כי תועבה היא למצרים

בפרשתנו מסופר על הסעודה שקיים יוסף עם אחיו כאשר באו בפעם השנייה למצריים ביחד עם בנימין: "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג לב). באיזו תועבה מדובר? אונקלוס מסביר את העניין כך: "ארי לא יכלין מצראי למיכל עם עבראי לחמא ארי בעירא דמצראי דחלין ליה עבראי אכלין" (= כי המצרים לא יכולים לאכול עם העברים שהרי הבקר שהמצרים עובדים אותו, העברים אוכלים אותו). לפי הבנה זו, המצריים לא יכלו לאכול ביחד עם בני יעקב מפני שהם רגילים לאכול בשר בקר, ונוהג זה היה בלתי נסבל עבור המצריים, באשר הם סגדו לאותו בקר ולכן נמנעו לאכול מבשרו. רש"י מאמץ את פירוש אונקלוס: "דבר שנאוי הוא למצרים לאכול את העברים, ואונקלוס נתן טעם לדבר".

לכאורה, אונקלוס מתכוון לומר שהמצריים נמנעו מלאכול ביחד עם הזרים מפני שהם רגילים לאכול בשר, אבל לא יעלה על הדעת שבפועל יאכלו בשר בסעודת יוסף. אולם, הרד"ק מבין שכן התכוונו לאכול סעודה בשרית, כפי שמשתמע מהפסוק: "וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם" (בראשית מג טז). והוא כותב:

אמר הטעם כי לא יוכלון, כי העברים היו אוכלים בשר כמו שאמר "וטבוח טבח", והמצרים לא היו אוכלים. ומה שהיו מגדלים הצאן, לחלב ולגזה. ואמרו שהיו עובדים מזל טלה לפיכך לא היו אוכלים שום בשר בהמה.

והדבר תמוה: איך יוסף, סגנו של פרעה, יכול היה לתת הוראה לאכול בשר בסעודתו בניגוד למקובל במצרים?

הרשב"ם מסביר את העניין בצורה שונה:

כיחוי וביזוי הוא למצרים לאכול עם אנשי עבר הנהר כי נבזים היו בעיניהם ואנשי מצרים גסי רוח היו…  וכן "כי תועבת מצרים כל רועה צאן", מבזים היו בעיניהם הרועים לפי שהצאן היה מאוס בעיניהם, כדכתיב "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו", דבר המשוקץ למצרים ומאוס נזבח לעיניהם לצורינו ולא יבזו אותנו לסוקלנו באבנים דרך בזיון כמו שמצינו בשמעי בן גרה "יצא יצוא ומקלל ויסקל", קילל דוד וסיקל בעפר דרך בזיון.

הרשב"ם אינו אומר כי הבקר והצאן היו נעבדים על ידי המצריים, אלא רק מאוסים, מסיבה לא ידועה. אותו חילוק דעות קיים בפסוק אחר: "וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו לד). בעוד שרש"י כותב: "כי תועבת מצרים כל רעה צאן, לפי שהם להם אלהות", כותב הרשב"ם: "נבזים היו בעיניהם כל רועי צאן, כי מאוס הצאן בעיניהם בין לאכילה בין לזבח כדכתיב הן נזבח את תועבת מצרים וגו'". אם כן, אם המצריים לא היו אוכלים מבשר הצאן, לְמַה  היו משמשים עדרי הצאן שברשותם? אל כך חוזר הרד"ק: "אין רועים אותם אלא לאכול את בשרם, ומצרים לא היו מגדלין מהם אלא מעט לגזה ולחלב". גם אבן עזרא מציין שהמצריים לא היו אוכלים בשר – כמו ההודים בזמנו – ולכן היו מתרחקים בזמן הסעודה מהעברים:

בימים ההם לא היו המצרים אוכלים בשר, ולא יעזבו אדם שיזבח צאן, כאשר יעשו היום אנשי הודו. ומי שהוא רועה צאן תועבה היא שהוא שותה החלב. ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש עד היום הזה.

