכתבו, יש להסביר מדוע חייבים לסטות מסדר הכרונולוגי של התורה, וכן להבין מה הייתה כוונת התורה בכתיבת סדר זה.

הרמב"ן[5] מאריך בנידון, ולהלן רשימת הטיעונים של הטוענים כי יתרו לא הגיע אלא אחרי מתן תורה:

  • כתוב: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים" (שמות יח ה). חנייה זו מול הר סיני נמשכה כשנה אחרי מעמד הר סיני, ומן הפסוק הזה עולה שיתרו הגיע אל משה במשך תקופה זו. ברם, טיעון זה אינו משכנע: עדיין ניתן לטעון שיתכן כי יתרו הגיע לפני מתן תורה, ממש אחרי שהגיעו בקרבת הר סיני.
  • למחרת בואו של יתרו, משה מבהיר לו שהוא מבאר לעם ישראל על בסיס יומי את כל מצוות ה': "וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו" (שם טז). מכאן עולה שהמעשה אירע אחרי שקבלו את כל המצוות האלה במתן תורה.
  • נוכחותו של יתרו המתוארת בפרשת יתרו גם מוזכרת בפרשת בהעלותך, כדלהלן:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל.  וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ (במדבר י כט-לב).

ושם היא מתוארכת: קצת לפני הכניסה המתוכננת לארץ ישראל, ולכן ברור שיתרו הגיע אחרי מתן תורה. אולם, אפשר לטעון שבפרשת בהעלותך רק מוזכרת עזיבתו של יתרו, ולכן אין שום הוכחה.

  • בנאומו של משה הוא אומר: "ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה" (דברים א ו), שזה בהחלט אחרי מתן תורה. הרי בני ישראל הגיעו להר סיני בחודש סיוון, כפי שנאמר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שמות יט א), ואז קבלו את התורה. והם נסעו ממנו קצת פחות משנה אחר כך, כפי שכתוב: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן" (במדבר י יא-יב). ומיד אחר כך אומר משה: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם" (דברים א ט), וכן "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם" (דברים א טו), שזה עצת יתרו. מכאן שהדבר אירע אחרי מתן תורה, בתנאי שמשה בנאומו הקפיד על סדר הזמנים.
  • אבן עזרא מוסיף עוד טעם: "כי כתוב בפרשה "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים" (שמות יח יב), ולא הזכיר שבנה מזבח חדש", זאת אומרת שמן הסתם מדובר בהקרבת קרבנות במשכן שכבר נבנה באותו זמן.

ואם הדברים אינם כסדרם, יש להסביר מדוע הקב"ה מצא לנכון לשנות את הסדר. לשאלה הזאת עונה אבן עזרא כדלהלן: "בעבור שהזכיר למעלה הרעה שעשה עמלק לישראל, הזכיר כנגדו הטובה שעשה יתרו לישראל"[6], כלומר, כדי להבהיר שלא כל הגויים אנטישמיים.

 

מצד שני, תיארוך זה מעלה שאלות רבות, כפי שמפרט אותן הרמב"ן:

  • כתוב: "וישמע יתרו כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים". למה לא אמר ששמע מה שעשה למשה ולישראל במתן תורה, שהיווה מאורע מרשים ביותר? הרמב"ן מנסה לענות כדלהלן: "אולי נאמר ששמע יתרו בארצו מיד כי הוציא ה' את ישראל ממצרים ונסע מארצו והגיע אל משה אחרי היותו חונה בהר סיני אחר מתן תורה", זאת אומרת שבארצו הוא הספיק לשמוע רק את מה שהתרחש במצרים, ובינתיים, עד שהגיע למחנה ישראל, היה מתן תורה.
  • כתוב: "ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך", ואמר יתרו "עתה ידעתי כי גדול ה'". והנה זה פלא, למה לא ספר לו על מעמד הר סיני, שהמחיש את גבורת ה' ואמיתת תורתו? הרמב"ן מיישב את העניין כך: "לא סיפר שהזכיר לו ענין המעמד ההוא, כי הדבר עודנו קרוב ועודם שם, ובידוע כי סופר לו", זאת אומרת שהיו עדיין תחת הרושם של גילוי ה' בהר סיני, והפסוק איננו מתייחס אלא למאורעות העבר. אבל תירוץ זה אינו משכנע.

