מגילת רות וההלכה

  מבוא

ההלכה מהווה קורפוס חוקים והליכות שמצא את ביטוייה קודם כול בתורה – בכתב ובעל פה – ובהמשך בתלמוד, במשנה תורה של הרמב"ם, בשולחן ערוך של רבי יוסף קארו, ועוד ביצירות רבות עד ימינו אנו.  במשך התקופה ארוכה זו, ההלכה התפתחה, וחלו בה שינויים רבים בסגנונה ובתוכנה.

לכן יש עניין מיוחד לבחון את סיפורי המקרא מן ההקשר ההלכתי, ולעמוד על ההבדלים שבין מה שמקובל עלינו היום כהלכה מגובשת לבין מה שמשתמע מהמסופר בתנ"ך. נשתדל כאן לחקור מבחינה זו את מגילת רות, נושא אחרי נושא.

בכל נושא, הדגש יהיה על הבנתם של חז"ל את הקטע הנידון. יחד עם זה, נתייחס למרחק – אם יהיה – בין דרשת חז"ל ופשוטו של מקרא.

היציאה מארץ ישראל

בפתיחת המגילה כתוב כדלהלן:

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו.  וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם. וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ. וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ (רות א, א-ה).

חז"ל רואים ביציאת אלימלך מארץ ישראל בגלל הרעב חטא, המסביר את האסונות שפקדו בהמשך את משפחתו. כך מובא בגמרא:

אין יוצאים מארץ לחוץ לארץ אלא אם כן עמדו סאתיים בסלע. אמר רבי שמעון: אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח, אפילו עמדה סאה בסלע, לא יצא. וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ.[1]

כך שמי שיוצא לחוץ לארץ הוא חייב מיתה – בידי שמיים! אבל זה לא כל הסיפור. לפי המדרש, סיבת יציאתו של אלימלך הייתה חששו שיצטרך לפרנס את העניים בשעת בצורת: "מי גרם לו גלות? עין רעה שהיה בו, שכך אמר: למחר עניים מתכנסים ואיני יכול לגור ביניהם, הוי שעין רעה שהיה בו גרמה גלות לו וליצא חוצה לארץ".[2] וכך רש"י מסכם את העניין: "עשיר גדול היה [אלימלך] ופרנס הדור ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות העין שהייתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו, לכך נענש"[3]. כך שאלימלך ובניו נענשו בגלל שיצאו מארץ ישראל בגלל סיבה מפוקפקת.

ובכל זאת, המלבי"ם משתדל ללמד זכות על אלימלך ודורו:

יספר הסיבה שהניעה את אלימלך לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, מפני שהיה בימי שפט השפטים שעל הימים האלה אמר "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים יז ו), וגם לא היה אז שופט אחד מיוחד לכל ישראל שאז היה השופט עוצר בעם, כי היה בין שופט לשופט שאז היו שופטים רבים החפץ ימלא את ידו, ואין מורא השופט על העם… ויהי רעב בארץ, שבימי רעב יתאספו ההמון העניים על העשירים ויכריחום לתת להם לחם ודגן ואם לא יקחו בחזקה, אחר שאין מלך להפיל מוראו עליהם, ועל ידי כן "וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב". באשר היה איש עשיר היה ירא שהעניים יפלו עליו וישללו כל אשר לו, ובכל זאת לא הלך להשתקע רק לגור בשדי מואב עד יעבר זעם וגם לא לגור בעיר וכרך רק בשדי מואב כמתגורר בשדה לפי שעה, וכן הגם שהיה עת רעה ויגון לא יצא משם רק איש אחד לבד ויתר העשירים לא השתתפו בזה לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, וגם בני ביתו של אלימלך לא יצאו ברצון כי לא רצו לעזוב ארץ חמדה רק הוא ואשתו ושני בניו שהוא היה העיקר בזה והם היו מוכרחים להימשך אחריו, וכן אמר במדרש הוא עיקר ואשתו טפלה.[4]

לפי המלבי"ם, אלימלך חשש שהעניים ממש יתנפלו עליו בכוח ויסכנו את שלומו ואת שלום משפחתו, באשר בתקופה זו לא היה שלטון מרכזי שידאג לשלום האזרחים. יחד עם זה, הוא העשיר היחיד שברח מהארץ, ולכן נענש.

הרמב"ם מביא להלכה את הנאמר בגמרא הנ"ל:

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הגוי ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שווה דינר חיטים בשני דינרים. במה דברים אמורים? כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו רווח. ואף על פי שמותר לצאת, אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום.[5]

הרמב"ם מציג כאן שני דינים שונים בדבר היתר יציאה לחו"ל, מלבד ארבעת ההיתרים שכבר נמנו בתחילת ההלכה, ואלה הם:

  • אם יוקר המחיה עלה עד כדי כך שמחירו של מה שעולה דינר בזמנים כתיקונם הוא שני דינרים או יותר, דהיינו עליית מחירים של לפחות 100%, אז מותר לצאת לחוץ לארץ. אם עליית המחירים נמוכה מ-100% אין לצאת לחוץ לארץ, אלא יש להשתמש בכל מקורות המימון שעומדים לרשות האדם על מנת להישאר בארץ.
  • אם אין הפרוטה מצויה בכיסו של האדם מותר לו לצאת לכל מקום, והדבר כלל אינו תלוי ביוקר המחיה ואפילו אם הכול נקנה בזול אין מגבלה בדבר היציאה לחוץ לארץ.

