היחס לגר במקורות היהדות

 

מבוא

מובא בגמרא:

"דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" (שיר השירים ו ב)… "דודי", זה הקב"ה. "ירד לגנו", זה העולם. "לערוגת הבושם", אלו ישראל. "לרעות בגנים", אלו אומות העולם… משלו משל, למה הדבר דומה? למלך שהיה לו בן, והיה חביב עליו יותר מדאי. מה עשה המלך? נטע לו פרדס. בשעה שהיה הבן עושה רצונו של אביו היה מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זו נטיעה יפה בעולם ונוטעה בתוך פרדסו. ובשעה שהיה מכעיסו היה מקצץ כל נטיעותיו. כך בשעה שישראל עושים רצונו של הקב"ה, מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאו ומדבקו לישראל. כגון יתרו ורחב.[1]

נמצאנו למדים כי יתרו ורחב מהווים אבי-טיפוס לגרים מושלמים. גרים אלה לא נשארו בשולי החברה הישראלית, הרי יתרו היה חותנו של משה רבנו, ראש הנביאים ומנהיג עם ישראל, ורחב, לפי חז"ל, נישאה ליהושע[2]. ויש להוסיף את רות, שממנה יצאו דוד המלך, כל מלכי בית דוד, והמשיח המיוחל.

בכוונתי לחקור כאן את השאלות הבאות:

• מה יחס המקרא לגרים?
• איך מתגיירים?
• מה יחס חז"ל לגרים?
• איך נתפסת הגרות בהגותם של חכמי היהדות בימי הביניים ובתורת הסוד?
• מה הן ההגבלות ההלכתיות החלות על הגרים על פי ההלכה הפסוקה?

יחס המקרא לגרים

התורה מתייחסת פעמים רבות אל הגר בצורה אוהדת, ומדגישה את הניסיון ההיסטורי של עם ישראל במצרים, כדי לעורר יחס חיובי כלפי הגר. המעמד של הגר הוא שוויון בפני החוק[3], ויש איסור מיוחד לפגוע בו ולהפלות אותו לרעה.

הקב"ה מציג את עצמו כמי שאוהב גרים: "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" (דברים י יח). ובעקבותיו עם ישראל מצווה על אהבת הגר: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י יט). וכן: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט לד).

כמו כן, הישראלי מצווה לדאוג לכך שמעמדו יהיה שווה לזה של בני ישראל, ונאסר עליו להפלותו לרעה:

וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה' כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה. הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם (במדבר טו יד-טז).

וגם נאסר עליו להונות את הגר ולהעמיד אותו במצבי לחץ: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב כ). "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג ט).

כשעם ישראל מבוקר על מעשים רעים, הוא מבוקר על כך שהוא פגע בגר ביחד עם החוליות החלשות האחרות בחברה כמו היתום, האלמנה והאביון: "וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט" (יחזקאל כב כט), "לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ" (שם כב ז).

איך מתגיירים?

לפי קויפמן[4], הגיור עד תקופת עזרא היה עדיין לאומי ארצי ולא דתי דווקא. הגרים לא נתקבלו לעדת ישראל ברגע נתון ועל ידי טכס מסוים, אלא התבוללו בתוכה קמעה קמעה ובדרך הטבע, מכוחה של השפעת הסביבה שבתוכה ישבו. מסתבר שבמשך הזמן דבקו הגרים מאליהם באמונה ששלטה בישראל, ויתכן שלא הגיע תהליך זה לאקט פורמאלי של גיור כפי שהוא מוכר היום אלא בתקופה מאוחרת.[5] כאשר עם ישראל ניצח את אויביו, המקרא מעיד על כך שרבים מהגויים נתלוו אליו, בתנאים כאלה שבתקופתנו לא היו מאפשרים גיור של ממש. כך משתמע מסיפוח ה"ערב רב" בעקבות יציאת מצרים: "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם (שמות יב לח). וכן אחרי ניצחונם של היהודים בזמנם של מרדכי ואסתר: "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (אסתר ח יז).

לבעיה זו התייחס הרב הופמן, כדלהלן:

אין התורה מלמדת אותנו בשום מקום במפורש שיכול נכרי להתגייר ולקבל על עצמו דת ישראל, אף כי אין הדבר מובן מאליו, הרי אפשר היה לטעון שכשם שאין שום ישראל יכול להתקבל במעמד הכהונה, כך אין יכול להתקבל אדם מבחוץ אל תוך "ממלכת כוהנים". רק מתוך העובדה שבכמה וכמה מצוות נאמר במפורש שהגר חייב כאזרח ישראל, לומדים על אפשרות זו.[6]

לפי הרב הופמן, משמע מהתורה כי קיימת אפשרות של גרות. יש להניח כי היה טכס כלשהו המלווה את כניסת הגר לתוך כלל עם ישראל, לפחות הסכמה מצדו לקבל על עצמו עול תורה ומצוות.

