לא איש דברים אנוכי

 

הצגת הבעיה הפרשנית

מובא בפרשתנו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל  עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'. וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר (שמות ד י-יב).

ובפרשת וארא: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו יב).

זאת אומרת שלמשה היה פגם בדיבור שהיה עלול למנוע ממנו למלא את השליחות שהקב"ה ביקש להטיל עליו. כתגובה לטיעון זה של משה, הקב"ה מבטיח לו שהוא יתמוך בו, ובסופו של דבר, כאשר הוא ניגש לפרעה, אחיו אהרון התלווה אליו ואף הציג את הדברים לפני מלך מצרים ושימש כדוברו של משה, כפי שנאמר:

וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים (שמות ד יד-טז).

יחד עם זה, אחרי שבני ישראל יצאו ממצרים, משה רבנו דיבר אל העם פעמים רבות מאוד, ולא משתמע ממה שכתוב בתורה שהייתה לו כל בעיה בנידון. אם כן, עולה השאלה: באיזה פגם מדובר?

 

מה היה פגמו של משה?

כך רש"י מפרש את העניין: "כבד פה – בכבידות אני מדבר, ובלשון לעז בלב"א (balbutier)[1]". וכן אבן-עזרא: "מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם, או שיכבדו על פיו אותיות ידועות". המדרש יודע לספר את סיבת פגמו זה של משה:

"ותביאהו לבת פרעה וגו'", היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאלו הוא בנה ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך, ולפי שהיה יפה הכל מתאוים לראותו… והיה פרעה מנשקו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול… והיו שם יושבים חרטומי מצרים ואמרו: מתייראים אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך. מהם אומרים להורגו, מהם אומרים לשורפו, והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם: הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת. אם יושיט ידו לזהב יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מות. מיד הביאו לפניו ושלח ידו ליקח הזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון.[2]

אבל הרשב"ם מתקומם נגד פירוש זה: "וכי אפשר נביא אשר ידעו ה' פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו? ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים. ואין לחוש לספרים החיצונים". לכן הוא מסביר, ורבים אתו, שלמשה לא היה שום פגם פיזי, אלא שלא ראה את עצמו מסוגל לנאום לפני בני ישראל ולפני פרעה, מסיבות הבאות:

  • משה שכח את השפה המצרית: אמנם זו הייתה שפת האם שלו, אבל עברו מאז שעזב את מצרים כשישים שנה. כך סוברים הרשב"ם, אבן-עזרא בפירושו הקצר, החזקוני ועוד. אבל שד"ל אינו מקבל טענה זו: "זה באמת לא יתכן, אחר שנתגדל במצרים ובבית המלך".
  • משה לא ראה את עצמו כ-"נואם בחסד". כך אומר אבן-עזרא בפירושו הקצר: "לא איש דברים לא אוכל לדבר צחות, כי ראוי לדבר לפני המלך בצחות". וכן ספורנו: "בלתי מורגל במלאכת לשון למודים וסדרה לדבר לפני המלך". וכן המלבי"ם:

הנביא שהוא שליח אל העם ללמדם ולהנהיגם צריך שיהיה בעל לשון ודובר צחות בעניין שיכנסו דבריו באזני העם, כמו שנאמר: "אֲדֹנָי ה' נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר" (ישעיהו נ ד), וירמיהו אמר: "לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי" (ירמיהו א ו), ועל זה טען אחר שתרצה לשלוח אותי אל העם ללמדם ולהוכיחם היה ראוי שאהיה איש דברים ודובר צחות.

וכן שד"ל:

והאמת כי לא היה משה איש דברים, בעל כח הדבור מרחיב פה ומאריך לשון בפני מי שיהיה, ולא יחת מפני כל, מסכים למה שכתוב עליו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", וזה דומה בצד מה למאמר ירמיה "הנה לא ידעתי דַבֵר", אלא שירמיה היה יכול להוסיף "כי נער אנכי", ומשה היה זקן, ויותר היה ענין קשה עליו, אחר כמה שנים שהיה רועה את הצאן, ללכת לפני מלך גדול ולריב עמו.

כן דעת מקרא: "דרכי לדבר לאט, ואין קולי ערב, ולא ירצו הבריות לשמוע את דברי".

וכן קאסוטו:

איני מן הנואמים שדיבורם שוטף מפיהם בקלות… אין הכוונה במילים אלה שהיה משה עילג ממש, כמו שרבים סברו. הכוונה היא רק שלא היה מרגיש בעצמו כשרונות מעולים של נואם, והביע את רעיונו מתוך ענוותו בהפרזה מסוימת.