בכל אופן, לפי הרמב"ם, בעקבות הגמרא, מותר לצאת מישראל לחוץ לארץ כאשר מצב הכלכלי קשה, אלא שהתנהגות זו לא ראויה לגדולי הדור, וזו הסיבה שמשפחת אלימלך נענשה קשות.

אלא שדברי הרמב"ם תמוהים: על פי המסופר במגילת רות, מחלון וכליון יצאו לחוץ לארץ עם הוריהם אלימלך ונעמי, ומסתבר שזה היה על פי הוראתם[6], מאחר והם כנראה היו צעירים וסמוכים על שולחן אביהם. אם כן מדוע הרמב"ם מזכיר כאן רק את מחלון וכליון ולא את אלימלך שהוא היה היוזם והמבצע העיקרי?[7]

אלא נראה לומר, כי מה שאירע למחלון וכליון מהווה עונש משמעותי יותר ממה שקרה לאלימלך, ולכן הרמב"ם מזכיר דווקא אותם מפאת החידוש שבדבר, שאף על פי שהם לא יזמו את היציאה, לא החליטו על כך ורק נגררו אחר הוריהם, מעשיהם נחשבו כאילו שנהגו שלא במידת החסידות, ובגלל חשיבותם גם הם נתחייבו כליה.

מחבר פאת השולחן[8] מיישב כי רק על מחלון וכליון אפשר לומר כי "נתחייבו כליה למקום" מאחר והם מתו ללא צאצאים – דהיינו כליה – מה שאין כן אלימלך, שבשעת מותו עדיין היה אביהם של מחלון וכליון.[9]

נישואי מחלון וכליון

מובא בהמשך:

וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ. וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים (רות א, ג-ד).

בעניין נישואים אלה יש לשאול שאלות אחדות:

  • האם רות וערפה התגיירו לפני שמחלון וכליון נשאו אותן?
  • האם בכלל היה מותר לשאת מואביות – אף אחרי גירותן. הרי כתוב בתורה: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ (דברים כג, ד-ה).
  • אם התגיירו, איך עשו זאת?

בעניין הראשון – האם רות וערפה התגיירו – יש מחלוקת בין הפרשנים, כדלהלן:

רות וערפה נישאו בגויותן

זו דעת הפסיקתא: "בדתם הניחום לא גיירום ולא הטבילום, אילו היה אביהם קיים לא היה מניחן לישא אותן אלא לאחר שמת אביהם השיאום"[10]. וכך גם מובא במדרש: "תני בשם רבי מאיר: לא גיירון ולא הטבילו אותן"[11]. ובעקבותיו דעת רש"י: "לא היו למחלון וכליון קידושין בהן שנוכריות היו ולא נתגיירו ועכשיו הן באות להתגייר"[12]. וכן המלבי"ם:

הבנים הוסיפו לחטוא במה שנשאו נשים מואביות שלא גיירו אותן כמו שנאמר במדרש ועל זה אומר "שם האחת ערפה", כי בגירותן היו משנים את שם הקודם והם נשארו בשמם [והגם שרות לא שנו שמה גם אחר שנתגיירה, על זה אומר בברכות (דף ט') "מאי רות? שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות", שהקושיא "מאי רות?" היינו למה לא שנו שם גיותה] וגם זה מבואר מלשון וישאו, שעל לקיחה בקדושין כדת בא לשון לקיחה ולשון וישאו בא לרוב בנשואין של נשים נכריות בכל ספר עזרא ונחמיה ועל אשה שהיתה טפלה כמו שנאמר ברחבעם (דה"ב יא) "נשים שמונה עשרה נשא ופילגשים ששים", שרק שתים היו עקריים שאמר עליהם ויקח, וכדומה.[13]

אם כן נשאלת השאלה: אם הנישואים הראשונים של רות לא היו תקפים, מדוע בזמן גאולת הקרקע היה צורך לשאת את רות, כפי שנאמר: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" (רות ד ה)? רש"י מיישב את העניין כך: "ומאת רות המואביה – אתה צריך לקנות והיא אינה מתרצה אלא אם כן תשאנה"[14]. אבל מהפסוק הנ"ל עולה שהחובה לשאת את רות היא מעין יבום, כפי שנבאר את העניין לעומק כאשר נגיע לנושא ה"גאולה", והוא יובן רק אם נישואי רות הראשונים היו תקפים.

יתירה מזו: דברי נעמי לכלותיה:

שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה' (רות א יב-יג).

לא מובנים אלא אם כן נישואי רות וערפה היו תקפים.

רות וערפה התגיירו כהלכה

זו דעתו של אבן עזרא: "לא יתכן שיקחה מחלון וכליון אלו הנשים עד שנתגיירו והעד אל עמה ואל אלהיה"[15]. לפי דעה זו מתעוררת השאלה: אם רות וערפה היו גיורות, מדוע נעמי מפציר בהן לחזור למשפחתן?