בכל אופן, הרמב"ן הגיע למסקנה שיתרו הגיע להר סיני לפני מתן תורה בזמן שבני ישראל היו ברפידים, והם נפגשו שם לקראת מתן תורה, בהתאם לכרונולוגיה של התורה. ואם כן, איך ניתן למקם את פרשת "ואתה תחזה" לפני שהתורה ניתנה לעם ישראל? הרב ישראל רוזנברג מיישב את העניין כך:

אפשר לומר שבדרך כלל התורה כתובה על הסדר מבחינה כרונולוגית. אולם, כאשר יש אירוע שמתרחש לאורך זמן, התורה מתארת את הסיפור במלואו בתחילת זמן ההתרחשות שלו. יתרו בא לפני מתן תורה, ומכיוון שכל הפרק עוסק במעשה יתרו מכניסים את כל הפרק כיחידה אחת, על אף שהסיפור מסתיים רק כשנה לאחר מתן תורה. דוגמה נוספת לתופעה זו מצאנו בסיפור על יהודה, שלפי החשבון נמשך ככל הנראה עד לזמן שבני יעקב ירדו למצרים. כאשר הסיפור מסתיים, התורה חוזרת למכירת יוסף לשר הטבחים. ברור שכל הסיפור של יהודה אינו מתרחש בזמן הקצר שבין מכירת יוסף על ידי האחים לבין מכירת יוסף לשר הטבחים. זו כנראה גישתו של רש"י. אין כוונתו שהתורה נכתבת שלא כסדרה. תחילת הסיפור הובא כסדרו, אך מכיוון שהתורה רצתה לספר את כל פרשת יתרו כיחידה אחת, היא הביאה אותו כיחידה אחת.[7]

ולפי הרמב"ן יתרו אחרי מתן תורה חזר לארצו, אלא הוא שוב הגיע למחנה ישראל, כל זה בתקופה שבני ישראל שהו על יד הר סיני. כאשר הם התכוונו להתרחק ממנו כדי להיכנס לארץ ישראל, משה הפציר בחותנו להישאר אתם, ומהעובדה שאין אזכור בתורה בתגובה כלשהי מצד יתרו הרמב"ן מסיק כי יתרו שוכנע ונשאר אתם.

דעה זו מתחזקת לאור עובדת נוכחותם של בני יתרו בקרב עם ישראל בתקופות יותר מאוחרות. אלא שגם בעניין זה הדברים אינם חד משמעיים, כדלהלן:

  • בספר ירמיה מובא:

הָלוֹךְ אֶל בֵּית הָרֵכָבִים וְדִבַּרְתָּ אוֹתָם וַהֲבִאוֹתָם בֵּית ה' אֶל אַחַת הַלְּשָׁכוֹת וְהִשְׁקִיתָ אוֹתָם יָיִן. וָאֶקַּח אֶת יַאֲזַנְיָה בֶן יִרְמְיָהוּ בֶּן חֲבַצִּנְיָה וְאֶת אֶחָיו וְאֶת כָּל בָּנָיו וְאֵת כָּל בֵּית הָרֵכָבִים. וָאָבִא אֹתָם בֵּית ה' אֶל לִשְׁכַּת בְּנֵי חָנָן בֶּן יִגְדַּלְיָהוּ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵצֶל לִשְׁכַּת הַשָּׂרִים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְלִשְׁכַּת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶן שַׁלֻּם שֹׁמֵר הַסַּף. וָאֶתֵּן לִפְנֵי בְּנֵי בֵית הָרֵכָבִים גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן וְכֹסוֹת וָאֹמַר אֲלֵיהֶם שְׁתוּ יָיִן. וַיֹּאמְרוּ לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם (ירמיהו לה ב-ו).

מי היו הרכבים? לכאורה צאצאי יונדב בן רכב. ויש סימנים לכך שרכב היה מבני יתרו[8]. הרי כתוב: "וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב" (דברי הימים א ב נה), שמכאן עולה שרכב היה מהקינים. והקינים היו צאצאי יתרו, כפי שנאמר: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם" (שופטים א טז)[9]. אבל אין הוכחה שמדובר באותו רכב.

  • בראש ספר שופטים כתוב: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם" (שופטים א טז).