אמנם יתכן שנוהג זה נובע מסגידה לבעלי חיים אלה, בדומה ל-"פרות הקדושות" של דת ההודית. דעת זקנים מבעלי התוספות נוקטים בשתי הגישות:

מאוסים היו רועי צאן בעיניהם, כי הצאן היה דבר מאוס לאכילה, כמו שמאוסים העזים לאכילה בהרבה מקומות. וכן "לא יוכלון לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים", מאוסים היו אנשי עבר הנהר בעיניהם, ולכן קשה להם לאכול עמהם. וכן "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם", נזבח בפניהם מה שהוא מאוס להם. "ולא יסקלונו", יהרגונו לא נאמר אלא יסקלונו. דבר אחר שמעתי כי תועבת מצרים כל רעה וזן עצמו מן הצאן ואוכל אותם, כי היא עבודה זרה שלהם.

אותה קוטביות קיימת בפרשנות על הפסוקים הבאים:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ (שמות ח כא-כב).

לפי תרגום יהונתן, הסיבה לכך היא שהכבשים הם עבודה זרה:

ויאמר משה לא נכון לעשׂות כן כי כבשׂים שהם אליליהם של המִצרים מהם ניקח ונקריב לפני ה' אלהינו הנה אם מקריבים אנו את אליליהם של מִצרים לִפניהם הוא מִן הדין הוא לסקול אותנו באבנים.[1]

ורש"י מצדיק כך את השימוש במונח "תועבה":

יראת מצרים, כמו "ולמלכום תועבת בני עמון" (מלכים ב כג יג), ואצל ישראל קורא אותה תועבה. ועוד יש לומר בלשון אחר "תועבת מצרים", דבר שנאוי הוא למצרים זביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים.

ואבן עזרא מקשר בין אמונה זו לנוהג הרווח שלא לאכול בשר:

משה כתב כן לגנות עבודה זרה… כי היה אלהיהם על צורת טלה, כי היו חושבים על מזל טלה שהוא מושל בארצם, ובעבור זה לא היו אוכלים בשר… לפי דעתי, כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי לנדיא"ה שהם יותר מחצי העולם, וכולם… אינם אוכלים בשר עד היום, גם דם וחלב ודג ובצים, והכלל כל דבר שיצא מן החי, והם מתעבים מי שיאכל אותם. ומלאכה נמאסה בעיניהם לרעות הצאן… ועד היום לא יניחו אדם שיאכל בשר בארצם, ואם אחד מהם יבא בארץ נכריה, יברח מכל מקום שיאכלו בו בשר, ולא יאכל כל דבר שיגע בו אוכל בשר, וכליו טמאים בעיניהם… והנה יוסף כאשר היה בבית פוטיפר המשילו על הכל לבד על הלחם אשר הוא אוכל, כי לא יגע בו בעבור שהוא עברי. ואין טעם לשאול אם כן למה היה להם מקנה, כי כן יש לאנשי לנדיא"ה, כי הסוסים והחמורים והגמלים למשא ולרכוב, והבקר לחרוש, והצאן לצמר.

הרמב"ם רואה בנוהגים אלה הסבר לחוקי הקרבנות בכלל, ולקרבן פסח בפרט:

התורה כבר אמרה במפורש, כמו שפירש אנקלוס, שהמצרים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה, ולכן הם היו אוסרים לשחוט צאן, ותיעבו את רועי הצאן… וכן היו סיעות בקרב הצאבים שאנשיהם היו עובדים את השדים ומאמינים שהם לובשים צורת עזים, ולכן היו קוראים לשדים "שעירים". זרם דתי זה היה נפוץ מאוד בימי משה רבינו… לכן היו הסיעות האלה אוסרות גם את אכילת העזים.

