מצוות ישיבת ארץ ישראל לנשים

מצוות ישיבת ארץ ישראל

מובא בפרשתנו: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר לג נג). רש"י מבאר: "והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה. ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה". כך שלפי רש"י, "המצוה היא והורשתם, אבל וישבתם הוא הבטחה"[1]. לעומתו, הרמב"ן מבאר:

על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (בבלי כתובות קי ע"ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האישה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצווה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצווה הזו במקומות רבים, "באו ורשו את הארץ" (דברים א ח). אבל רש"י פירש, והורשתם את הארץ, והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר.

ברם, יש הסוברים כי רש"י כיוון יותר לפשוטו של מקרא, למשל אור החיים: "נראה פשט הכתוב כדברי רש"י ממה שגמר אומר "כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", ואם הישיבה היא המצווה היה לו לתלות בעיקר המצווה ולומר "כי לכם… לשבת בה".

וכן במניין המצוות: בעוד שאין הרמב"ם סופר את מצוות ישיבת ארץ ישראל כאחת מתרי"ג מצוות, הרמב"ן חולק עליו וטוען שיש לספור אותה, אלא שהוא כורך יחד כיבוש וישיבה:

מצוה רביעית, שנצטוינו לרשת הארץ… ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרו: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ". ונכפל כזה העניין במצווה זו במקומות אחרים… והראיה שזו מצוה אמרו בעניין המרגלים "עלה רש כאשר דבר ה' אלהיך לך אל תירא ואל תחת"… וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב "ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו", הוראה שהייתה מצוה לא יעוד והבטחה. וזו היא שהחכמים קורין אותה מלחמת מצוה… הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות… נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו… נצטוינו בכיבושה ובישיבתה… הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות. ואומר אני כי המצווה שהחכמים מפליגים בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה… וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה, הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה.[2]

הרמב"ן לומד מן הפסוקים האלה שאחת מתרי"ג המצוות היא החובה לרשת את ארץ ישראל ולהתיישב בה. יחד עם זה, אין לטעון שמצוות ישיבת הארץ – שהיא מצווה פרטית – תלויה במצוות כיבוש הארץ – שהיא מצווה ציבורית. אלא כל בן ישראל מחויב בכל תקופה שהיא לבוא ולהתיישב בארץ ישראל.

כאמור, הרמב"ם לא רואה בהוראה זו אחת מתרי"ג המצוות, אבל הוא פסק בכל זאת – בעקבות דברי חז"ל[3] – שמדובר בחובה, כפי שהוא קובע במשנה תורה: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה".[4]

חובה זו באה לידי ביטוי כאשר שני בני הזוג חלוקים בעניין דירת ארץ ישראל. כך כתוב במשנה: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין… אחד האנשים ואחד הנשים"[5]. ואומרת הגמרא:

הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות, ואם לאו, תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו לעלות, ואם לאו, יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת, והוא אומר שלא לצאת, כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו, תצא בלא כתובה. הוא אומר לצאת, והיא אומרת שלא לצאת, כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו, יוציא ויתן כתובה.[6]

וכך פסקו הרמב"ם[7], השולחן ערוך[8] ופוסקים אחרים. אולם, ישנה דעה אחרת, זו של בעלי התוספות: "[ציווי ישיבת ארץ ישראל] אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים, והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בארץ ישראל כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם".[9] וכך גם מובא בשיטה מקובצת: "שמעתי… דדוקא שיש שם יישוב ארץ ישראל ושאין סכנה בדרכים ושאינו צריך לעבור ים שהוא בחזקת סכנה"[10].

יחד עם זה, בניגוד לבבלי, כותב הירושלמי: "הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה, כופין אותה לעלות. היא רוצה והוא אינו רוצה, אין כופין אותו לעלות"[11]. פני משה מסבירים מדוע לא מכריחים את הבעל לעלות: "אין כופין אותו לעלות. דהכל הולך אחר האיש, אבל בלצאת אין מוציאין אותה אף על פי שהוא רוצה". והפרישה: "ואפילו במקום מצוה סבירא ליה להירושלמי דאין האשה יכול[ה] לכפות האיש אלא האיש האשה משום דיפה כחו"[12].

