מדוע הורגים את השור שהרג את הנפש?

 

בפרשתנו מובא:

וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו. אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ. אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל.[1]

וכך פוסק הרמב"ם:

שור שהמית את האדם בכל מקום, בין גדול, בין קטן, בין עבד, בין בן חורין, אחד תם, ואחד מועד, הרי זה נסקל. אם לא היו לו בעלים, כגון שור המדבר, ושור ההקדש, ושור גר שמת ואין לו יורשים, אם המית הרי זה נסקל, וגומרים דינו אף על פי שאין לו בעלים.[2]

מדוע סוקלים את השור? למעשה, טעם המצווה הזאת תלוי באופן הבנתו של פסוק אחר שבפרשת נח, ומדעות השונות שנאמרו בעניין נובעים הסברים שונים להריגת השור.

כתוב: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט ה). השאלה הפרשנית היא: מה משמעותן של המלים "מיד כל חיה אדרשנו"? על פי ההקשר, נראה שהתורה מאיימת על כל בעל חי בעונש חמור אם הוא יהרוג בן-אדם. איך יתכן? וכך מתבטא הרמב"ן בנידון: "תמה אני, אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתיענש או שתקבל שכר".

לשאלה זו נאמרו תשובות רבות, כדלהלן:

  • הצווי אמנם מופנה לבעלי-חיים[3]

כך היא דעתו – הראשונה – של הרמב"ן:

אולי יהיה כן בעניין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תיטרף כי גזרת מלך היא, וזה טעם "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו" (שמות כא כח), ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר חייב מיתה (בבלי בבא קמא מד ע"ב). וצווה כן בבני נח כבישראל.[4]

הרמב"ן מודע לקושי עקרוני שיש בענישת בעל החי, והוא אפוא אומר שזו "גזרת מלך". בכל אופן, אין לטעון שכוונת הלכה זו היא להעניש את בעל השור, באשר סוקלים את השור גם כאשר אין לו בעלים.[5]

גם מדברי רש"י משתמע שההוראה "מיד כל חיה אדרשנו" היא צווי לבעל החי: "לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן, לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות".[6]

גם הרד"ק סובר שיש להעניש בעל חי, כאשר הוא מסתמך על פסוקים אחדים שבתנ"ך, שלמעשה ניתנים לפרשנות אחרת:

אף על פי שאין גמול ועונש לשאר בעלי חי אלא לאדם שהוא בעל שכל, בעסק האדם יש להם גמול ועונש כמו שנאמר… "וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַן מִדְּמֵי אָדָם" (חבקוק ב יז), ונאמר בגמול: "וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא אֶת נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר" (מלכים א יג כח).  יש גמול ועונש בשאר בעלי חיים בעולם הזה בעניין האדם[7].

וכן ר' משה חפץ[8], בספרו על התורה "מלאכת מחשבת", סובר שאין הבדל עקרוני בין האדם לבעלי חיים:

ה' יתברך המשפילי לראות בשמים ובארץ ישגיח בגבורתו על כל הנבראים מקרני ראמים עד ביצי כינים ויענישם אם יחטאו בחטאם המוגבל, ואם ייטיבו – הנה שכרם אתם… "מיד כל חיה אדרשנו" – אלו דברים ככתבם וכלשונם שיעניש ה' החיה על הרציחה… ואם גבוה מעל גבוה שומר ומביט בשפלותנו יושב בשמים רואה את בני האדם, מדוע לא ישגיח בבעלי חי? האם ערכם רחוק מערכנו כאשר אנחנו מן השמים? וכמה מן החיות משובחים יותר מאישי האדם?

זו גם דעתו של הרב ד. צ. הופמן: "גם החיה תיענש כאשר תשחית חייו של אדם, השווה שמות כא כח ואילך וגם בראשית ג יד-טו". הרב הופמן מסתמך על דין שור הנסקל, וגם על ענישת הנחש הקדמוני[9], כדי להוכיח שיתכן להעניש בעלי-חיים.

 

  • אסור לאדם להרוג נפש באמצעות חיה

כך כותב הרמב"ם:

כפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתהו חיה… שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת בית דין. ומניין שכן הוא הדין? שנאמר… "מיד כל חיה אדרשנו" – זה המוסר חברו לפני חיה לטרפו… ובפירוש נאמר… לשון "דרישה", הרי דינם מסור לשמים[10].

הרמב"ם מסתמך על מה שנאמר במדרש: "מיד כל חיה – זה המוסר חברו לחיה להורגו"[11]. הרמב"ם מסרב לקבל את עיקרון זה שיש עונש לבעלי חיים, באשר אין לבעל חי בחירה חופשית. וכך הוא כותב במקום אחר:

הריגת הבהמה כאשר היא הורגת אדם אינה עונש לה, כפי שמלעיזים עלינו המורדים[12], אלא היא עונש לבעליה[13]. לכן נאסרה ההנאה מבשׂרה כדי שבעליה של הבהמה יפליג לשמור אותה ויֵדַע שאם היא תהרוג קטן או גדול, בן-חורין או עבד, הוא בהכרח יפסיד את מחירה. ואם היא מוּעדת הוא יהיה חייב בְּכֹפֶר נוסף על אובדן מחירה[14].