יחס חז"ל לגרים

ישנה מימרה של חז"ל שממנה עולה שאפילו מהאויבים הקשים ביותר של העם היהודי יכולים לצאת גרים ואף להגיע לתפקידי מפתח בהנהגה הרוחנית של עם ישראל: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים. מאן אינון? שמעיה ואבטליון[7]".[8] גם המדרש מעלה על נס את הגרים, כאשר הוא טוען שהגר יותר חביב בעיני ה' מאשר האיש הישראלי:

אמר רבי שמעון בן לקיש: חביב הגר לפני הקב"ה מן אותן אוכלוסין שעמדו על הר סיני. למה? שכל אותן אוכלוסין שאלולא שראו את הקולות והלפידים והברקים וההרים רועשים וקול שופרות לא קבלו עליהם עול מלכות שמים. וזה לא ראה אחד מכולם ובא ומשלים עצמו להקב"ה וקבל עליו עול מלכות שמים, יש חביב מזה?[9]

בתקופת המשנה והתלמוד, בקרב תלמידי החכמים היו גרים לא מעטים. אחד מפרשני המקרא הראשיים, אונקלוס, שעל תרגומו מתבססים הפרשנים השונים, היה גר רומאי, ומובא בגמרא שהוא היה אחיינו של הקיסר טיטוס[10]. גם תנאים חשובים כמו רבי עקיבא, ורבי מאיר תלמידו[11] הם לפי המסורת מצאצאי גרים. גיורת מפורסמת נוספת היא הלני מלכת חדייב, שהתגיירה עם אצולת מדינתה.

אף מובאת בגמרא ביקורת קשה על כהן גדול אחד שביזה את שמעיה ואבטליון מפאת מקורם הגויי:

מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והוו אזלי כולי עלמא בתריה. כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון, שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון. לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול. אמר להן: ייתון בני עממין לשלם! [לשון גנאי הוא, לפי שבאו מבני בניו של סנחריב]. אמרו ליה: ייתון בני עממין לשלם,  דעבדין עובדא דאהרן [רודפי שלום], ולא ייתי בר אהרן לשלם, דלא עביד עובדא דאהרן [שהוניתנו אונאת דברים, ואמר מר "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ" (ויקרא יט לג) באונאת דברים הכתוב מדבר, אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך (בבלי בבא מציעא נח ב)].[12]

עם זאת ניתן למצוא בדברי חז"ל גם יחס שלילי בעניין הגרים: "אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר: "וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב" (ישעיהו יד א). כתיב הכא "ונספחו", וכתיב התם: "לשאת ולספחת" (ויקרא יד נו).[13]

לפי רש"י, הסיבה לכך היא "שאינם זהירים במצות והרגילים אצלם נמשכים אצלם ולומדים מן מעשיהם". תוספות מביאים שבע סיבות ליחס זה שלילי כלפי הגרים, תוך חזרה על מה שנאמר על ידי רש"י:

1)      הגרים אינם מקיימים את המצוות כמו שצריך: "אינם בקיאים במצות ומביאים פורענות".

2)      בעקבות כך, הם מהווים דוגמה שלילית ליהודים אחרים: "מלמדים את ישראל ממעשיהם".

3)      התנהגותם הרעה גם פוגעת בעם ישראל בגלל הערבות: "לפי שכל ישראל ערבין זה בזה". ברם, תוספות מוחק את טעם זה, באשר הם סבורים שדין הערבות אינו חל על הגרים: "לאו מילתא היא, דהא לא נתערבו בשביל הגרים כשקבלו התורה, כדאמרינן בסוטה (לז ע"ב) "נמצא לכל אחד מישראל שש מאות אלף וג' אלפים ותק"ן בריתות שכולן נתערבו זה בזה". אלמא לא נתערבו מן הגרים שהרי הרבה ערב רב עלה אתם".

4)      קשה לאנשים הישראלים לשמור על האיסורים בעניינם: "לפי שהזהיר הקב"ה עליהם בכ"ד מקומות שלא להונות אותם, ואי אפשר שלא יצערום".

5)      הגרים גורמים לגלות ישראל בקרב האומות: "לפי שעל ידי הגרים ישראל בגלות, כדאמר: "מפני מה ישראל מפוזרים בכל ארצות יותר משאר עובדי כוכבים? כדי שיתווספו עליהם גרים" (בבלי פסחים פז ע"ב). ברם, גם את טעם זה תוספות מוחקים, באשר מהגמרא משתמע שנזקם מורגש רק אחרי שנתגיירו: "לא נהירא, דהא אמר ביבמות (מז ע"א) "גוי הבא להתגייר, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? תדע שישראל דווים דחופים, ואומרים התם משום דיפרוש הוא, דאמר מר קשין גרים לישראל כספחת. אלמא דבתר שיתגיירו קשים הם".

6)      התנהגותם המושלמת מעיבה על זכויות האנשים הישראלים: "הרב אברהם גר[14] פירש, לפי שהגרים בקיאים במצוות ומדקדקים בהם, קשים הם לישראל כספחת, דמתוך כן הקב"ה מזכיר עונותיהם של ישראל כשאין עושים רצונו, וכי האי גוונא מצינו גבי הצרפתית שאמרה: "מה לי ולך איש האלהים כי באת אלי להזכיר את עוני" (מלכים א יז יח), שמתוך שהוא צדיק גמור היה נראה לה שמזכיר ה' עוונה".

7)      היות והגרים אינם "מיוחסים", הם מונעים השראת השכינה על עם ישראל: "לפיכך קשים, שנטמעו בישראל, ואין השכינה שורה אלא על משפחה מיוחסת".