מה פירוש הטיעון "הכל הולך אחר האיש"? הב"ח מבאר את העניין כך, תוך כדי הבחנה בין זמן הבית לזמן הגלות:

בזמן הבית שלא היה דוחק מזונות כופים אותו לעלות כשם שכופים אותה, אבל בזמן הזה דאיכא דוחק מזונות אותה הוא דכופים שהרי חיוב מזונותיה מוטל על הבעל לזונה ולפרנסה בכל מקום שתלך אחריו, אבל אין כופים אותו כיון דיכול לומר עכשיו איכא דוחק מזונות ושמא לא אשיג לשם פרנסה ומזונות, דבטענה זו יפה כח הבעל מכח האשה… וההיא דירושלמי בזמן הזה, ואפילו הכי היכא דהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה כופים אותה לעלות, ואם לאו תצא שלא בכתובה, דבזה יפה כח האיש מכח האשה[13].

כך שניתן לסכם את הדעות השונות בעניין מצוות ישיבת ארץ ישראל כדלהלן:

  • זו מצוות עשה, כדעת הרמב"ן.
  • זו חובה – כנראה דרבנן – כדעת הרמב"ם והשולחן ערוך בעקבותיו.
  • זו איננה חובה, בגלל סכנת דרכים וקושי לקיים את המצוות התלויות בארץ, כדעת התוספות.
  • זו אמנם חובה, אבל האישה לא יכולה לכוף את בעלה לעלות לארץ ישראל בזמן הגלות, מפני שהוא חייב לפרנס אותה, והדבר לא ניתן ליישום בתנאים הנוכחים, כדעת הירושלמי.

כדי למצות את הנושא, יש גם לברר מהו טעם מצווה זו, ונראה בהמשך שיש לזה חשיבות הלכתית. על זה נאמרו דברים שונים, כדלהלן:

  • לפי הרשב"ם, "שמפקיע עצמו מן המצות"[14], זאת אומרת שיש חובה לגור בארץ ישראל כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ.
  • לפי הרמב"ן, כאמור, החיוב מפורש בפסוק המובא לעיל, המצרף הורשה וישיבה.
  • לפי המאירי, "אסור לעזוב מקום שיש שם חכמה ויראת חטא למקום שאינו כזה"[15]. הרי כך כותב המאירי:

לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גוים ולא ידור בחוצה לארץ אף בעיר שרבה ישראל, שחוצה לארץ דירת קבע לגוים ולעובדי האלילים ואי אפשר שלא ללמוד מדרכיהם, דרך צחות אמרו באחד שבארץ ישראל שנפלה לו יבמתו בחוצה לארץ ושאל לאחד מן החכמים מהו לירד לקיים מצות יבום? אמר לו: אחיו נשא גויה, ברוך המקום שהרגו, ועכשו ירד אחיו אחריו!?… כל מה שאמרו לא אמרו אלא מפני שסתם חוצה לארץ אין חכמה ויראת חטא מצויין בה לישראל לרוב הצרות ועול הגליות שסובלים שם, אלא אם כן על ידי עמל גדול וצער גלגול סבל הצרות וההתיאש מהם לעבודת ה'… וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויין בה עד שמתוכם משיגים כבוד בוראם וזוכים ליהנות מזיו השכינה, ועל זו אמרו אפילו שפחה שבארץ ישראל מובטחת לה שהיא בת העולם הבא.[16]

 

חיוב הנשים במצוות ישיבת ארץ ישראל

מתעוררת השאלה: האם נשים גם חייבות במצוות ישיבת ארץ ישראל? לכאורה, שאלה זו מוזרה, הרי מדובר במצוות עשה – או בחובה – שאין הזמן גרמה, כך שאין כל סיבה לפטור אותן. יתירה מזו, מהנאמר בגמרא משתמע שאין כל הבדל בין חטאם של אלימלך, מחלון וכליון לבין חטאה של נעמי:

היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר: "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי" (רות א יט). מאי "הזאת נעמי"? אמר רבי יצחק, אמרו: חזיתם, נעמי שיצאת מארץ לחוץ לארץ מה עלתה לה?[17]  

אולם, בית הלוי מבאר את העניין כך, תוך כדי התבססות על הירושלמי שהובא לעיל:

הני שני סברות דישיבת ארץ ישראל הוא מצוה מצד עצמה וכהרמב"ן… דגם בלאו הכי איכא מעלה בישיבתה משום קיום המצות התלוים בה, וסבירא ליה גם כן כסברתו של הרבנו חיים דבזמן הזה הרי קשה להיזהר בהם… אבל להרמב"ן דהוא מצוה מצד עצמה מדאורייתא… בהך מצות עשה וירישתם אותה וישבתם בה הרי יש לומר דנשים פטורות ממנה דהרי נשים לא נטלו חלק בארץ… ומשום הכי בזמן הבית דגם מלבד המצוה איכא המעלה של קיום המצות וזה שייך גם בנשים גם היא יכולה לכוף אותו, אבל בזמן הזה דליכא רק משום עיקר המצוה הוא יכול לכופה דהוא מצווה בה אבל היא אינה יכולה לכופו דהיא לא מפקדה.[18]

בית הלוי מבאר כי ישנם שני טעמים למצוות ישיבת ארץ ישראל:

  • ציווי מן התורה לגור בה.
  • הזדמנות לקיים את המצוות התלויות בארץ.