לפי רש"י, המסתמך על המדרש, מדובר באזרחים רגילים, השייכים לכלל ישראל, שחלק מהם שינו את מגורם כדי ללמוד תורה אצל יעבץ:

מעיר התמרים – היא יריחו שניתן להם דושנה של יריחו לאוכלה עד שיבנה בית המקדש, ומי שיבנה בית הבחירה בחלקו יטלנה כדי שיהא לכל ישראל חלק בבית הבחירה, ונתנוה לבני יתרו ארבע מאות וארבעים שנה. והתלמידים שבהם הניחוה והלכו אצל עתניאל בן קנז – הוא יעבץ – במדבר יהודה אשר בנגב ערד ללמוד תורה. וישב את העם – עם התלמידים היושבים לפניו. הוא בקש מאת הקב"ה שיזמין לו תלמידים הגונים, שנאמר "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל" (דברי הימים א ד י), וזימן לו החסידים הללו.

על פי הבנתו של רש"י, יתרו ובניו היוו חלק מעם ישראל, אולם בגלל היותם נטולי יחס שבטי הם לא זכו לנחלה בארץ ישראל, רק נתנו להם את העיר יריחו עד בניין בית המקדש. בספר שופטים מסופר על הגירה חלקית של צאצאי יתרו לכיוון הנגב. לפי הסבר זה לא מובן מדוע בני יתרו הופלו לרעה ולא זכו לאף נחלה, הרי מה עשו אחרי בניין בית המקדש כאשר העיר יריחו נלקחה מהם?

אולם הרד"ק לומד מהפסוק הזה בדיוק את ההפך: "יתרו לא היה עם בני ישראל כי כן כתוב וילך לו אל ארצו". לדעת הרד"ק, שני האזכורים של יתרו בתורה מתייחסים לאירוע אחד, ויתרו אפוא הגיע אחרי מתן תורה, ואחר כך חזר לארצו. אולם בהמשך הם התחברו לעם ישראל: "ישבו עם בני יהודה ונתנו להם מקום לשבת בארצם ושבו לדת ישראל"[10]. וכך הרד"ק מבאר את הפסוק בספר שופטים:

כשלכדו בני יהודה חברון היו יושבים עם הכנעני בחברון בעיר סמוך לה נקראת עיר התמרים, וכשלכדו בני יהודה חברון עלו משם בשלום, כי קראו להם בני יהודה לשלום בהלחמם עם הכנעני שיעלו מביניהם ולא יסופו עמם, כמו שקרא להם שאול בהלחמו עם העמלקי, וכן עשו ועלו משם בשלום וישבו במדבר יהודה עם בני יהודה.

כך גם המלבי"ם מבין את העניין, אולם הוא אינו מציין שהם חזרו לדת ישראל, אלא שהיו בשלום עם עם ישראל:

היו יושבי אהלים נוסעים ממקום למקום והיה להם שלום עם ישראל, ובעת לחם יהודה עם הכנעני עלו מעיר התמרים שהיה במקום המלחמה ונתישבו במדבר יהודה וישב את העם בברית שלום ובהשקט.

 אחרי שברק ודבורה הביסו את סיסרא, מסופר: "וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי" (שופטים ד יז). זאת אומרת שסיסרא חשב למצוא אצל יעל מקלט בטוח, והיא ניצלה את תמימותו והרגה אתו מתוך שינה.

לפנינו תסבוכת פרשנית: מצד אחד נאמר ששרר שלום בין ממלכת חצור לשבט הקיני, עד שסיסרא בטח ביעל, ומצד שני מעשיה מראים שהיא ראתה את עצמה כשותפה עם עם ישראל. לפי המלבי"ם, הייתה כאן אף בעיה מוסרית:

איך עשתה יעל כדבר הרע הזה להרוג את סיסרא אחר ששלום בינו ובין בית בעלה ובא לביתה, וזה נגד חוקי המדינות? ואני אומר… הנה השלום שבין יבין ובית חבר היה שלום כולל עם בני קיני השוכנים במדבר יהודה… ועתה שנפרד חבר מאת אחיו ונטה אהלו בין בני ישראל, אין עליו חיוב הברית של בני קיני, כי נפרד מהם. והטעם השני… שנס אל אהל יעל, והאישה פטורה מענייני המדיניות, והיא עשתה זאת לא בעלה.

כל זה בהנחה ששבט הקיני לא היווה חלק אינטגרלי של עם ישראל. אבל בסוף המלבי"ם כותב: "אולם לא הוצרכנו לכל זה אחרי היו בית חבר מבני ישראל, ואיך לא יריבו ריב עמם ואלהיהם?".