ושוב בבבלי: "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: "רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ" (משלי יא טו)? רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים".[15]

לפי תוספות, הכוונה היא לגיורים על ידי שכנוע או קלים מדיי:

היינו היכא שמשיאים אותם להתגייר או שמקבלים אותם מיד, אבל אם הם מתאמצים להתגייר יש לנו לקבלם, שהרי מצינו שנענשו אברהם יצחק ויעקב שלא קבלו לתמנע שבאתה להתגייר והלכה והייתה פילגש לאליפז בן עשיו ונפק מינה עמלק דצערינהו לישראל (בבלי סנהדרין צט ע"ב). וגם יהושע קבל רחב הזונה ונעמה ורות המואבייה, ובריש פרק במה מדליקין (בבלי שבת לא ע"א) שגייר הלל אותו שאמר גיירני על מנת שתשימני כוהן גדול, ואותו דעל מנת שתלמדני כל התורה כולה, ואף על פי שלא היו מתאמצים להתגייר יודע היה הלל בהן שסופם להיות גרים גמורים כמו שעשה לבסוף.

גם לפי המאירי, היחס השלילי של חז"ל לגרים אינו מכוון אלא לגיורים מפוקפקים:

לעולם יהא אדם נמנע שלא לקבל גרים אלא אם כן אחר בחינה גדולה… שמא מתוך אי זו סבה הם מתגיירים ואין כוונתם נקייה מכל וכל, וכשנתגיירו ופרחה סיבתם הם מקילים בדקדוקי מצות, וישראל למדים מהם, והוא שאמרו "קשים גרים לישראל כספחת".

ויש שמרחיקים לכת עד כדי כך שרואים במעשה הגיור מצוות עשה מן התורה:

אם הגרים מתאמצים להתגייר יש לנו לקבלם. וכתב הרשב"ץ בספר זהר הרקיע (עשה מ) שיש מצווה על בית דין לקבל גוי הבא להתגייר. וכתב דראוי להכניס מצווה זו בכלל מנין המצוות, ואיני יודע על איזה מצווה נסמוך אותה. ובאזהרת הר"י אלברצלוני במצות עשה אהבת הגר כתב, שקבלת גרים הוא בכלל מצווה "ואהבתם את הגר". ובביאור הגאון רבי ירוחם פישל פערלא על ספר המצות להרס"ג סוף עשה יט (ח"א דף קמח) מצדד שהוא נכלל במצוה "ואהבת את ה' אלהיך" כמבואר בספרי (פרשת אתחנן פיסקא לב) שזה מצווה לאהבו על כל הבריות כאברהם אביך שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן".[16]

נמצאנו למדים כי ניתן להסביר את היחס השלילי של חז"ל כלפי הגרים על סמך סיבות תקופתיות. גרים חזרו לגויותם[17] ונטשו את עם ישראל בעת משבר, וכן על ידי בעיות מקומיות שגרים היו קשורים בהם.[18]

כאמור, הלל ושמאי אף הם נחלקו בעניין הגרים. שמאי נקט גישה מחמירה, ולא הסכים לגייר שלשה אנשים שפנו אליו: אחד לא רצה ללמוד אלא תורה שבכתב, אחד ביקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, ואחד רצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול, ואילו הלל נקט כלפי אנשים אלה בגישה מקילה, והסכים לגייר אותם, אף שלא נהגו כהלכה. מובא בגמרא ששלושת הגרים אלה נפגשו, ולאחר שסיפרו אחד לשני את סיפורם הם הסיקו: "קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה".[19]

מכאן ניתן להסיק כי גישת הלל מקובלת על ידי חז"ל. ואכן יש במדרש הלכה הוראה חד-משמעית לבתי דין שלא להקשות יתר על המידה על הגרים, אולם בתנאי שכוונתם אמיתית:

רבי אליעזר אומר: נאמר למשה 'אני', אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא המקרב ולא המרחק… אני הוא שקרבתי את יתרו ולא ריחקתיו. אף אתה כשיבוא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשום שמים, אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו. מכאן אתה למד שיהא אדם דוחה בשמאל וימין מקרב.[20]

היחס לגרים בהגות היהודית של ימי הביניים[21]

בקרב הוגי ימי הביניים ישנה מחלוקת יסודית בעניין הגרות: רבי יהודה הלוי מייצג גישה לאומית וסגורה, לעומת הרמב"ם, הנוקט בגישה יותר אוניברסאלית. כפי שנראה, מחלוקת זו נובעת מחילוקי דעות בעניין הזהות הישראלית.

בספר הכוזרי, ריה"ל מציג גישה לפיה ההשתייכות לעם היהודי היא עניין "משפחתי" פנימי הקשור לסגולה העוברת בעם ישראל מדור לדור, מאז האדם הראשון דרך נח ושלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב. לדעתו, עם ישראל הוא בעל איכות שונה משאר בני המין האנושי, מעין "דרגה חמישית" ביקום, מעל ארבע הדרגות האחרות הידועות: דומם, צומח, חי, מדבר (=אדם). את מהותה של הדרגה החמישית הזאת הוא מכנה "העניין האלוהי", בניגוד ל-"העניין השכלי", "שהוא מהות האדם בכלל", "העניין הנפשי", "שהוא מהות בעלי החיים", ו"העניין הטבעי", "שהוא מהות עולם הצומח". מכאן עולה כי התורה לא ניתנה לאדם באשר הוא אדם, אלא רק לאותו חלק של מין האדם שהתחברה אליו האלוהות, היינו עם ישראל.

