מובא בפרשתנו:

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כא ט-יב).

רש"י מבאר: "שמע בקולה: למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". רש"י מבין אפוא שעל אברהם לציית לשרה בגלל שדבריה הן דברי נבואה, זאת אומרת ביטוי לרצון ה' וכנראה אף מוכתבים על ידו ית'. בהזדמנות אחרת, שרה – על פי רש"י – גם דברה כנביאה. כאשר היא ביקשה מאברהם לשאת את הגר נאמר: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי" (בראשית טז ב), ורש"י מבאר: "לקול שרי: לרוח הקודש שבה". הבנה זו של רש"י מבוססת על מה שנקבע בגמרא[1], ששרה מופיעה בראש רשימת הנביאות שהיו בישראל.

אולם, ישנה דרך אלטרנטיבית להבין את הדברים: יתכן לומר שהקב"ה אישר את דברי שרה לא מפני שהם היו מוכתבים על ידו, אלא מפני שהם היו צודקים. כך כותב ספורנו: "שמע בקולה, כי בדין אמרה לעשות כך". הרש"ר הירש מרחיב על זה את הדיבור, בשבחו את האינטואיציה הנשית: "עשה כרצונה, גם אם תוכן דבריה אינו לפי טעמך. סמוך על שיפוטה; היא מעמיקה להרגיש טיב הדברים ממך, שהרי בדרך כלל נשים מעמיקות לחדור במבטן אל דרכי האופי". וכן הרב ויינברג[2]:

כאן גילתה התורה את כל כובד המשקל וההערכה שייחס אברהם אבינו לדעתה של שרה אשתו. אברהם הכיר בזה בכוח המיוחד של האישה, כוח הבינה וחוש ההבחנה, כדברי רבותינו "אישה מכרת באורחים יותר מן האיש" (בבלי ברכות י ע"ב), ו"בינה יתירה באישה יותר מבאיש" (בבלי נדה מה ע"ב). האיש רואה את הדברים, מודד ותוכן ושוקל, חוקר ודורש בקל-וחומר ובגזרה-שווה ובנין-אב ובכל מידות שהתורה נדרשת בהם. אך האישה כוחה הבולט אינו בכל המידות הללו, אלא בשמיעה והבחנה. אברהם ידע כי האבחנה וההכרה של שרה לגבי בנו – כמה שתהא כואבת ומייסרת – היא נוקבת ואמתית. מקורה בהבחנה שנונה וחודרת, כי אין סיכוי לביתו אם יתאזרחו יצחק וישמעאל כאחד.[3]

 

אותו הדבר אירע לגבי רבקה. נאמר בתורה:

וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר. הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ (בראשית כז ו-י).

הרבה נאמר בניסיון להצדיק תחבולה זו של רבקה. גם כאן, הרב בן-עטר רוצה לומר שהיא פעלה על פי רצון ה':

הגם שיש בדברים אלו כגניבת הדעת, עם כל זה יש לך לשמוע בקולי. פירוש: מלבד חיוב מצות כיבוד אב ואם שהיא מצות עשה, גם היא נביאה וכתיב בדברי נביא אמת  "אליו תשמעון" (דברים יח טו). לזה אמרה שמע בקולי, וכבר כתבנו שיצטדק נביא באומרו לעבור על מצוה ממצות התורה לפי שעה.[4]

הטיעון הראשון של הרב בן-עטר תמוה: הרי נפסק שאין לציית להורים אם הוראתם נוגדת את ההלכה. כך נקבע הדבר על ידי חז"ל: על הפסוק "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא יט ג), רש"י כותב, על פי הנאמר בגמרא (בבלי בבא מציעא לב ע"א): "סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות". וכך מובא להלכה במשנה תורה: "מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה… הרי זה לא ישמע לו, שנאמר "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו", כולכם חייבים בכבודי"[5]. הנימוק השני של הרב בן-עטר גם בעייתי: נכון שיש לציית לנביא אם הוא מבקש לעבור על דברי תורה לשעה, כפי שנפסק במשנה תורה: "אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה… לפי שעה מצוה לשמוע לו… כאליהו בהר הכרמל"[6], אבל זו בעצם קולה שהתחדשה במתן תורה. גם אם טוענים שהאבות קיימו את כל התורה, הרי הם עשו זאת על פי רצונם, ולכן עליהם לקיים אותה רק לחומרה ולא לקולה!

אולם לפי רש"י – בעקבות תרגום אונקלוס והפסיקתא – לא בהכרח מדובר בנבואה, אלא בצעד נבון ומחושב. הוא מבאר כך את הפסוק "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (בראשית כז לה): "במרמה – בחכמה"[7]. אבל אין זה פשוטו של מקרא.

לפי הרב ויינברג, סיפור זה הוא שוב אילוסטרציה של אותו רעיון, עליונותה של האינטואיציה הנשית על החשיבה הגברית:

נבוא לרבקה אמנו ביחסה לשני בניה יוצאי-חלציה המתרוצצים ברקבה מאז, יעקב ועשיו. שוב אנו פוגעים באותם שינויי תפיסה שבין האיש והאישה, בין האיש הרואה ומחכים, והאישה השומעת ומבינה. בעוד יצחק אבינו רואה, בעיני שכלו, את עשיו בנו מעשר את התבן ואת המלח, ומתרשם מדקדוק המצוות שלו, רבקה אינה מתפעלת ממופע השולל של עשיו… ניגון הגמרא של יעקב בבית-המדרש משכנע יותר מחיוויי המחוג הלמדניים של עשיו.[8]

רבקה הבחינה היטב בטיבם האמתי של בניה: היא הבינה שרק יעקב יזכה לקיים את ייעודם של האבות להעמיד את עם ישראל, ולכן הגיעה למסקנה שברכתו של יצחק איננה מגיעה אלא לבנו יעקב.