וכך הרמב"ם מטעים את מצוות הקרבנות בכלל, וקרבן הפסח בפרט:

כדי למחות את עקבות הדעות השגויות האלה נצטווינו להקריב את שלושת מיני מקנה אלה דווקא: "מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א ב), כך שהמעשה שהם חשבו לשיא המרי נעשה לזה שבו מתקרבים לה', ובמעשה הזה מתכפרים החטאים. כך מרפאים את הדעות הרעות, שהן חוליי הנפש האנושית, על ידי הניגוד הנמצא בקצה השני.

לשם מטרה זו עצמה נצטווינו במצרים לשחוט את כבש הפסח ולהזות את דמו על הפתחים מבחוץ, כדי להתנער מאותן דעות ולפרסם את הפכן, ולהקנות את ההאמנה שהמעשה שחושבים אותו לגורם למוות הוא המציל מן המוות: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שמות יב כג) כגמול על פרסום עבודת ה' וסילוק הדברים המשוקצים שעובדי עבודה זרה היו עושים.[2]

מדברים אלה עולה כי על מנת להסיר מעל עם ישראל את האמונה בבעלי חיים כאלוהות, עם ישראל צווה לעשות מעשה משמעותי המצביע על ההתנתקות מתועבות מצרים.

 

האם יש בידינו מידע על עבודת בקר וצאן כאלוהות במצרים? לא כל כך. יחד עם זה, אנחנו יודעים  שבעיני המצרים כמעט לכל בעל חיים הייתה משמעות דתית. במצרים היו כאלפיים אלים במקומות שונים ובתקופות שונות והם למשל ראו בנחש, בצפרדע, באווז, בתנין, בחתול, בתן ובכלב בעלי חיים המייצגים אלוהויות. גם בפרה או בשור הם ראו בעלי חיים מקודשים המייצגים כוחות שונים. קיים גם מידע מוצק בעניין רתיעתם של המצרים לאכול סעודה ביחד עם אנשים זרים, על פי עדותו של הרודוטוס:

כל המצרים שוחטים שוורים ועגלים; אבל אסור להם להקריב עגלות, כי מקריבים אותן לאיזיס, מיוצג בפסליה בדמות אישה עם קרני עגלה… אין מצרי או מצרית שינשק יווני בפה, או אפילו ישתמש בסכין של יווני, בשיפודו, בסיר שלו או לטעום מבשר של שור שנחתך בסכין של יווני. אם שור או עגלה מתים, מסדרים להם לוויה באופן זה: משליכים את העגלות לנהר; לגבי השוורים, הם קבורים בפרברים, כשאחת הקרניים או שתי הקרניים מעל הקרקע, כדי לשמש סימן… הם קוברים כדרך השוורים גם את שאר הבקר הבאים למות: כך החוק מצווה, הם לא הורגים אותם[3].

ולגבי הסתייגותו של משה רבנו לחגוג במצרים, יתכן כי הסיבה לכך איננה החובה לזבוח דווקא טלה, אלא פרים ופרות. כך מובא בספר "עולם התנ"ך"[4]:

משה מנמק את סירובו לערוך את החג לה' בארץ מצרים בטענה שלא יוכל לקיים את טקסי החג כהלכה, מפני שבני ישראל מצווים לזבוח פרים ופרות, והללו מייצגים במצרים את אלוהיהם. הפרה הייתה קדושה לאלה איסיס, והפר היה קדוש לאל אפיס. אלוהי מצרים היו מסומלים גם כבעלי חיים אחרים, ובהם עיזים, תיישים, חתולים, צפרדעים ועוד. בתמונה: פסלון אבן המתאר את פסמתיך מלך מצרים חוסה בצילה של האלה חתתור, המסומלת בדמות פרה.

אבל לא נמצא מקור לכך שסגדו דווקא לטלה.

 

 

[1] על פי כתר יהונתן.

[2] מורה הנבוכים ג מו.

[3] הרודוטוס, היסטוריה, 2 41.

[4] שמות ח כב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.