ריה"ל גם סבור כי אי-שוויון זה בא לידי ביטוי בזה שאין הגר מסוגל להגיע לדרגה של נביא:

מי שדבק בדרך הזה יהיה לו ולזרעו חלק גדול מן הקורבה אל האל יתברך. ועם כל זה לא ישתווה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח, כי האזרחים לבדם הם ראויים לנבואה, וזולתם, תכלית עניינם שיקבלו מהם ושיהיו חכמים וחסידים אך לא נביאים.[22]

החכמה והמוסר מהווים תכונות של מין האנושי באופן כללי, והם מכונים על ידי ריה"ל "העניין השכלי". ואילו "תכונתם של ישראל", "העניין האלוהי", המתבטא בנבואה, הוא שמור לעם ישראל בלבד.

העניין האלוהי, המתואר במונחים של דבקות באלוהים, השגה נבואית והשגחה מיוחדת, הוא תכונה תורשתית, אשר הייתה קיימת באדם הראשון, אך לא עברה אל כל צאצאיו.  ה"גנים" הרוחניים הללו עברו אל יחידים מזרעו, ורק אחרי תהליך שנמשך דורות התפתח זן של בני אדם שבו העניין האלוהי הוא תכונה בלתי הפיכה: כל בני הזן הזה נושאים את התכונה הגנטית, אשר גם אם אינה יוצאת אל הפועל ונראית לעין ביחיד כלשהו – מכיוון שאדם יכול למרוד בתכונתו ולהתנהג בבחירתו החופשית כאילו אינה קיימת בו – הריהי עוברת בתורשה אל זרעו, ובו היא תוכל לצאת אל הפועל.

המסקנה המתחייבת בעניין הגרות היא שכל אדם באופן פרטי יכול להצטרף אל עם ישראל, אך לא יהיה לגמרי שווה אליו, באשר חסרה לו הסגולה הישראלית התורשתית. כך מתבטא ריה"ל בעניין הגרים:

אמר הכוזרי: אם כן אני רואה שתורתכם אינה נתונה כי אם לכם.

אמר החבר: כן הוא, וכל הנלווה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו, אך לא יהיה שווה עמנו. ואילו היה חיוב התורה מפני שבראנו היה שווה בה הלבן והשחור, כי הכול בריאותיו. אך התורה מפני שהוציאנו ממצרים, והתחברות כבודו אלינו, מפני שאנחנו נקראים הסגולה מבני אדם.[23]

לפי הרמב"ם, התכונה האופיינית של המין היא ה-"צורה", כאשר "העניין הנפשי" היא צורת בעלי החיים ("נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל"[24]), ו"העניין השכלי" הוא צורת האדם ("הדעת היתירה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם"[25]). מדברי הרמב"ם במקומות אחרים בעניין הנבואה עולה, כי אפשרות חלות הנבואה על האדם תלויה לא רק במאמציו הלימודיים והמידותיים המתוארים בהלכות יסודי התורה, אלא גם בתכונות מולדות מסוימות, המצויות בו מטבע ברייתו, כפי שהוא מתבטא בעניין זה בהקדמה לפרק חלק:  

היסוד השישי: הנבואה. והוא, לידע שזה המין האנושי ימצאו בו אנשים שיש להם טבעים מעולים מאד ושלמות רבה, ויכונו נפשותיהם עד שיקבלו צורת השכל, ואחר כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל, וישפע עליהם ממנו שפע נכבד, ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה.

כך שאין במאמצי האדם להגיע לדרגת הנבואה תנאי מספיק, אלא רק מי שזכה בנוסף לטבע מעולה יהיה בעל סיכוי להיות נביא. מהי אותה הכנה טבעית? הרמב"ם מפרט זאת במקום אחר:

דע שאמיתת הנבואה ומהותה היא שפע השופע מן האל… באמצעות השכל הפועל, תחילה על הכוח המדבר, ואחרי כן על הכוח המדמה. זאת היא דרגתו העליונה של האדם ותכלית השלמות האפשרית שתיתכן שתימצא למינו. מצב זה הוא תכלית השלמות של הכוח המדמה. זה דבר אשר בשום אופן אינו אפשרי בכל אדם. אין זה דבר אשר אדם מגיע אליו על ידי שלמות במדעים העיוניים ושיפור המידות עד שתהיינה כולן טובות ויפות ככל האפשר, מבלי שתתווסף לכך שלמות הכוח המדמה באופן המרבי האפשרי מטבע ומלידה. יודע אתה ששלמותם של כוחות גופניים אלה, אשר הכוח המדמה הוא אחד מהם, היא תולדה של המזג הטוב ביותר שאפשר שיהיה לאיבר הנושא אותו כוח, לשיעור הטוב ביותר שייתכן שיהיה לו, ולחומר הזך ביותר שעשוי להיות לו. זה דבר שאי אפשר לתקן את ליקוייו או להשלים את חסרונו באמצעות ההנהגה בשום אופן.[26]

כלומר: התכונה של שלימות הכוח המדמה היא תכונה מולדת, התלויה בטבע הגוף, ואי אפשר להשיגה על ידי בחירה חופשית, ובלעדיה אין אדם יכול להיות נביא. בנוסף לכך, גם השלמות השכלית והמידותית דרושה לנבואה, היינו הוצאת הכישורים השכליים והמידותיים של האדם מן הכוח אל הפועל אל הדרגה הגבוהה ביותר האפשרית לו: כישורים גבוהים מסוימים מלידה, הן בתחום השכלי והן בתחום המידותי. כדי שתוכל לחול הנבואה צריך הנביא להוציא כישורים אלה מן הכוח אל הפועל ולהגיע בהם לדרגה גבוהה.