מואבי ולא מואבית

ההלכה קבעה שהאיסור לשאת מואבים מוגבל לגברים בלבד ולא לנשים. מתי "התחדשה" הלכה זו?

כך מובא במשנה: "עמוני ומואבי אסורים ואיסורם איסור עולם, אבל נקבותיהם מותרות מיד". ובגמרא מופיע הדיון הבא:

מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: "וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי, אמר אל אבנר שר הצבא: בן מי זה הנער, אבנר? ויאמר אבנר: חי נפשך המלך אם ידעתי". ולא ידע ליה? והכתיב: "ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים"? אלא אאבוה קא משאיל. ואביו לא ידע ליה? והכתיב: "והאיש בימי שאול זקן בא באנשים", ואמר רב ואיתימא רבי אבא: זה ישי אבי דוד, שנכנס באוכלוסא ויצא באוכלוסא! הכי קאמר שאול: אי מפרץ אתי, אי מזרח אתי? אי מפרץ אתי, מלכא הוי, שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו. אי מזרח אתי, חשיבא בעלמא הוי… אמר ליה דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מאי טעמא? דקאתי מרות המואביה. אמר ליה אבנר, תנינא: עמוני, ולא עמונית, מואבי, ולא מואבית. אלא מעתה, ממזר, ולא ממזרת! ממזר כתיב, מום זר. מצרי, ולא מצרית! שאני הכא, דמפרש טעמא דקרא: על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים! אישתיק. מיד: ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם, התם קרי ליה נער, הכא קרי ליה עלם! הכי קא אמר ליה: הלכה נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש. שאל, אמרו ליה: עמוני, ולא עמונית, מואבי, ולא מואבית. אקשי להו דואג כל הני קושייתא, אישתיקו. בעי לאכרוזי עליה, מיד: ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש, וכתיב: יתר הישמעאלי! אמר רבא: מלמד, שחגר חרבו כישמעאל ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני, ולא עמונית, מואבי, ולא מואבית. ומי מהימן? והאמר רבי אבא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה, שומעים לו, ואם לאו, אין שומעים לו! שאני הכא, דהא שמואל ובית דינו קיים. מכל מקום קשיא! הכא תרגמו: כל כבודה בת מלך פנימה. במערבא אמרי, ואיתימא רבי יצחק, אמר קרא: ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו'. כתנאי: עמוני, ולא עמונית, מואבי, ולא מואבית, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר: על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. דרכו של איש לקדם וכו'.[16]

נסכם את העניין: אחרי נצחונו של דוד על גלית, שאול התלבט אם לקיים את הבטחתו לתת לו את בתו לאישה, והוא מנסה לברר על משפחתו של דוד. ואז דואג מגלה לו שמקורו הוא מואבי, כך שהוא פסול חיתון, אלא שמתעורר ויכוח הלכתי בין דואג לאבנר. אבנר טוען כי רק הגברים המואבים אסורים: "מואבי ולא מואבית". דואג עונה כי אז יש לומר באותה מידה "ממזר ולא ממזרת" וכו'. אבנר טוען כי המקרא מטעים את הדין כך: כתוב "על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", והנה דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אשה לקדם. אבל דואג לא שוכנע, הוא טוען כי היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים. ואבנר שותק, נכנע. אלא שבהמשך עמשא בן יתרא "חגר חרבו כישמעאל ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני, ולא עמונית, מואבי, ולא מואבית". וזה סיכום העניין כולו.

מדברים אלה משתמע שהייתה מסורת – המאושרת על ידי שמואל הנביא – לפיה מותר לשאת מואבית, אלא שהיא לא הייתה ידועה לציבור הרחב, ויש שפקפקו בה. בכל אופן, כך הרמב"ם מסכם את העניין, בהגדירו אותו כהלכה למשה מסיני:

עמון ומואב איסורם איסור עולם, זכרים ולא נקבות, שנאמר: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". הלכה למשה מסיני שהעמוני הזכר והמואבי הזכר הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל אפילו בן בנו עד סוף העולם, אבל עמונית ומואבית מותרת מיד כשאר האומות.[17]

 תהליך הגיור

מובא בגמרא:

גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפים, וייסורים באים עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלים אותו מיד. ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות… ומודיעים אותו עונשן של מצות… וכשם שמודיעים אותו עונשן של מצוות, כך מודיעים אותו מתן שכרן… קיבל, מלים אותו מיד… נתרפא, מטבילים אותו מיד. ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו, ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. טבל ועלה, הרי הוא כישראל לכל דבריו.[18]

וכך הדבר נפסק על ידי הרמב"ם[19] .