 

על פי עיקרון זה, ניתן ליישב קושי נוסף בעניין יעקב אבינו. אחרי שהוא קיבל מה' את הציווי לחזור לארץ ישראל, כפי שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (בראשית לא ג), התורה מספרת שיעקב קרא לנשיו והציג לפניהן את מצב יחסיו עם לבן, עד שהן פוסקות לו: "וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה" (שם טז). ונשאלת השאלה המתבקשת: האם יעקב היה זקוק ל-"הכשר" של נשיו כדי לציית לציוויו המפורש של הקב"ה!?

ניתן לראות בפניה זאת של יעקב לנשיו כלל נורמטיבי. כך כותב הרב לוריא[9] בנידון: "מכאן יש ראייה שאין אדם רשאי להוציא את אשתו ממדינה למדינה כי אם ברשותה, ואפילו מנוה רעה לנוה יפה".[10] שלמה צבי הרשקוביץ הרחיב את רעיון זה, בנותנו לו עניין אקטואלי אף לימינו אנו:

העלייה לארץ ישראל כרוכה בקשיים מרובים במיוחד עבור נשותיו של יעקב, רחל ולאה – הניתוק מארצן, ממולדתן ומבית אביהן, טלטולי הדרך הארוכה והמפרכת והסיכונים שבה, וקשיי הקליטה לאחר הגעתן ליעד… יעקב מרגיש שהוא אינו יכול לכפות עליהן מסע כזה מבלי לקבל את הסכמתן מראש, גם כאשר מדובר בציווי ישיר מהקב"ה. על כן הוא ניסה לשכנע אותן, ורק לאחר שהסכימו בעומק ליבן הוא ניגש אל ביצוע הציווי.[11]

כך שגם כאשר ישנו ציווי מפורש מאת ה', יש בכל זאת להשתדל לקבל את אישורה של האישה לקראת צעד דרסטי כל כך.

רעיון דומה נאמר כדי להסביר מדוע מצוות פריה ורביה איננה מוטלת אלא על הזכרים: היות והלידה מסכנת את האישה, אין התורה מצאה לנכון לחייב אותה ממש, אלא אם כן היא מסכימה לכך[12].

אולם, ניתן ליישב את הקושי בצורה אחרת. יעקב הרגיש שהוא הפסיק להיות בבית לבן "persona grata", וזאת הסיבה שהקב"ה ציווה עליו לחזור לארץ ישראל, כפי שנאמר:

וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם (בראשית לא א-ב).

אבל, על אף העובדה שהוא לא העלה על הדעת לסרב לציית לציווי ה', הוא סמך על אינטואיציית נשיו לקבל אישור על הרגשתו שמשפחת לבן איננו רואה אותו בעין יפה. זאת הסיבה שהוא פנה אליהן כדי לקבל את דעתן בנידון, וכאשר הוא הבין שהרושם שלהן היה בהתאם לרושם שלו, הוא היה משוכנע שעליו לחזור לארץ ישראל הכי מהר שאפשר.

 

לוינס, במסה הנקראת "היהדות והנשי", יודע לתאר תפקידן המיוחד של נשים אלה, שהשפעתן על מהלך האירועים איננה זניחה כלל:

אפיוניה של האישה היהודייה התקבעו לאור דמויות נשיות נוגעות ללב המופיעות בתנ"ך. לנשות האבות… יש תפקיד פעיל במימוש תפיסת התכלית המקראית, והן ממוקמות בצירים המרכזיים של "ההיסטוריה הקדושה"…  יצחק היה ניצוד בקסמם של משחקיו האלימים ושובבויותיו של אחיו, אלמלא ההחלטה קשת הלב של שרה. עשיו היה חוגג את נצחונו על ישראל אלמלא עורמתה של רבקה… כל הניתובים של הדרך הקשה הזאת, שרכבת ההיסטוריה המשיחית הייתה עלולה פעמים אינספור לסטות מפסיה, נשמרו ונשלטו בידי נשים. האירועים התנכיים לא היו מתקדמים בנתיב שפסעו בו, אלמלא ערנותן המפוכחת, אלמלא נחישות החלטתן, אלמלא תחבלנותן ונכונות ההקרבה שלהן.[13]

[1]  בבלי מגילה יד ע"א.

[2]  הרב יחיאל יעקב וינברג (רוסיה 1885- מונטרה, שוויץ 1966).

[3]  הרב יחיאל יעקב ויינברג, לפרקים, ירושלים תשע"ו, עמ' תרלג.

[4]  אור החיים על אתר.

[5] רמב"ם הלכות ממרים ו יב.

[6]  הלכות יסודי התורה ט ג.

[7]  בנוסף למאמץ האפולוגטי שלא להציג את יעקב כגונב דעת אביו.

[8]  שם עמ' תרלג-תרלד.

[9]  רבי יוחנן לוריא (אלזס 1514-1440).

[10]  משיבת נפש, בראשית לא ד.

[11]  שלמה צבי הכהן הרשקוביץ, ארץ הצבי, כרך א', ירושלים תשע"ח, עמ' קפא.

[12]  ראו משך חכמה על בראשית ט ז.

[13]  עמנואל לוינס, חירות קשה, מסות על היהדות, תירגמו מצרפתית עידו בסוק ושמואל ויגודה, תל-אביב 2007.