הטעם הראשון אינו שייך לנשים, באשר הוא קשור לכיבוש הארץ וליישובה, ובזה אין חלק לנשים. הטעם השני כן שייך לנשים, ולכן גם נעמי נענשה. אבל טעם זה איננו תקף אלא כאשר עם ישראל התגורר בארצו. מאז חורבן הבית השני, בגלות הקשה, לא קיימת אפשרות לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולכן נשים אינן חייבות להתגורר בארץ ישראל.

ברם, הרב זילברשטיין מסכם את העניין כך:

אמנם בזמן הזה, שאין קושי לקיים את המצוות התלויות בארץ, נראה פשוט שלכולי עלמא אף נשים חייבות במצוה זו, ואין להן היתר לצאת מהארץ, מלבד לאותם מקרים שמותר אף לגברים לצאת.[19]

הרב זילברשטיין מקבל לכאורה בלי עוררין שלנשים אין חלק בכיבוש הארץ ובירושתה. אבל יש דעות אחרות. בעניין הירושה, גישה זו תמוהה ביותר: נכון שאין הבת יורשת נחלה כאשר יש בנים, אבל הסיבה לכך היא רק העדיפות שיש לבנים לעומת הבנות, והבת כן יורשת נחלה במקרה שאין בנים, כפי שלמדנו מפרשת בנות צלפחד.

וכן בעניין כיבוש הארץ. כתוב במשנה: "במלחמת מצוה [רע"ב: מלחמת ארץ ישראל ומלחמת עמלק] הכל יוצאין, אפילו "חתן מחדרו וכלה מחופתה" (יואל ב טז)".[20] מכאן לכאורה עולה שגם נשים משתתפות במלחמת הכיבוש של ארץ ישראל. אלא שהוראה זו סותרת את האיסור לאישה לשאת נשק, כפי שכתוב: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? תלמוד לומר: "לא יהיה כלי גבר על אשה"."[21] וכך נפסק בשולחן ערוך[22]. כך שניתן להבין את המשנה בשני אופנים:

  • נשים לא משתתפות כלל במלחמת מצווה. כך מבאר הרדב"ז בפירושו הראשון: "כיון דחתן יוצא מחדרו, כלה יוצאה מחופתה שאינה נוהגת ימי חופה".
  • נשים משתתפות במלחמת מצווה, אבל לא בתפקידים קרביים: "אפשר דבמלחמת מצוה הנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהן וכן המנהג היום בערביות".[23] וכך גם תפארת ישראל[24]: "אשה לאו בת מלחמה, רק לספק מזון ולתקן הדרכים אף היא יוצאת".

בכלל, הפרשן "הון עשיר"[25] אף מטיל ספק בכוחות האשה לעמוד בקרב: "אף אם יודעת בעצמה שיכולה לעמוד כנגד האויב, נראה בעיני שלא היו מניחים אותה לצאת, דסוף סוף אשה היא דדעתה קלה ולבה מהסס בדבר קל, ושמא תתחיל לנוס ותחילת נפילה ניסה".

נמצאנו למדים שלפי רוב הדעות, בכל מקרה, יש לאשה תפקיד פעיל למלא בכיבוש הארץ, יהיה תפקידה אשר יהיה. בנוסף לכך, יש כאן מעגל קסמים: אסור לה לשאת נשק מפני שנשים לא רגילות לשאת נשק. אבל דבר זה אינו חלק מהד.נ.א. של הנשים, אלא נוהג חברתי הנובע מהתקופה שהיה דרוש כוח פיזי רב כדי להפעיל נשק בקרב. אולם בתקופה שלנו הדברים נראים אחרת. אבל אין זה משנה את העובדה שבכל מקרה יש חלק לנשים במצוות כיבוש הארץ.

 

סיכום

ישנן שלוש מצוות שהן שלושתן בבסיס הדת היהודית, והן מצוות עשה שאין הזמן גרמן, ולפי פשוטו של מקרא מחייבות את הנשים כמו הגברים. ובכל זאת חז"ל מצאו לנכון לפטור את הנשים מהן, אלא שישנן חילוקי דעות בנידון, כדלהלן:

  • מצוות פריה ורביה.