תהיה הסיבה אשר תהיה, משה התקשה לדבר אל פרעה, ולכן נעזר באחיו אהרון. ברם, הוא לאט לאט התרגל לנאום, ובכל אופן לא התקשה בהמשך לדבר לבני ישראל. כך כותב שד"ל:

אשים הדברים בפיך עד שתהיה איש דברים בשיעור הראוי, ולא יחסר לך כח הדבור; אבל השנוי הזה לא היה במשה ברגע ההוא פתאום, אלא מעט מעט כי לא יהיה שנוי גשמי אלא רוחני בכחות הנפש וגבורת הלב, על כן לא הרגיש אז משה באותה שעה שום שנוי בעצמו, ועל כן חזר ואמר שלח נא ביד תשלח.

 

מדוע הקב"ה בחר כדובר איש שלא יודע לנאום בחסד?

כך שואל הרב שרלו:

כיצד אפשר להבין את העובדה שדווקא "כבד פה" או "ערל שפתיים" נבחר למשימה הגדולה הזו, הכוללת בין השאר משא ומתן פוליטי, הרי מצוקה בתחום היכולת הוורבלית ממש עלולה לפגוע במשימה הזו?

וכך הוא מסביר את העניין:

ייתכן שהעובדה הזו אינה רק תקלה המביאה לחיפוש דרכי התמודדות עימה אלא שהיא בכלל מדיניות מכוונת. לעיתים דווקא העיסוק בצורת הפרזנטציה, באסתטיקה של ההופעה, ביכולת הדיבור וכדו' מחפות על בעיות קשות בתחום התוכן ובתחום המנהיגות. לעיתים דווקא כבדות הפה וערלות הלשון נושאות בחובן מסר מאוד עמוק כלפי השומעים. הם משתכנעים כי לא מציגים מצג שווא מולם אלא התוכן מדבר בעד עצמו ויש לו תדר מיוחד בפני עצמו. מהלך כזה יוצר דווקא אמינות גדולה יותר מפני שהוא מלמד על ביטחון עצמי רב שהדובר מביא עימו, וביטחון זה מחלחל גם לשומעים.

תנו לאמת לדבר. ככל שהיא תהיה צבועה פחות ומעוטרת פחות, ככל שהיא לא תיבנה על בסיס המצג אלא על עולם התוכן האמיתי, ככל שלא יפי הלשון ומשחקי המליצה יעמדו במוקד כי אם הכנות והיושרה, העוז והדבקות – כן ייטב. ייטב לעולם שבו לא הצורה תקבע את ההתייחסות כי אם התוכן, וייטב גם לאדם עצמו, שכן הוא לא יבנה את מעמדו ואת הצלחתו על הצטעצעות אלא על המרכיב היסודי שהוא מייצג בעולם. דווקא בזמננו, כשמתברר ההיקף העצום של ההשקעה בצורה ולא במהות, טוב לשמוע את הקריאה: כבד פה וערל לשון מייצגים את הדבר החשוב ביותר – את האמת.

 

משמעות הפילוסופית של פגם בדיבור

בשולי הדברים, אני מוצא לנכון להביא כאן רעיונות מקוריים שבוטאו על ידי הוגים שונים תוך שימוש במאמר זה של משה "ואני ערל שפתיים". לא מדובר בפרשנות – הרי ברור שאין זו פשוטו של מקרא – אלא הזדמנות לחשיבה פילוסופית או תיאולוגית אגב מה שמסופר בתורה. יחד עם זה, ניתן אף לטעון שהתורה גם התכוונה לזה, על פי המאמר החזלי המפורסם: ""וכפטיש יפצץ סלע", מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים"[3].

  • הדיבור נאלץ לצמצם את רוחב רעיונות החשיבה

הרב אלעזר אהרונסון מבאר את פגמו של משה באופן רוחני:

נראים הדברים, שכבדות הפה של משה רבנו איננה פגם שיש לטפל בו על ידי קלינאי תקשורת, אלא דבר עמוק ביותר, שהוא גם מהותי לשליחותו. הדיבור הוא המבטא את המחשבה, הוא ההופך אותה מרוח ערטילאית לא מוגדרת לדבר שיש לו קיום בעולם, שמסוגל לחבר בין אנשים שונים, ליצור התקדמות ותנועה בעולם, להנהיג ציבור ועם שלם. חלק מתפקידו של הדיבור הוא לצמצם את המחשבה ולהגדיר אותה. המחשבה מסתחררת בגבהים ומקפלת בכנפיה עולמות שלמים, וכאשר אנו רוצים לבטא אותה, עלינו להתמקד ולהגדיר את הדברים המדוייקים שברצוננו לומר. כמובן, כאשר אנו הופכים את הדיבור למעשה וכותבים את רעיונותינו, הם נאלצים לעבור צמצום נוסף והגדרה חותכת עוד יותר. צמצום זה מקטין מאד את המחשבה וממקד אותה רק במישור אחד, בעוד בהיותה מחשבה היא כוללת בתוכה עוד רבדים רבים שלא מוצאים את ביטויים לבסוף; אך מאידך, צמצום זה הוא שהופך את המחשבה לדבר שפועל בעולם, "חיים ומוות ביד הלשון" (משלי יח כא).

משה רבנו חי בעולמות עליונים: "איש האלהים: מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלהים" (דברים רבה), "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים לד י). עוצמות אלוקיות עליונות כאלו שגעשו בקרבו, לא נתנו אפשרות לבטא אותם באופן מצומצם ומוגדר. הביטוי 'ערל שפתיים' מחזק פירוש זה: ערלה היא כיסוי, אטימה. 'ערל שפתיים' פירושו 'אטום שפתיים'. כלומר, טעות היא לחשוב שמשה רבנו לא יודע לדבר, או שאין לו מה להגיד… אדרבה, ליבו מלא עד כדי כך ששפתיו מהוות אטימה וכיסוי ואינן יכולות לבטא את מחשבותיו העמוקות. לכן מצד אחד צודק משה שאיננו יכול להנהיג את עם ישראל לבדו, שהרי אין די ברעיונות ונבואות עליונות, הן צריכות לבוא לידי ביטוי בעולם ולתקן אותו. ומאידך, דווקא בגלל גדלותו של משה הוא האיש שאמור להנהיג את עם ישראל. לכתחילה האידיאל הוא שאותו אדם בעל עמקות מחשבתית ורעיונית גדולה, הוא שיידע גם להוביל אחריו את הציבור ולבטא בשפה שווה לכל נפש את הרעיונות הגדולים. אך בדיעבד, אין להתפשר על הרעיונות ועל האמת הגדולה, אלא לנסות להיעזר בכל אמצעי אחר על מנת להעביר את המסר.[4]

  • מוטל על בן ישראל לבכר את האמת האלוהית על פני כלים חיצוניים יפים ככל שיהיו

במכתב ששלח לבנו, הרב אברהם יצחק קוק כותב את הדברים הבאים:

שמחתני בדבריך הנעימים ונחמדים, ולוא לא הייתי מוטרד כעת הרבה היה ראוי להאריך בכל דבריך הקצרים, להראותך הנסיון איך מרחיבים רעיונות נכונים מעמק הנפש הישרה, לאפוקי מאותם הסוברים שכל השלמות תלויה בלעיטה של כמה וכמה שפות. ההכרה האמיתית היא מתבררת לאדם לפי אותה המדה שהוא עומד על יסוד היושר הפנימי שלו, שאדם מישראל ימצא אותו לפי אותה המדה, שאורה של תורה במעשה ובעיון התרחבה בלבבו, ולפי הערך שהמדות הטובות נקבעו עמוק בנפשו, ואז ממילא יהיה מלא ענג ונועם מזיו עליון, ועל ה' ועל טובו יתענג בשבע שמחות, בשלות השקט וחדוה פנימית, מלאה בטחון ועצמה. ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה'. וכשהיסוד הפנימי הוא ממולא בלשד חיי אמת וצדק, אז כל מה שמתלקט אל קרבו מן החוץ מיד מתברר, והחלקים הרעים, שהם כמו סיגים, נדחים בתוקף כח החיים הפנימיים, ונשאר הזך והטהור, הנלקט מכל דבר וענין, שהוא נמצא אפילו בעמקי החושך, שאי אפשר כלל שלא יאירו גם שמה איזה ניצוצי אורה… אמנם מפני שהאדם ראוי שישתוקק להיטיב מטובו לזולתו, לעמו ולכלל האדם כפי היכולת, מצד ההשפעה ודאי כל מה שיתוסף לו יד ושם בשפות וסגנונים שונים ירבה כח הסברתו והשפעתו, וכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתחלק לשבעים לשון… אבל מי שחושב, שעל חשבון הבירור השכלי, שהוא היסוד העצמי, יכניס את ההשלמה הבלשנית, עד שממנה יבנה בנין לאומה ולאדם, הרי זה ממעט את הדמות השכלית ממטבע שלו. והשם הוא התחלת הלשון, "ויקרא האדם שמות", והנפילים, שנפלו ושהפילו את העולם… המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם", שהביאו שממון לעולם "אשר אמרו ללשוננו נגביר, שפתינו אתנו, מי אדון לנו". ורוח ה' למלא את כל מחשכי העולם אורה הופיעה על בחיר המין האנושי, שקרא את עצמו ערל שפתים, כבד פה וכבד לשון. וכן הדבר הולך גם כן בדור היותר מאוחר, במי שמתדבק לשתות ממים הנאמנים, שמשם יצא אדון הנביאים, "כי מן המים משיתיהו". ולא במי שהוא חמוש בכלי נשק כבדים אנו צריכים להכות את הפלשתי הערל – ערל בשר או ערל לב – המחרף מערכות אלקים חיים ומערכות ישראל, כי לפעמים יאמר דוד הקטן "כי לא נסיתי באלה", כשירצה שאול להלביש אותו מדיו, כי אם בחמשה חלוקי אבנים מן הנחל, שמשימם בילקוט הרועים, בקלע ובאבן, חמשה חומשי תורה וחמש תיבות, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, שהם מתכנסים בתיבת אחד על ידי הרועים, המתלקטים כולם בכל דור ודור, לבאר ולהסביר עומק חכמת דעת ה' אחד ואורה של תורה, בצירוף קטן של סגנון נהוג בתכסיסי מלחמה, כקלע ואבן, אף על פי שאינו דומה כלל לכובע נחשת ושריון קשקשים של גלית, לא לחרבו ולא לעץ חניתו, שהוא כמנור אורגים, ולא לחוצפתו של נושא הצינה שלפניו, מכל מקום הלא הוא בא בחרב ובחנית, ודוד בא אליו בשם ה' אלקי מערכות ישראל אשר חרף, על כן תטבע האבן במצחת הנחשת של מצח אשה זונה, ואחר כך תהי גם חרבו של גלית ביד דוד… והדוגמא נוהגת מאד בדור זה של עקבא דמשיחא, אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך.[5]

והרב יוחנן פריד מבאר:

הייתה קיימת השאלה על מקומן של השפות הזרות בחינוך התורני והיחס המתאים לתרבות הכללית לצד לימוד התורה, והרב פורס בפני בנו הנער הצעיר את גישתו ואת הדרכתו בנושא הזה בחדות ובבהירות. הוא מרחיב את היריעה בצורך בביסוס 'היושר הפנימי שלו (של האדם) שאדם מישראל ימצא אותו לפי אותה המידה שאורה של תורה במעשה ובעיון התרחבה בלבבו', ואשר רק אז 'כל מה שמתלקט אל קרבו מן החוץ מיד מתברר, והחלקים הרעים… נדחים בתוקף כח החיים הפנימיים, ונשאר הזך והטהור'…

הרב מסדר בהקפדה לפני בנו את היחס הנכון לדעתו בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני, בין הקודש לבין החול. גם לשפות זרות יש ערך, שכן 'מצד ההשפעה – ודאי כל מה שיתוסף לו יד ושם בשפות וסגנונים שונים ירבה כח הסברתו והשפעתו… אבל מי שחושב שעל חשבון הבירור השכלי… יכניס את ההשלמה הבלשנית, עד שממנה יבנה בניין לאומה ולאדם, הרי זה ממעט את הדמות השכלית ממטבע שלו'…

  • תהליך הגאולה מורכב משלושה שלבים

הרב סולובייצ'יק, במאמרו "גאולה, תפילה, תלמוד תורה"[6], מתבסס על קטע מהזוהר כדי לתאר את שלושת השלבים המביאים לגאולה:

  • השיעבוד המזוהה עם השתיקה הגמורה
  • נפתחת הגאולה עם גילויו של הקול, אולם המלה עדיין נעדרת
  • עם גילויים של הקול והמלה כאחד, מגיעה הגאולה להגשמתה המלאה