מכאן שתהליך הגיור הוא אקט פורמאלי המתנהל על ידי בית הדין. החל מאיזו תקופה היה הדבר כך? קשה להכריע בדבר, אבל ברור שבכל התנ"ך אין כל רמז לכך שגיור התנהל בצורה הזאת:

  • מצריים רבים התחברו לעם ישראל ביציאת מצרים, כפי שנאמר: "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות יב לח). לכאורה, הם התמזגו עם עם ישראל.
  • יתרו משתכנע על ידי משה להישאר עם עם ישראל, כפי שנאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ" (במדבר י כט-לב). לא מדובר על טכס כלשהו של גיור.
  • בעניין שמשון מסופר:

וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים. וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה. וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים? וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי. וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מה' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל.[20]

עולה מפשוטו של מקרא ששמשון נשא אישה זו – וכן נשים אחרות בהמשך – בגויותה. הדבר תמוה, מה עוד שהוריו אינם מתייחסים לעבירה שבדבר, אלא רק מעירים לו כי לא יאה להעדיף אישה זרה על פני אישה ישראלית. לכן הרלב"ג מפרש, כעקבות חז"ל:

הנה אמרו ז"ל שהוא גיירה תחלה כי חלילה למי שהוא שופט ישראל שיתגאל בבנות הפלשתים ויהיה עובר על מה שהזהירה התורה מלהתחתן בם, כל שכן הוא שהיה נזיר אלוהים.

לפי הרלב"ג, לא יתכן ששמשון עבר על האיסור מן התורה לשאת גויה. ברם, לא כך עולה מפשוטו של מקרא, מה עוד שגיור פורמאלי כהלכה הוא  מושג שאינו מופיע במקרא. כך כותב זליגמן:

הגיור עד תקופת עזרא היה ענין לאומי ארצי בלבד ולא דתי: הגרים לא נתקבלו לעדת ישראל בבת אחת ועל ידי טכס מסוים, אלא נתבוללו בתוכה קמעה קמעה ובדרך הטבע, מכוחה של השפעת הסביבה שבתוכה ישבו.[21]

  • מובא בסוף מגילת אסתר: "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (אסתר ח יז). רש"י מבאר: "מתגיירים". אלא שלא משתמע מההקשר שבית-דין ישב וגייר את כל המועמדים לגירות, מה עוד שלפי ההלכה רצונם להתגייר לא היה מטעמים דתיים.
  • בעניין רות נאמר: "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" (רות א טז-יז).

רש"י מסכם את דברי המדרש על פסוקים אלה:

מכאן אמרו רבותינו: גר שבא להתגייר מודיעים לו מקצת עונשים, שאם בא לחזור בו יחזור, שמתוך דברים של רות אתה למד שאמרה לה נעמי: אסור לנו לצאת חוץ לתחום בשבת, אמרה לה "באשר תלכי אלך", אסור לנו להתייחד נקבה עם זכר שאינה אישה אמרה לה "באשר תליני אלין", עמנו מובדלים משאר עמים בשש מאות ושלש עשרה מצות "עמך עמי", אסור לנו עבודה זרה "אלהיך אלהי", ארבע מיתות נמסרו לבית דין "באשר תמותי אמות", שני קברים נמסרו לבית דין אחד לנסקלים ונשרפים ואחד לנהרגים ונחנקים אמרה לה "ושם אקבר".

חז"ל למדו משיח מרגש זה בין נעמי לרות את פרטי התהליך הפורמאלי של הגיור כהלכתו. מכאן שבגיורו של רות – על פי פשוטו של מקרא – לא היה תרחיש כזה. אלא עצם רצונה של רות להתחבר לעם ישראל על כל המשתמע מכך נחשב כגיור.

לידת בנים נוספים על ידי נעמי

נעמי רוצה לשכנע את כלותיה כי אין כל תקוה שתמצאנה בעל אם יישארו אתה. היא אומרת להן:

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה' (רות א יא-יג).

נעמי מבהירה להן שהיא לא תלד בנים:

  • כעת היא לא מעוברת
  • היא זקנה מדיי כדי ללדת
  • גם אם הייתה לה אפשרות ללדת בנים נוספים, לא הגיוני שכלותיה יחכו זמן רב עד שילדיה יגדלו.

מדוע נעמי מעלה אפשרות כזאת? לפי הפסיקתא, נעמי מסבירה להן שהבנים ההיפותטיים שייוולדו לה  לא יוכלו לשאת אותן בגלל שלפי ההלכה, אין ייבום לאחים שנולדו אחרי מות האח הראשון:

אמרה להן: ואפילו יש לי בנים במעי, שהרי אינם מייבמים, שאשת אחיו שלא היה בעולמו אסור לייבם, שנאמר "כי ישבו אחים יחדיו" (דברים כה ה), פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו.[22]

אלא שהסבר זה איננו תואם את פשוטו של מקרא, ממנו משתמע שהסיבה לכך שהצעה זו איננה רלוונטית איננה הלכתית אלא שלא יתכן שהכלות יחכו זמן כה רב עד שהבנים יגדלו. לפי אבן עזרא, אין כאן ייבום כלל, מפני שדין הייבום חל רק על האחים מן האב ולא מן האם, אלא מדובר רק בהצעה אמפתית מצד נעמי "דרך חיבוב". לפי רש"י, אין כל קושי, היות ולשיטתו רות וערפה נישאו בגויותן:

שאנשא לו ואוליד בנים ותנשאו להם, שאינם אסורים לכם ואינכם אסורים להם משום אשת אחיו שלא היה בעולמו שאינה זקוקה ליבם, לפי שלא היו למחלון וכליון קידושין בהן שנוכריות היו ולא נתגיירו, ועכשיו הן באות להתגייר כמו שנאמר "כי אתך נשוב לעמך", מעתה נהיה לעם אחד.[23]