כתוב בתורה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א כח). ציווי זה מופנה לאדם ולחוה כאחד. אולם, המשנה מביאה מחלוקת תנאים בנושא: "האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האישה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר על שניהם הוא אומר "ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו"."[26] הגמרא מבארת את דעתו של תנא קמא: "אמר קרא: "ומלאו את הארץ וכבשוה", איש דרכו לכבש, ואין אישה דרכה לכבש".[27] ונפסק בהלכה כתנא קמא ולא כרבי יוחנן בן ברוקא.

  • מצוות תלמוד תורה.

כתוב: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא יט), וכתוב: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (דברים ה א). והגמרא מבארת:

איהי [האישה] מנלן דלא מיחייבא [ללמד את בנו תורה]? דכתיב: ולימדתם ולמדתם, כל שמצווה ללמוד, מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד, אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה? דכתיב: ולימדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו, מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו, אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה? דאמר קרא: "ולמדתם אותם את בניכם", ולא בנותיכם.[28]

זאת אומרת: אין חובה ללמד את הבנות, בגלל הדיוק "בניכם ולא בנותיכם". אם כן, האישה איננה חייבת ללמוד תורה בכוחות עצמה, וכתוצאה מכך היא לא מחויבת ללמד תורה לבניה. מכאן שאין חובה על האישה ללמוד תורה, אבל היא רשאית. אולם, במשנה אחרת ישנה מחלוקת קוטבית בנידון, כדלהלן:

אם יש לה [לסוטה] זכות היתה תולה לה… מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה[29]. רבי אליעזר אומר: כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות[30].

זאת אומרת שלפי רבי אליעזר, אף אסור ללמד את בתו תורה. נפסק בהלכה כדעת רבי אליעזר, עם הקלות מסוימות.

  • מצוות כיבוש וישיבת ארץ ישראל

על זה ראו דיון לעיל. כאמור, לא חסרות דעות השוללות מצווה זו מהאישה, בניגוד למה שמשתמע מהתנ"ך, למשל חלקה של השופטת דבורה במלחמתה נגד הכנענים או של יעל בהריגת סיסרא.

 

נוכחנו לדעת שיש חילוקי דעות בנושאים הנ"ל. אם כן, אין להוציא אפשרות שביום מן הימים ייפסק אחרת, בהתחשב במעמד האישה בתקופה המודרנית. הרי הדבר אפשרי, כפי שפוסק הרמב"ם:

בית דין גדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם", אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.[31]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] אור החיים על אתר.

[2] השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם, שכחת העשין.

[3] ראו בבלי כתובות קיא ע"א.

[4] רמב"ם הלכות מלכים ה יב.

[5] כתובות יג יא.

[6] בבלי כתובות קי ע"ב.

[7] הלכות אישות יט כ.

[8] אבן העזר עה ד.

[9] תוספות כתובות קי ע"ב ד"ה הוא אומר לעלות.

[10] שיטה מקובצת כתובות קי ע"ב.

[11] ירושלמי כתובות יג יא.

[12] פרישה אבן העזר עה.

[13] ב"ח אבן העזר עה ו.

[14] בבא בתרא צא ע"א ד"ה אין יוצאין.

[15] חשוקי חמד בבא בתרא צא ע"א.

[16] בית הבחירה למאירי כתובות קיא ע"א.

[17] בבלי בבא בתרא צא ע"א.

[18] שו"ת בית הלוי ב נ.

[19] חשוקי חמד בבא בתרא צא ע"א.

[20] סוטה ח ז.

[21] בבלי נזיר נט ע"א.

[22] יורה דעה קפב.

[23] רדב"ז הלכות מלכים ז ד.

[24] סעיף נב.

[25] רבי רפאל עמנואל חי ריקי (איטליה 1688-1743).

[26] יבמות ו ו.

[27] בבלי יבמות סה ע"ב.

[28] בבלי קידושין כט ע"ב. יצוין  שחז"ל לא מצאו לנכון להוציא את הנשים מההוראה הבאה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים לב מו).

[29] כך מפרש תפארת ישראל: "שאם תשתה סוטה אחת בפני בתו תדע הבת שזכות תולה להסוטה, אי נמי שאם תשתה ולא תמות מיד לא תתיאש מפורעניות ולא תוציא לעז על המים כשלא יבדקוה".

[30] סוטה ג ד.

[31] הלכות ממרים ב א.

סגור לתגובות.