השאלה היא האם הרמב"ם סבור שהסגולות המיוחדות המתוארות כאן מצויות רק בעם ישראל, או שמא הן מפוזרות באופן שווה במין האנושי כולו. בעניין זה הוא כותב כדלהלן:

אולם היותנו בלתי מאמינים בנבואת עמר וזיד אינו מפני היותם מזולת ישראל, כמו שיחשבו ההמון, עד שנצטרך ללמוד מאמרו "נביא מקרבך מאחיך" כי איוב ואליפז ובלדד וצופר ואליהוא כולם אצלנו נביאים ואף על פי שלא היו מישראל,  וכן חנניה בן עזור נביא שקר ארור אף על פי שהיה מישראל. ואולם נאמין בנביא או נכזיבהו מצד טענתו לא מצד יחוסו… כל נביא שיבוא יהיה ייחוסו כוהן או לוי או עמלקי שיאמר שאחת מכל מצוות שבתורה בטל חיובה, כבר הכזיב משה רבנו האומר "לנו ולבנינו עד עולם" על כן נכזיבהו… ואם כן אם יעמוד נביא, מישראל או מאומות העולם, ויקרא אל תורת משה רבנו ויזרז עליה… נבקש ממנו מופת, ואם יתנהו נאמין בו, ויגדילהו הגדלת הנביאים.[27]

למרות הכתוב "נביא מקרבך מאחיך כמוני", המורה שהנביא יהיה מישראל, אין הרמב"ם שולל את האפשרות שיקום נביא אמת מאומות העולם. וכך הרמב"ם מתבטא במקום אחר, במכתב ששלח לגר צדק:

אין שום הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר… לפיכך כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שכתוב בתורה, תלמידיו של אברהם אבינו ובני ביתו הם… נמצא אברהם אבינו אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו והם כל גר שיתגייר… ואל יהא ייחוסך קל בעיניך. אם אנו מתייחסים לאברהם, יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם.[28]

נמצאנו למדים כי ריה"ל והרמב"ם חולקים בשאלת אפשרות הנבואה לגרים. הרי אם תכונת הפוטנציאל הנבואי קיימת באופן "גנטי" רק בזרע ישראל – אליבא דריה"ל – אזי גר אינו יכול להיות נביא, שהרי הצטרפותו לעם ישראל איננה משנה את תכונותיו הגנטיות. לעומת זאת, לפי הרמב"ם פוטנציאל הנבואה קיים בכל המין האנושי, ומניעתה מאומות העולם היא "החלטה" אלוהית למנוע אותה מהם אפילו יהיו בהם כאלה הראויים לה, אבל משהצטרף אדם לעם ישראל אין הגזירה הזאת הלה עליו,  ואם הוא נמצא ראוי לנבואה לא תהיה סיבה למנוע אותה ממנו.

מסתבר כי הבדל הגישות הנ"ל שבין ריה"ל לרמב"ם כבר נרמז במחלוקת אמוראים. הגמרא מספרת על תלמידי רבי יוחנן שישבו לפניו, והעלו כמה שאלות יסודיות, וביניהן:

מפני מה גויים מזוהמים? אמר להם רבי יוחנן… שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם, גויים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: גרים מאי? אמר ליה: אף על גב דאינהו לא הוו, מזלייהו הוו, דכתיב: "את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוהינו ואת אשר איננו פה וגו'". ופליגא דרבי אבא בר כהנא, דאמר רבי אבא בר כהנא: עד שלושה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו, אברהם הוליד את ישמעאל, יצחק הוליד את עשו, יעקב הוליד י"ב שבטים שלא היה בהן שום דופי.[29]

מתי היה השלב המכריע של הופעת סגולת ישראל? לפי רבי אבא בר כהנא, זה קרה בעת גמר ההתבררות הגנטית, כאשר נולד זרע שכולו "פרי ללא קליפה", שאין בו שום דופי, ו"שבה האלוהות בקהל" כשיטת ריה"ל. לפי רבי יוחנן: במעמד הר סיני, כשיטת הרמב"ם. מאלפת ביותר, בהקשר זה, שאלת הגמרא: "גרים מאי?" לפי רבי יוחנן,  שמעמד הר סיני קבע את סגולת ישראל, גם הגרים, ששורש נשמתם ("מזלייהו") היה במעמד הר סיני, זכו להיכלל בסגולה זו. לפי רבי אבא בר כהנא שאמר "עד שלושה דורות וכו'", אין הגמרא שואלת "גרים מאי?", כי מחד, גם לפי רבי אבא בר כהנא יש לומר שהגרים קיבלו את התורה בסיני ביחד עם ישראל, וכל מעלות מתן התורה חלות גם עליהם, אך מאידך, ברור שהגרים אינם בכלל ההתבררות הגנטית של זרע אברהם יצחק ויעקב, והגמרא הבינה שלפי רבי אבא בר כהנא ייתכן שבאמת יש הבדל מהותי בין גרים לישראל, הבדל שאין לו תקנה בגיור, ולפי דעת ריה"ל הוא ההבדל שציין רבי חמא בר חנינא במימרתו שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות שבישראל.