לקט

כתוב בהמשך: "וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ" (רות ב ג). מעשה זה לכאורה אינו קשור כלל לעניינים שבדת, באשר היה מנהג רווח בכל העמים ללקט אחרי הקוצרים. יחד עם זה, המדרש מציין שרות התנהגה בעניין זה על פי ההלכה החז"לית: "שתי שיבולים לקטה, שלשה לא לקטה" (בבלי שבת קיג ע"ב), והתנהגות זו משכה את תשומת לבו של בועז. מחבר תורה תמימה מוסיף:

כשהייתה רואה ב' שבלים שנפלו מן הקוצרים הייתה לוקטתן, אבל ג' שוכבות לא הייתה לוקטתן, דכן קיימא לן ב' שבלים לקט, ג' אינו לקט, ובספר עין אליהו כתב אף דכן הוא מצד הדין [רצונו לומר ואם כן מאי דבר חכמה יתירה ראה בה], אך הגרים בכלל אין בקיאים בדיני המצות ובה ראה חכמה יתירה בזה על שארי הגרים, עד כאן דבריו, וגם לא כל העניים נזהרים בזה שסומכים על מחילת בעל הבית, ובה ראה הרבה חכמה שדקדקה בפרט זה כפי שורת הדין.

זהו מדרש יפה, אבל הוא לא תואם את פשוטו של מקרא. הרי רות שואלת את בועז מדוע הוא כה נחמד אתה, והוא מבהיר לה שהוא שמע על דבקותה בחמותה בפרט ובדת ישראל בכלל, דבר שהרשים אותו מאוד, כפי שנאמר:

וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה. וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו (רות ב י-יב).

 

נתינת שלום בשם ה'

כתוב: "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'" (רות ב ד). מכאן לומדת המשנה: "התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'", ואומר "ה' עמך גבור החיל" (שופטים ו יב), ואומר "אל תבוּז כי זָקנה אמך" (משלי כג כב)  ואומר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט קכו).  רבי נתן אומר: הפרו תורתך עת לעשות לה'"[24]. הרע"ב מבאר:

שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם, בשמו של הקב"ה, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו, ולמדו מבועז שאמר לקוצרים "ה' עמכם". וכי תימא בועז מדעתיה דנפשיה קעבד ולא גמרינן מיניה, תא שמע מן המלאך שאמר לגדעון "ה' עמך גבור החיל", וכי תימא לא שאל המלאך בשלום גדעון, ולא ברכו, אלא בשליחותו של מקום הודיעו שהשכינה עמו, ולא גמרינן מיניה, תא שמע ואומר "אל תבוז כי זקנה אמך", אל תבוז את בעז לומר שמדעתו עשה אלא למוד מזקני אומתך כי יש לו על מי להסמך, שנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך"… פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה', אף זה המתכוין לשאול בשלום חברו, וזהו רצונו של מקום שנאמר "בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד טו), מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור.

לפי תפארת ישראל, התנא קמא ורבי נתן חולקים בזה אם תקנה זו היא חובה או רשות:

נראה לי דנפקא מינא בין תנא קמא לרבי נתן אם שאלת שלום חובה או רשות… דלתנא קמא שלא הזכיר מלת "משום" בדבריו, על כן הכי קאמר עת לעשות לה' לענוש אם הפרו תורתיך לבטל השאילת שלום בשם, אם כן חובה היא, ולרבי נתן הוא כעין התנצלות לבועז, דלהכי הפרו תורתך משום עת לעשות לה' וכוונתם לטובה, ועל כל פנים אינה חובה, דגם אחר רשאי שלא להזכיר השם אם כוונתו לעשות לה', אם כן רשות היא.[25]

ומדוע התקינו תקנה זאת? השיטה מקובצת מסביר "מפני חשש שלא ישכחו שם שמים ויהא שם עבודת כוכבים שגור בפיהם אנו מתירים להזכיר שם שמים לבטלה"[26]. הרב זילברשטיין[27] מוצא בטעם זה הסיבה לכך שהיום לא נוהגים כן:

התקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם, כדי שיודו שהשלום ושאר הברכות מגיעות מכבודו, ולכן עכשיו שבטלו תרעומת המינים הכופרים בתחיית המתים אוקמינן אדינא דאסור לשאול בשם. לכן השמיטו הרמב"ם והפוסקים תקנה זו.[28]

ואם כן, שוב יש להתפלא על כך שהיום לא נוהגים כן, הרי לא חסרים "כופרים בתחיית המתים".