 

  • הריגת שור הנסקל היא פעולה חינוכית לאדם

החינוך סבור גם שלא יתכן עונש לבעל חי, אלא שהריגת שור הנסקל היא פעולה חינוכית לאדם, שילמד באופן כללי להסיר כל תקלה העלולה להזיק לבני האדם:

משרשי המצוה, כדי להסכים בדעתנו שכל מי שבאה תקלה על ידו מרוחק ונמאס עם אלהים ועם אנשים, ואפילו שוגג כמו הבהמה שאין לה דעת, וכל שכן מזיד. ובתתנו דעתנו על דבר זה יביאנו להיזהר הרבה בכל מעשינו עד שלא תצא תקלה מתחת ידינו לעולם[15].

 

  • הקב"ה משתמש בבעלי-חיים כדי להעניש את הרוצח

הרמב"ן, בדעתו השנייה, מסביר את הפסוק בבראשית בצורה שונה: לא מדובר באיום על החיות, אלא בהודעה כי הקב"ה ישתמש בחיות כדי להעניש את הרוצח. וכך הוא כותב: "יתכן שיהיה טעם 'מיד כל חיה', שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה… כי אשלח ברוצח כל חית הארץ". וכך גם הרלב"ג: "יענישם ה' על זה וישים הפועל להגעת העונש להורג חברו אחת מן החיות הטורפות".

 

  • הקב"ה שינה את טבעם של בעלי-חיים כך שלא יתקפו את האדם

הרמב"ן מוסיף הסבר שלישי, לפיו הקב"ה מודיע כי מטבע בעלי חיים שלא לתקוף את האדם, למרות העובדה כי אחרי המבול התחדש טבע חדש ובעלי חיים יאכלו זה את זה:

אולי הדרישה מיד החיה היא שלא תטרוף האדם, כי כן שם בטבעם. וסוד הענין, כי בעת היצירה נתן לאדם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ לאכלה, ונתן לחיה את כל ירק עשב לאכלה… כי הוא טבעם ומנהגם. ועתה כאשר אמר באדם שישחוט הבעלי החיים והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי החיים זה לזה לאכלה, הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני אדם טרף לשיניהם, והם ייראו מהם ולא יטרופו בהם.

 

  • פירוש המלה "חיה" איננו "בעל חי" אלא נשמת האדם

ר' נפתלי הרץ ויזל, בפירושו לבראשית, מסביר כי גם הציווי "מיד כל חיה אדרשנו" הוא מכוון לאדם, אלא שמדובר בעונש אחרי המוות, היינו עונש על הנשמה, במקרה שהרוצח לא בא על עונשו אלא מת מוות טבעי :

הנני חושב כי מילת חיה שבכתוב זה איננה חיה רעה או חית שדה אבל היא נשמת האדם כי היא נקראת חיה בכתובים כמו (תהלים קמג) "דכא לארץ חיתי" (תהלים עד) "חית ענייך אל תשכח לנצח"… כי שם חיה לנשמת האדם תואר יקר, יורה על היותר חיה חוץ לגוף, ושהיא בעלת כח להדבק בחיים עליונים… כל מקום שנזכרה מילת חיה כמשמעות "החיה והבהמה" סמכו אצלה שם לווי ויאמרו "חיה רעה" או "חיתו ארץ" או "חית השדה" או שכתוב אצל בהמה ועוף ולמד מעניינו, אבל לא נזכר שם "חיה" סתם מבלי שנסמך אל עניין המורה על חיה רעה… "מיד כל חיה אדרשנו": שאם תראו רוצח מאריך ימים ומת כמות כל האדם, אדרוש דם הנרצח מיד חיתו, ועתיד ליתן הדין לפניו יתברך.

וכן המלבי"ם, המתייחס לעונשו של המתאבד:

אם רצח את עצמו… ומפרש ממי ידרוש אחר שמת? "מיד כל חיה אדרשנו": אדרוש ענשו מן נפשו הרוחנית החיה לאחר המוות, שמצאנו… שם חיה על הנפש הנצחיית.

 

על פי כל הפירושים שנתנו לפסוק הזה שבספר בראשית שאין להטיל על בהמה התנהגות נורמטיבית, חוזרת השאלה למקומה: מדוע הורגים את השור שהרג אדם? להבנת העניין על בוריו, יש לתת את הדעת קודם כול על משמעות העונש באופן כללי. לפי משפט העברי[16], יש שלושה מניעים עיקריים לענישה:

  • מניעת עשיית העבירה.
  • כפרה על חילול ה' הנגרם על ידי העבירה.[17]
  • הרתעה.[18]

מתברר שניתן להסביר את הפסוק "מיד כל חיה אדרשנו" והריגת השור לפי שלושה טיעונים הנ"ל, עם ההתאמות הנדרשות:

  • מניעת עשיית העבירה: בעל-חי שהרג את הנפש הוא בעל-חי מסוכן. לכן, יש לחסלו כך שהוא לא יזיק יותר.
  • כפרה על חילול ה' הנגרם על ידי העבירה: האדם נברא בצלם אלהים, כך שפגיעה באדם היא גם כביכול פגיעה בהקב"ה. מעשה זה דורש כפרה, ולכן יש להרוג את בעל-החי שהרג את האדם, כעין מעשה סמלי שאמור להרשים את תודעת האדם.
  • הרתעה: כמובן, הנימוק הזה אינו רלוונטי אלא לבעל השור, שמפסיד את כל ערכו אם הוא לא ישמור עליו כדבעי.