יחס הקבלה לגרים

עד להתפשטותה של קבלת האר"י, רווחה בתורת הקבלה גישתו של רבי יהודה הלוי שהובאה לעיל. תורת האר"י, עם הדגש ששמה על העלאת הניצוצות מן הגויים, ראתה בנשמות הגרים נשמות שביסודן הינן נשמות ישראל שהתגלגלו לבין האומות. לדידה, תהליך הגיור הינו דווקא שיבתם של נשמות הנושאות איתן את סגולת ישראל אל העם היהודי. באופן זה של תהליך העלאת ניצוצות, הסביר רבי חיים בן עטר בפירושו אור החיים על התורה את מצות אשת יפת תואר, כדלהלן:

אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם ז"ל (זוהר חדש בלק נג) שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות ורות המואביה תוכיח וכמה גדולי עולם שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות.[30]

הגרות בעיני רבני הציונות הדתית

הרב שלמה גורן הדגיש כי עיקר הגיור הוא ברצונו של המועמד לגרות להשתייך לעם היהודי, כאשר קיום המצוות – שהוא לכתחילה תנאי הכרחי לתוקף הגרות – אינו אלא טפל לו, כפי שהתבטאה רות כלפי נעמי: "עמך עמי ואלוהיך אלהי" (רות א טז), כדלהלן:

האמת היא שכל גיור מיסודו הוא הצטרפותו של המתגייר לעם היהודי (וקבלת עול תורה ומצוות לפני הגיור הוא תנאי לגיור ולא הגיור עצמו) כי לפי ההלכה רק מי שמשתייך לעם היהודי, חייב בשמירת המצוות.[31]

גם הרב שאול ישראלי סבר שהדגש צריך להיות על רצונו של הגר להיות חלק מכלל ישראל: "כל תוכן הגירות היא הסתפחות לעם ישראל, אלא שלא תתכן הסתפחות זו, אם אינו מוכן לקיים תורה ומצוותיה"[32].

ההקלות ההלכתיות החלות על הגרים

הרמב"ם פוסק, בעקבות דיון המתנהל בגמרא[33]: "ממזר מותר לישא גיורת, וכן הממזרת מותרת לגר, והבנים משניהם ממזרים, שהוולד הולך אחר הפגום, שנאמר "בקהל ה'", וקהל גרים אינו קרוי קהל ה'".[34] כך שמעיקר הדין מותר לגר לשאת ממזרת, דבר האסור לישראלי. מצד שני, על פי העיקרון ש"הוולד הולך אחר הפגום" לילדיהם יהיה מעמד של ממזר, לכן הבית שמואל אוסר לנהוג כך, מפני ש-"אסור להרבות ממזרים כי בניו הם ממזרים"[35].

 המגבלות ההלכתיות החלות על הגרים

הרמב"ם כותב במשנה תורה:

אין מעמידים מלך מקהל גרים, אפילו אחר כמה דורות, עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים יז טו). ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמישים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר: "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (שם), כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך.[36]

בספר המצווה הרמב"ם כתב דברים דומים שיש בהם תוספת ביאור, ושמהם משתמע שכל המגבלות בדבר מינויים הם מדאורייתא: "וכן שאר המינויים אסור שנמנה עלינו בשום דבר מן הדברים – לא מינוי תורני ולא מינוי שבשלטון – אדם שהוא מקהל גרים עד שתהא אמו מישראל"[37]. מינוי תורני כגון "דיין או נשיא" ומינוי שבשלטון כגון "שר צבא… שר חמישים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות".

המשותף לכל התפקידים הנמנים על ידי הרמב"ם הוא כי הם ציבוריים ויש בהם שררה, זאת אומרת שבעל התפקיד שולט על אנשים אחרים בצורה כלשהי. הדרשה "מקרב אחיך תשים עליך מלך – כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך" מופיעה בשני התלמודים והרמב"ם ליקט משני המקורות כאחד. בבבלי מובא כי "במערבא, אפילו ריש כורי לא מוקמי מינייהו. בנהרדעא, אפילו ריש גרגותא לא מוקמי מינייהו"[38], זאת אומרת, בארץ ישראל לא היו ממנים גר להיות אחראי על מידות ומשקלות ובבבל לא היו ממנים גר להיות אחראי אפילו על השקיית השדות. הירושלמי מוסיף עוד רשימה של תפקידים שאין למנות גר למלאם: "שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין ומכין ברצועה"[39].

דינים אלה לא מוזכרים בשולחן ערוך, פרט לדין המיוחד שאין למנות גר לדיין בבית דין שמוסמך לכפות את פסקיו על בעלי הדין.[40] אם כן נשאלת השאלה: מה עמדת המחבר לגבי מינויים אחרים של גר? מתברר שהוא ביטא את דעתו בבית יוסף, שם הוא מתייחס לכל דינים אלה וקבע הלכה כדברי הרמב"ם. במקרה כגון זה יש הנוקטים בכללו של  היד מלאכי "שאם נזכר בבית יוסף הוי כהכרעה כללית לפסוֹק לכל המקומות ושינהגו בכל המקומות כפי אותו הפסק, אבל כשלא פסק בבית יוסף ההלכה אלא בספר הקצר (שולחן ערוך), דעתו שלא יחוייב אותו פסק אלא בארץ המערב לבד"[41].  מתוך כך הרב פיינשטיין מסכם "שכן הלכה שאסור למנות גר לשום שררה".[42]

באותה תשובה הרב פיינשטיין גם מתייחס לגדר המושג "שררה" ומסיק כי תפקידים חינוכיים בישיבה כגון מלמד, מגיד שיעור, משגיח או ראש ישיבה, אין בהם שררה ומותר למנות גר למילויים:

יש לידע, שהמצווה של "ואהבתם את הגר" (דברים י יט) מחייבת אותנו לקרבם ולהקל בכל עניינים אלו. ולפיכך אחר ישוב גדול נראה, שאין להחשיב משרות אלו בתקופתנו כעניין של מעשה שררה, דעיקר תפקיד של ישיבה הוא ללמד לתלמידים כשהם רוצים. ומה שיש כח להמנהלים והראשי הישיבה על התלמידים לסלקם או שלא לקבל אותם לכתחילה וכדומה, אין זה אלא כמו שררה של בעל הבית על פועליו, שאין זה מעין מינוי לשררה כלל. ולפי זה משרות אלו אינם אלא כמילוי תפקיד וכעניין של עסק. [43]

נימוקי הרב פיינשטיין הם שניים:

• המצווה "ואהבתם את הגר" מהווה הנחייה להקל בכל העניינים הללו.
• התפקידים המנויים אינם תפקידים שיש בעיקרם שררה.

עם זאת, הרב פיינשטיין מציין בעצמו כי יש בנימוקים אלו משום דוחק רב.

לעומת זאת, הרב שטרנבוך מחמיר וסבור כי יש לחלק בין תפקיד ר"מ לראש ישיבה, באשר "ר"מ בישיבה אינו שררה ולא מוריש לבניו אלא ממנים אותו כפי חכמתו ויראתו" ואילו לראש ישיבה אסור למנותו והוא הדין למנותו להיות "רב" משום ש"יש לו גם תפקידים שונים לנהל כעין שררה".[44]

ייעוד עם ישראל בקרב הגויים

עד כאן יכולנו להבין שאין בעקרונות היהדות עניין מיוחד לגייר גויים, בניגוד לדתות אחרות כמו הנצרות והאסלאם. ברם, יתברר להלן שאין פני הדברים כך.

לפי חז"ל, מרצונו של הקב"ה שגויים רבים יתגיירו, וזה היה אחד הייעודים של הגלות, כפי שמובא בגמרא:

אמר רבי אלעזר בן פדת: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ" (הושע ב כה). כלום אדם זורע סאה, אלא להכניס כמה כורין.[45] 

והמהרש"א מבאר: "דאי משום עונש חטאם, אפשר היה לו לעונשם בדברים אחרים, אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, דהיינו לפרסם האמונה גם בשאר עובדי כוכבים". זאת אומרת שהאנושות תגלה את האמונה האמתית אודות לבני ישראל שגלו בקרבה. אלא שמנגנון זה אינו יכול לפעול אלא אם כן ישראל חטא וחוייב לגלות! לוּ ישראל לא חטאו, איך הגויים היו מגלים את האמת? הרב סולוביצ'יק[46] עונה לשאלה זו: "היו אלו הצריכים להתחבר להם באים מעצמם לארץ ישראל"[47]. ואור החיים מתאר את התהליך כך: "ענפי הקדושה נתפזרו בעולם ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל, וביותר באמצעות עסק התורה שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם נצוצי הקדושה גם להם יקרא סגולה"[48].  

נמצאנו למדים שייעוד עם ישראל הוא להוסיף גרים המגלים את האמונה הנכונה מתוך שכנוע עצמי ובלא אלימות. אלא שיש להבחין בין דעת המהרש"א, הרואה בתהליך זה מנגנון המביא את כלל האנושות לדת האמת, לבין דעתם של בית הלוי ואור החיים, שמצמצמים התפתחות זו ליחידי סגולה שבגויים.

וכמובן, נשאלת השאלה – על פי השקפתו של המהרש"א – באיזו מדה הדבר בא לידי ביצוע? תולדות עם ישראל בגלות הם סיפור של השפלות וייסורים שסבלו היהודים כמעט בכל הארצות שהם הגיעו אליהם, וקשה לראות בהם תהליך של התקרבות הגויים לאמת בהשפעת היהודים. ואיך לפי השקפה זו ניתן לתפוס את הקמת מדינת ישראל וחזרת עם ישראל לארצו שאירעו בתקופתנו? האם היהודים שמסרבים היום לעלות לישראל יכולים לטעון ששמור להם תפקיד בחוץ לארץ להיות שם "אור לגויים"? אלא שניתן להבין את העניין בצורה הבאה: אין ויכוח על כך שבזמן מן הזמנים, האנושות כולה תכיר בה' ובערכים העילאיים שה' דורש לכבדם. כך ניבא הנביא צפניה[49]: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג ט). והרד"ק מבאר:

העמים שיישארו אחר מלחמת גוג, שפתם הראשונה אהפוך אותה עליהם בשפה ברורה שלא יוציאו בשפתם אלהים אחרים, אלא כולם יקראו בשם ה'… והחכם רבי אברהם אבן עזרא פירש: יתהפכו לעבוד ה' לבדו בשפה ברורה היא לשון הקדש שבה לבדה נקרא השם הנכבד. לעבדו שכם אחד: חלק אחד, רצונו לומר בלב אחד ובדעה אחת.