 

ירידת רות לגורן של בועז

בהמשך הסיפור כתוב כדלהלן:

וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ. וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּ וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין. וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֵלַי אֶעֱשֶׂה.[29]

כוונת נעמי ברורה למדיי. היא מורה לרות ללכת למצוא את בועז בלילה בגורן כדי שהוא ישכב אתה. הפרשנים משווים את מעשה זה למעשיו של בנות לוט ותמר, שכולם לשם שמיים התכוונו, אבל יש כאן הבדל חמור: הסיפורים של בנות לוט ותמר אירעו לפני מתן תורה[30], ואילו מעשה זה של רות התרחש אחרי שהתורה ניתנה לעם ישראל. אמנם אין כאן עבירה על איסור מפורש – רות הייתה פנויה – אבל יוזמה זו של נעמי נראית ממש נגד רוח התורה, השוללת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים כל צורה של זנות. בניסיונו האפולוגטי, המלבי"ם מבאר את העניין כך: "הם בושו מלתבוע את בועז בפה שישא אותה ויעצה אותה שתתבע זאת ממנו על ידי סימנים כמאן דמחזי במחוג"[31], אבל אין דברי המלבי"ם משכנעים.

כדי להבין את מה שאירע, יש קודם כול להבין את עניין גאולת הקרקעות.

גאולת הקרקעות

כאשר רות נכנסה לגורן של בועז, בועז הבין את כוונתה, והוא אומר לה: "וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי. לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר" (רות ג יב-יג). ואמנם מסופר בהמשך:

וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב. וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ. וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל. וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל. וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ. וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי. וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם (רות ד א-י).

מדוע ל"פלוני אלמוני" הייתה עדיפות על פני בועז? רש"י מביא דברי חז"ל המפרטים את קשרי המשפחה שביניהם:

אמר רבי יהושע בן לוי: שלמון ואלימלך וטוב [שמו האמתי של "פלוני אלמוני"] אחים היו, ומהו "אשר לאחינו לאלימלך"? לעולם קורא אדם את דודו אחיו… כך היה בועז לאלימלך בן אחיו קרובו של מחלון אבל טוב היה קרוב יותר… שהוא אח ואני בן אח.[32]

באיזו גאולה מדובר? כך כתוב בתורה: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (ויקרא כה כה). ובספר ירמיה:

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת. וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר ה' הוּא. וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף (ירמיהו לב ו-ט).

אראל סגל מפרש את העניין כך: משמעות העיקרית של גאולת הקרקע היא שחרור משעבוד. משמעות זו מתאימה גם להקשרים אחרים, כגון: גאולת עבדים, וגאולת עם ישראל מהגלות. בהקשר של קרקע, הגאולה מתייחסת למצב שאדם נאלץ למכור את שדה האחוזה שלו לאיש זר – למשל כדי לכסות חובות. התורה, בפרשת בהר, מחייבת את קרוב משפחתו "לגאול" את הקרקע, כלומר, לקנות אותו בחזרה מאותו זר. לא נאמר שהגואל צריך להחזיר את השדה לבעליו המקוריים, העיקר שהשדה יישאר במשפחה. המצווה כנראה מבוססת על תפיסה שהקרקעות שייכות לא רק לאדם הפרטי אלא גם למשפחתו, לשבט שלו וכו'. כאשר קרקע של המשפחה נמצאת בידי אדם זר,  היא כביכול משועבדת, וכאשר הקרוב קונה אותה בחזרה, הוא מחזיר אותה למשפחה וכך משחרר אותה.

אולם בספר ירמיהו, אין כלל איש זר: ירמיהו קונה את השדה ישירות מידי קרוב משפחתו חנמאל. לכאורה, הקרקע כלל לא הייתה משועבדת, ולכן אין מה לדבר על גאולה. אבל אם נדייק, נראה שאכן הכתוב אינו אומר שירמיהו ממש גאל את השדה,  נאמר רק "כי לך משפט הגאולה".  אם חנמאל ימכור את השדה לאיש זר, ירמיהו יהיה חייב – על פי דין תורה – לגאול את השדה, כלומר לקנות את השדה מאותו זר. ולכן,  אומר חנמאל לירמיהו, עדיף שתקנה את השדה ישירות ממני, כדי לחסוך לשנינו טרחה מיותרת.

במגילת רות, שתי משמעויות אפשריות: מצד אחד, בועז אומר לגואל: "חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי… אִם תִּגְאַל גְּאָל", כלומר, נעמי כבר מכרה את השדה לאיש זר, והגואל צריך לקנות את השדה מידי אותו זר. אולם בהמשך הוא אומר לו: "בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה", ואומר לזקנים: "עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי", כלומר, נעמי טרם מכרה את השדה לאיש זר, ובועז קונה את השדה ישירות ממנה.

נראה שיש לפרש "מָכְרָה" "מוכרת" או "מתכוונת למכור". לפי זה, הסיפור דומה לזה של ירמיהו: נעמי נמצאת בקשיים כלכליים ונאלצת להציע את השדה המשפחתי למכירה. אם היא תמכור אותו לאיש זר, הקרוב יתחייב לגאול, ולכן עדיף שהקרוב יקנה את השדה ישירות מיד נעמי. ואכן, הכתוב מדייק ומשתמש בפועל "גאל" רק בהתחלה, כאשר מדובר במצב היפותטי שבו נעמי כבר מכרה את השדה לזר. אולם לאחר מכן, כאשר מדובר על קניה בפועל מידי נעמי עצמה, הכתוב משתמש בפועל קנה.