כך ניתן להסביר את דינו של שור הנסקל, בלי שנצטרך להניח שלבעלי-חיים יש בחירה חופשית. שור שהמית אדם הוא מסוכן, ולכן צריך להרוג אותו. בנוסף לכך, יש בזה עונש לבעל השור – במקרה שלשור זה יש בעלים – וגם פעולה חינוכית כללית לאדם על מעשה שלא ייעשה: רציחת האדם שנברא בצלם א-להים.

 

 

 

 

 

 

[1] שמות כא  כח-לב.

[2] הלכות נזקי ממון י א,ו.

[3] מדברי חז"ל רבים משתמע כי גם לבעלי-חיים יש בחירה חופשית ומערכת גמול ועונש, כמו לבני אדם. למשל: "לכלב תשליכון אותו". למה לכלב? אמר הקב"ה: חייבים אתם לכלבים, שבשעה שהרגתי בכורי מצרים והיו המצריים יושבים כל הלילה וקוברים מתיהם והכלבים נובחים להם ולישראל אינם נובחים שנאמר (שמות יא ז) "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", לפיכך אתם חייבים לכלבים (שמות רבה לא ט). ניתן כמובן להסביר את אגדות חז"ל בצורה אלגורית. ראה רד"ק על תהילים קמה יז, ודוגמאות רבות נוספות במאמרו של אפטוביצר: Avigdor Aptowitzer: Rewarding and Punishing of Animals… (On the Aggadic View of the World) Hebrew Union College Annual 1926 p. 115-155

[4] רמב"ן בראשית ט ה.

[5] יש סימנים נוספים שהריגת השור הוא בגדר עונש "רגיל": שופטים אותו בהרכב של עשרום ושלושה שופטים, ואין הורגים אותו אם מעשהו נעשה שלא בכוונה. ראו משנה בבא קמא ד ו ור"ע מברטנורא שם.

[6] רש"י בראשית ט ה.

[7] תהילים קמה יז.

[8] מחכמי איטליה במאה ה-16.

[9] הרב הופמן הוא היחיד שמביא כהוכחה את מה שהתרחש בגן העדן, ולכאורה אין הוכחה טובה מזו, באשר מסופר שם – על פי פשוטו של מקרא – איך בעל חי נענש על עבירה שבידו. בכל זאת נראה כי אין להביא הוכחה מכאן: יש לשים לב שכל סיפור הבריאה ומה שהתרחש אחריו עד פרשת נח שרוי באווירה של זרות ובתנאים רחוקים מתנאי עולמנו. דוגמה טיפוסית אחת: הנחש מדבר אל חוה כאילו מדובר בתופעה טבעית לחלוטין. לעומת זאת, הפעם הנוספת היחידה בתנ"ך שבעל חי מדבר עם בן אדם היא סיפורה של האתון של בלעם, ושם נאמר "ותפתח ה' את פי האתון" (במדבר כב כח). מדובר בנס גלוי, וחז"ל מעירים שזה אחד מהתופעות שנוצרו לפני שבת בראשית (אבות ה ו).

[10] משנה תורה, הלכות רוצח ב  ג-ד.

[11] בראשית רבה לד.

[12] אבן תיבון: "הצדוקים"; מונק, הערה 6 בעמ' 307: "אני חושב שהמחבר מתכוון לפרשנים קראים מסוימים". פינס, עמ' 556, הערה 10, אומר שהביטוי אלכ'וארג', המופיע כאן, משמש בספרות הרבנית לציין את הקראים.

[13] כפי שמובא לעיל, הרמב"ן דחה הסבר זה בנימוק שאם זאת הסיבה של הריגת השור, אין טעם להרוג את השור הנוגח שאין לו בעלים. כנראה שהרמב"ם סובר ש"לא פלוג".

[14] מורה הנבוכים ג מ. ראו גם ג יז.

[15] ספר החינוך מצוה נב. לא ידוע איך המחבר מסביר את הפסוק "מיד כל חיה".

[16] החוקרים כמובן מצאו נימוקים נוספים לענישה, אבל התייחסתי כאן אך ורק למה שנמצא במשפט העברי. ראה על זה גיורא שוהם וגבריאל שביט, עבירות ועונשים, תל-אביב 1990, ע' 79-80.

[17] ראו למשל, א' אנקר, "יסודות במשפט הפלילי העברי", משפטים כד (תשנ"ד), עמ' 177, 193.

[18] ראו למשל, א' קירשנבאום, "מקומה של הענישה במשפט הפלילי העברי", עיוני משפט יב (תשמ"ו), עמ' 253, 258, 265.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.