לפני בואו של משה, העבדים היו נטולי קול ואילמים. העינוי היה נחשב כדבר המובן מאליו, בני ישראל לא היו מודעים לצורך כלשהו. אבל משבא משה, בא הקול לעולם. משה, בהגינו על היהודי חסר הישע, שיקם את רגישותם של העבדים קהי-הרגש. לפתע הכירו כי כל הכאב, הצער, ההשפלה והאכזריות, כל תאוות הבצע וחוסר הסבלנות של איש לרעהו, רעות המה. לכן, בעקבות הריגת המצרי על ידי משה: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב כג). אבל עדיין לא ידעו לבטא את עצמם בצורה מלאה, וזו הסיבה שמשה, רבם של ישראל, ראה את עצמו כ-"ערל שפתיים" ו-"כבד פה ולשון". כך כותב הרב סולובייצ'יק: "אף שהיתה לו למשה המודעות הקיומית בדבר הצורך, טרם גילה את הלוגוס של הצורך". השלב השלישי התממש רק בהר סיני, במתן תורה, שם נתגלה למשה רבנו הלוגוס, רק אז הבין את ברית העבר וחזה חזונו של עתיד גדול שהגשמתו ניתלה בו. והרב סולובייצ'יק לומד מנסיונו של משה לאדם המודרני: השלב האולטימטיבי הוא להכיר בצרכים האמתיים שלו, דבר שלרוב אינו יוצא לפועל:

יודע האדם צרכים רבים, אך אלה אינם תמיד צרכיו הוא. שורש כישלונו של האדם לעמוד על צרכיו האמיתיים והראויים מצוי ביכולתו לשגות בהבנת עצמו… על ידי הזדהותו עם דמות כוזבת. בעקבות זיהוי מוטעה זה מאמץ האדם לוח כוזב של צרכים שסיפוקם נדמה לו כמחויב.

אבל מוטל על האדם לגאול את עצמו:

הגאולה ממצרים הייתה רובה ככולה פועל הקב"ה… לא כן בעניין העבדות הקיומית. עניין זה מסור בידי אדם, ועליו הוטלה המשימה לפדות עצמו מקיום של צללים… האדם, היצור האילם, חייב לבקש אחר הדיבור ולגלותו, הכל בכוחותיו הוא. האדם בא לעולם כיצור היולי, נעדר צורה. הוא נברא בצלם אלוקים, אך צלם זה אתגר הוא שיש לעמוד בו ולא מתנת חינם. על האדם… לטעת צורה באישיות הכמוסה ונעדרת הצורה ולנוע מן השוליים ההיוליים החרישיים אל המרכז של הממשות האובייקטיבית.

 

ולסיכום: הפרשנים חלוקים בעניין המשמעות המדויקת של הפגם בדיבור שמשה טען שהוא מונע ממנו לקבל את שליחות ה' אל פרעה. המדרש ועוד פרשנים סוברים שמדובר בפגם פיזיולוגי ממשי, אולם יש שלא מוכנים לקבל עובדה זו ולדעתם משה רק טוען שאין הוא שולט בשפה המצרית, או שחסר לו כושר רטורי כדי לשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל.

ובשולי הדברים, הוגים שונים הסתמכו על דברי משה ופיתחו רעיונות נוספים בלי כל קשר עם פשוטו של מקרא, כדלהלן:

  • הרב יובל שרלו רואה בבחירת אדם חסר כושר רטורי כדובר ה' מסר רעיוני שיש לבכר את האמת על פני עיטורי הלשון[7].
  • הרב אלעזר אהרונסון לומד מפרשה זו שבאופן עקרוני המילה המדוברת לא מסוגלת להביע את כל הרעיונות שאדם כמו משה רבנו מסוגל להרהר בחשיבתו.
  • הרב קוק רואה בפגם של משה הוראה שבחשיבה ההגותית יש בעיקר להסתמך על תורת ישראל ולא להעניק לכלים החיצוניים ערך יתר.
  • הרב סולובייצ'יק משייך את מצבו העגום של משה רבנו לשלב ביניים בתהליך הגאולה, כעצם ביטוי הצעקה נגד הסבל הלאומי לפני השלב של עריכה מסודרת של תורה מגובשת חדשה.

על זה נאמר: ""וכפטיש יפצץ סלע", מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים".

 

 

 

 

 

 

 

[1] משה קטן מפרש כך את הלע"ז של רש"י: "עילג, מגמגם" (אוצר לעזי רש"י, ירושלים תשס"ו).

[2] שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה א.

[3] בבלי סנהדרין לד ע"א.

[4]  /ואני-ערל-שפתיים/ https://www.yholon.co.il

[5] אגרות א לב.

[6] הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה, ירושלים 1982, עמ' 255-271.

[7] כטענתו של אפלטון נגד הסופיסטים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.