יש מחלוקת תנאים אם גאולה זו היא רשות או חובה, כדלהלן:

תניא: "וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (ויקרא כה כה) – רשות. אתה אומר: רשות, או אינו אלא חובה? תלמוד לומר: "וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל" (שם, כו), וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים? אלא זה שיש לו ואינו רוצה ליקח שהרשות בידו, דברי רבי יהושע. רבי אליעזר אומר: "וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" – חובה, אתה אומר: חובה, או אינו אלא רשות? תלמוד לומר: "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (שם, כד), הכתוב קבעו חובה.[33]

והרמב"ם פוסק שזו רשות בלבד: "מצא מעט ורצה לגאול חצי השדה שמכר, אין שומעים לו, שנאמר "כדי גאולתו", או גואל את כולה או אינו גואל, ואם רצו קרוביו לגאול גואלים, שנאמר "ובא גואלו הקרוב אליו"."[34]

ועכשיו מגיעים לשאלה העיקרית: איזה קשר ישנו בין גאולת הקרקע לבין החובה לשאת את רות? הרב מלצר מסביר את כל העניין בצורה קולעת:

כוונת התורה היא, שלכל אדם מישראל תהיה נחלה בארץ, נחלה שקיבלה בירושה מאבותיו ואבות אבותיו עד דור נוחלי הארץ בימי יהושע. ונחלה זו תעבור בירושה לבניו ולבני בניו מדור לדור עד סוף כל הדורות. כל אדם הוא גר ותושב על אחוזת נחלתו, אך הנחלה העוברת מדור לדור מקיימת את שמו של המחזיק בה לעולם. לפיכך טובה גדולה היא למת המוריש את נחלתו לבנו אחריו, כי בזה מתקיים שמו של המת על נחלתו בקרב ישראל. ומשום כך חטא ועוון הוא למכור נחלת אבות לאיש זר, אפילו למלך ישראל, כענין כרם נבות. ולפי משמעות פשוטן של הכתובים, עיקרה של מצוות יבום היה, שהבן הנולד לאחי המת מאשת המת הוא ינחל את נחלת המת, ובזה הוא מקיים את שמו של המת, אף על פי שאינו בנו ממש. ואמנם התורה חייבה ביבום רק את האח בלבד. אולם ממעשי תמר ורות נראה שהיו שסברו להגון וראוי שגם קרובים אחרים יקיימו את שם המת על נחלתו, אם אין לו אחים ממש. ועוד עולה מהמעשים ההם, שככל שקרבתו של אדם אל המת גדולה יותר, כן חובתו להקים את שם המת גדולה יותר. ועוד, ששבח גדול הוא לאשת המת להשתדל להקים את שם המת על ידי נישואים עם הקרובים… ולפעמים הייתה אשת המת נאלצת לעשות מעשים שאינם ראויים לאשה צנועה לעשותם, כדי לקיים את חובתה לאישה המת. ומעשים אלה לא נחשבו לה לגנאי אלא לשבח, כי כוונתה לשם שמים. לפי זה יש לומר שערפה ורות התכוונו מלכתחילה ללכת עם נעמי לארץ יהודה כדי להינשא שם לאחד מקרובי המשפחה. ונעמי חששה שהקרובים יסרבו לשאת אותן, ולפיכך שידלה אותן לשוב לארצן.[35]

לפי הדברים האלה:

  • כוונת גאולת קרקעות הוא לשמר את שמו של בעל המקורי של הקרקע על נחלתו.
  • הייבום מאפשר פעולה זו, באשר הבן הנולד מהיבם מקבל את נחלת המת בלי בנים, ומשמר את שמו על נחלתו.
  • לפנים בישראל מאוד השתדלו להוציא את דברים אלה לפועל, ואם למת לא היה אח כל קרוב משפחה ראה את עצמו מחויב לפעולה זו.
  • גם אשת המת ראתה את עצמה כמחויבת לנוהג זה, אף במחיר הפלת גדרי הצניעות המקובלים.

ובענייננו, הדברים התנהלו כך: לנעמי היה שדה אחוזה של בעלה המנוח אלימלך, והיא הייתה חייבת למכור אותו כדי לשרוד מבחינה כלכלית. אם כן, ראוי ורצוי שהקונה יהיה ממשפחת המת, כך שהשדה יישאר במשפחה. בנוסף לכך, רצוי שאשת המת תינשא לקרוב משפחה – התורה רק חייבה את אח המת אבל מתברר שהבינו שגם קרוב משפחה אחר יכול להתאים – ולכן רות התאמצה להינשא לבן-דודו של בעלה המנוח, כך שבהמשך שדה אחוזה של משפחת אלימלך יימצא בבעלותו של בן אלמנתו של בנו.

אולם, הסבר זה מניח מן הסתם כי נישואי מחלון וכליון היו תקפים, זאת אומרת שרות וערפה התגיירו לפני נישואיהן. לפי זה, לא מובן מה שכותב הרב מלצר, שנעמי שידלה אותן לשוב לארצן מחשש שהקרובים יסרבו לשאת אותן.