  • יש אזכור נוסף של בני יתרו בזמן ששאול התכונן לתקוף את שבט עמלק: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק" (שמואל א טו ו). רש"י נאמן לשיטתו, ומבהיר שמדובר ב"בני יתרו שהיו יושבים במדבר יהודה בנגב ערד שהלכו אצל יעבץ ללמוד תורה". לעומתו, הרד"ק סובר שמדובר באנשים בודדים יושבי אוהלים שבמקרה התקרבו לבני עמלק במדבר יהודה: "הלכו להם כולם או מקצתם לשבת עם העמלקי כי יושבי אהלים היו והיו נוסעים ממקום למקום כפי שהיה מזדמן להם".

 הרושם העולה מכל האזכורים האלה לפי פשוטו של מקרא הוא שיתרו וצאצאיו לא ממש התחברו לעם ישראל אלא ראו את עצמם כבעלי ברית אתו. שד"ל מביא מספר טיעונים המבססים את הנחה זו, כדלהלן:

  • אחרי ביאתו של יתרו למשה, הוא חזר למולדתו: "שהרי אם נתגייר איך השיב למשה לא כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך? ואין ספק כי משמעות המלות האלה הוא הליכה לחלוטין לא הליכה על מנת לגייר בני ביתו ולחזור[11]".
  • צאצאיו של יתרו אמנם התגוררו בארץ ישראל, אבל לא היו חלק אינטגרלי ממנו, כפי שמשתמע מפרשת סיסרא: "חבר הקיני אף על פי שהיה יושב בארץ ישראל היה בשלום עם יבין צורר ישראל, ואינני אומר שהיה בית חבר הקיני אוהב את יבין, כי מעשה יעל מעיד הפך מזה, אבל יבין היה בשלום עם בית חבר, וסיסרא בטח ביעל, וזה דבר שאין הדעת סובלתו, אם היו הקינים גרי צדק והיו מעורבים עם בני ישראל מכמה זמן קודם לכן".
  • "ורבה מזאת הנה בימי שאול היה הקיני בתוך עמלק, היתכן לגרי צדק שיקבעו דירתם בקרב העם המתועב, אשר צוה ה' למחות את זכרו? ועוד הנה שאול אמר אל הקיני ואתה עשית חסד עם בני ישראל בעלותם ממצרים, ולא אמר ואתה שומר תורת ה' ואלהיך אלהי".
  • "הקינים שבדברי הימים והרכבים שבירמיה, מבני יהודה היו, ואין להם שום התייחסות עם בני קיני חותן משה".
  • "בני קיני היושבים באהלים ונעים ממקום למקום, היו אז במקרה שרויים אצל עיר התמרים, וכשראו כי בני יהודה יוצאים למלחמה על הכנעני, הם שהיו אנשי שלום התרחקו ממקומות המלחמה, ועלו משם והלכו למדבר יהודה אשר בנגב ערד, והלכו וישבו עם העם, כלומר עם העמלקי והכנעני יושבי הארץ, ומלות "עלו מעיר התמרים את בני יהודה" עניינן מאת בני יהודה, ומ"ם מעיר התמרים מושכת אחרת עמה, ויתכן גם כן לפרש עלו מעיר התמרים אשר היו שם את אנשי יהודה, שקודם לכן היו עם בני יהודה."

 כאמור, התלבטות הזאת היא המפתח להכריע אם אמנם יתרו היה גר צדק. רש"י, רמב"ן, ואף רד"ק ורלב"ג חושבים שכן, אלא שלאור הטיעונים של שד"ל הדבר לא משתמע כך. נראה יותר שיתרו וצאצאיו כרתו ברית אחים עם עם ישראל בלי להיטמע בהם, ולכן על פי פשוטו של מקרא מתאים לו ולצאצאיו המעמד של גר תושב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] ירושלמי (וילנא) ברכות ב ח.

[2] בבלי סוטה יא ע"א.

[3] בבלי זבחים קטז ע"א.

[4] בבלי פסחים ו ע"ב.

[5] פירוש הרמב"ן שמות יח א.

[6] פירוש אבן-עזרא יח א.

[7] http://ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/9925.pdf

[8] ראו רש"י ורד"ק על ירמיה לה ב.

[9] ראו מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יח כז.

[10] וכן הרלב"ג: "בני קיני חותן משה שבו לדת ישראל ולזה ישבו את יהודה".

[11] כפי שכותב רש"י (שמות יח כז).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.