והמלבי"ם:

על ידי מלחמת גוג ומגוג יכירו כולם כח ה' ונפלאותיו, ויעזבו את עצביהם ויקבלו עליהם עול מלכות שמים… ואז אהפך אל עמים שפה ברורה, שעד עתה קראו שם ה' בשפה, אבל לא בשפה ברורה, כי היו מערבים אמונות שוא והבלי נכר בעניני האלהות, ואז יקראו בשפה ברורה באחדות הבורא, לקרא כולם בשם ה', ותחת שעד עתה לא עבדוהו שכם אחד, כי נחלקו לכתות שונות ועבדוהו עבודות מתחלפות, ואז יעבדוהו שכם אחד כפי העבודה שצוה בתורתו.

אלא מתברר שקיימת מחלוקת יסודית בעניין איך האנושות תגיע למצב זה. לפי המלבי"ם למשל, על פי דבריו שהובאו לעיל, מדובר באירוע אסכטולוגי שבא בעקבות מלחמת גוג ומגוג בימות המשיח, ואילו הרמב"ם סובר שהאנושות כולה באופן פרוגרסיבי יכירו בסופו של דבר לאמת, כאשר הדתות המונותאיסטיות מכינות אותה למצב זה, כפי שכתב במשנה תורה:

כל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות, ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום".[50]   

גם לא משתמע בהכרח שהגויים כולם ייהפכו ליהודים. יתכן שייעוד היהדות איננה להביא גויים רבים ככל האפשר לחיק היהדות, אלא רק לפרסם בקרב הגויים את דת האמת בלי שיזדקקו להפוך ליהודים ממש.  המצב האידאלי הסופי יהיה אפוא שהאנושות כולה תשמור לפחות על שבע מצוות בני נח.

 

 

 

[1] ירושלמי (וילנא) ברכות ב.

[2] בבלי מגילה יד ע"ב.

[3] על אף העובדה כי לפי הלכה פסוקה אין לגר כל הזכויות של האיש הישראלי, כפי שיבואר להלן.

[4] יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ד ה.

[5] אנציקלופדיה מקראית, ע' גר.

[6] הרב דוד צבי הופמן, פירוש על שמות, ערך ותירגם אשר וסרטייל, ירושלים 2010, יב יט, עמ' קכז .

[7] על הבעיה ההלכתית של מנויים של שמעיה ואבטליון כנשיא ואב בית דין יבואר בהמשך.

[8] בבלי גיטין נז ע"ב.

[9] תנחומא לך לך ו.

[10] בבלי גיטין נו ע"ב.

[11] שם ע"א.

[12] בבלי יומא עא ע"ב.

[13] בבלי קידושין ע ע"ב.

[14] יש להניח כי לא בכדי תוספות מציינים כי בעל הדעה המחמיאה הזאת היה גר בעצמו…

[15] בבלי יבמות קט ע"ב.

[16] דף על הדף על אתר.

[17] "גר שחזר לסורו" (בבלי גיטין מה ע"ב), או "גר שחזר לשיאורו" (ירושלמי עבודה זרה ב ב).

[18] הרב שלמה גורן מציין שמאמריהם הקשים של אמוראי ארץ ישראל, רבי חלבו ורבי יצחק, נגד הגרים לא נשנו בתלמוד הירושלמי, שבו אין כלל טונים צורמים כלפי גרים.

[19] בבלי שבת לא ע"א.

[20] מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דעמלק, פרשה א.

[21] בחלק זה נעזרתי רבות במאמרו של הרב יצחק שילת, סגולת ישראל – שיטות הכוזרי והרמב"ם, מעליות, כ, ספר העשור השני, ביטאון ישיבת ברכת משה (http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/maaliyot/sgulat-2.htm).

[22] ספר הכוזרי מאמר א אות קטו.

[23] ספר הכוזרי מאמר א אות כו כז.

[24] הלכות יסודי התורה ד ח.

[25] שם.

[26] מורה הנבוכים ב לו.

[27] איגרת תימן.

[28] איגרת הרמב"ם לר' עובדיה הגר, מהדורת הרב שילת, עמ' רלג-רלה).

[29] בבלי שבת קמה ע"ב.

[30] אור החיים דברים כא יא.

[31] שנה בשנה תשמ"ז.

[32] הרב שאול ישראלי, שו"ת חוות בנימין, ב סז.

[33] ראו בבלי קידושין עב ע"ב עג ע"א.

[34] הלכות איסורי ביאה טו ז. וכן נפסק בשולחן ערוך אבן העזר ד כב.

[35] בית שמואל על אבן העזר ד כב ס"ק לה.

[36] הלכות מלכים א ד.

[37] ספר המצוות, לא-תעשה שסב.

[38] בבלי קידושין עו ע"ב.

[39] ירושלמי קידושין ד:ה.

[40] שולחן ערוך, חושן משפט ז:א וש"ך שם סק"א; יורה דעה רסט:יא.

[41] שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ד סימן כו.

[42] שם.

[43] שם.

[44] הרב משה שטרנבוך, תשובות והנהגות, ירושלים תשנ"ז, חלק ג, תשובה שה.

[45] בבלי פסחים פז ע"ב.

[46] הרב יוסף דב בר הלוי סולוביצ'יק (ליטא 1820 – 1892) .

[47] בית הלוי שמות פרק טו.

[48] אור החיים שמות יט ה.

[49] ראו גם ישעיה סו יח-כ, יחזקאל לט כא, זכריה יד ט, ואין כאן מקום להאריך.

[50] רמב"ם הלכות מלכים יא ד. וראו ריה"ל בספר הכוזרי: "האומות האלה [הנוצרים והמוסלמים] הן רק הכנה והקדמה למשיח המיוחל" (ספר הכוזרי, ד כג).