 עשרה אנשים

בסוף המגילה, כאשר בועז ניגש לשער העיר כדי לטפל בעניין גאולת השדה של נעמי ולשאת את רות, נאמר: "וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ" (ד ב). למה היה צורך לכנס כאן עשרה זקנים? על זה ישנה מחלוקת בגמרא בין רב נחמן לרבי אבהו, כדלהלן:

אמר רב נחמן: אמר לי הונא בר נתן, תנא: מנין לברכת חתנים בעשרה? שנאמר: "ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה"… ורבי אבהו, בהאי קרא דרב נחמן מאי דריש ביה? ההוא מיבעי ליה למידרש: עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית, דאי סלקא דעתך לברכה, לא סגיא דלאו זקנים? ואידך? אי סלקא דעתך למידרש, לא סגיא דלאו עשרה? אין, לפרסומי מילתא, וכדאמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה: פוק ואייתי לי בי עשרה, ואימא לך באנפייהו: המזכה לעובר, קנה.[36]

לפי רב נחמן, היה צורך בעשרה אנשים כדי לברך "ברכת חתנים", היינו שבע ברכות שבאו בעקבות נישואי בועז ורות, ופסוק זה אף מהווה הוכחה שדרוש לכך "מנין". אלא שלפי דעה זו לא מובן מדוע יש צורך דווקא בזקנים, זאת אומרת בחכמים. לעומתו, רבי אבהו סובר שתפקיד הזקנים היה להתיר את רות לבוא בקהל, על פי הדרשה "מואבי ולא מואבית", אלא שאז לא ברור מדוע היה צורך במספר כה גדול של אנשים, באשר בית דין של שלושה אמור להספיק. את קושי זה פותר רבי אבהו כך: בועז התכוון בזה לפרסם את חידוש הלכתי זה ברבים, כדי שיהיה ידוע לכולם שנישואיו עם רות תקפים.

בכל אופן, מורגש בסוגיה זו רצונם של חז"ל להפעיל "לגליזציה" בדיעבד על מעשה שאיננו תואם בהכרח את ההלכה המאוחרת. לפי פשוטם של הדברים, משתמע כי כוונת בועז באוספו עשרה זקנים הייתה לנהוג בהתאם למנהג המקומי או כלל ארצי, הרווח בימים ההם, הדורש אסיפת עשרה חכמים לאישור הפעולה המשפטית והדתית שיזם בועז.

 סיכום

נמצאנו למדים שהמרחק בין ההלכה ה"מודרנית" לבין ההלכה התנכית אינו זניח כלל. מצד אחד ההלכה המקראית היא קדם-חז"לית, ולא זכתה עדיין בהתפתחות המרשימה שחז"ל ידעו להעניק לה. בנוסף לכך, יש סימנים רבים לכך שאבותינו מאוד הקפידו על עקרונות נורמטיביים שבימינו נראים כמיושנים. כל תקופה וההלכה שלה, המתאימה לרמתה התרבותית, וכל מאמץ להתחקות אחרי התפתחות זו מעלה ממצאים מרתקים. אין לי ספק שכך דרכה של תורה.

 

 

[1] בבלי בבא בתרא צא ע"א.

[2] מדרש זוטא – רות (בובר) פרשה א א.

[3] רש"י על רות א א.

[4] מלבי"ם רות א א.

[5] רמב"ם הלכות מלכים ה ט.

[6] כפי שכותב המלבי"ם לעיל.

[7] ראו הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, ערוך השלחן העתיד, ירושלים תשל"ג, עד טז, ששאל זאת.

[8] בית ישראל כד על פאת השולחן א יא.

[9] אין לשאול שמכך משתמע כי מחלון וכליון נענשו בחומרה יותר מאשר אלימלך, כי אין אנו יודעים מה היקף דינו.

[10] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) רות א ד.

[11] רות רבה (וילנא) פרשה ב ט [ד].

[12] רש"י רות א יב.

[13] מלבי"ם רות א ד.

[14] רש"י רות ד ה.

[15] פירוש אבן-עזרא על רות א ב.

[16] בבלי יבמות עו ע"ב עז ע"א.

[17] הלכות איסורי ביאה יב יח.

[18] בבלי יבמות מז.

[19] הלכות איסורי ביאה יד א-ו.

[20]  שופטים יד א-ד.

[21] יצחק אריה זליגמן, אנציקלופדיה מקראית, ערך גר, עמ' 549.

[22] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) רות א יא. וראו גם תורה תמימה על רות א הערה מה.

[23] רש"י רות א יב.

[24] ברכות ט ה.

[25] תפארת ישראל, יכין, ברכות ט ה לד.

[26] שיטה מקובצת ברכות סג ע"א.

[27] הרב יצחק זילברשטיין, נולד בשנת 1934 בפולין.

[28] חשוקי חמד מכות כג ע"ב.

[29] רות ג א-ה.

[30] בנות לוט אמנם עברו על אחת משבע מצוות בני נח, אבל לא ברור איך ומתי מצוות אלה נמסרו לאנושות.

[31] מלבי"ם על רות ג ד.

[32] רש"י על רות ג יב.

[33] בבלי קידושין כא ע"א.

[34] הלכות שמיטה ויובל יא יח.

[35] הרב פיבל מלצר, דעת מקרא על רות, עמ' 19-20.

[36] בבלי כתובות ז ע"ב.