מציאת ספר תורה בזמן המלך יאשיהו[1]

 

בספר מלכים ב (פרקים כב-כג), וכן בדברי הימים ב (פרקים לד-לה) מסופר איך התגלה בהפתעה – בעקבות בדק הבית יסודי של בית המקדש – ספר תורה. המלך יאשיהו קרא בו את הקללות המאיימות על עמו וארצו, והנביאה חולדה אישרה שהן קרובות להתממש. בעקבות זאת, המלך עקר כל זכר של עבודה זרה מירושלים ומכל הארץ, וכינס את העם כולו לחגיגת פסח מרשימה במיוחד.

סיפור זה מעלה שאלות רבות, כדלהלן:

  • משתמע מהסיפור שהנפשות הפועלות הופתעו מתוכן הספר וגם החשיבו אותו מאוד. זאת אומרת לכאורה שידעו על קיום התורה אלא שלא היה ברשותם כל עותק לפני הגילוי, וגם לא ידעו מה בדיוק כתוב שם. איך יתכן דבר כזה?
  • מדוע פנו דווקא לחולדה, בזמן שהיו פועלים הנביאים ירמיה[2] וצפניה[3], ומה הייתה מטרת פנייה זו?
  • בעקבות קריאת הקללות המאיימות על עם ישראל, המלך יוזם עקירת כל עקבה של עבודה זרה בארצו. אבל כבר נאמר קודם לכן שהוא עבד את ה', אם כן מה התחדש כאן?
  • נאמר: "כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה". מה הייתה ייחודיותו של חג זה שחגג המלך? האם זה אומר שזו הפעם הראשונה שחגגו את חג הפסח מאז תקופת השופטים?
  • מסקנת האירוע היא שהקב"ה לא חזר מהחלטתו להחריב את מלכות יהודה אחרי הסתלקותו של המלך יאשיהו. מדוע? הרי לכאורה כל עם ישראל חזר בתשובה שלימה?

 

היעלמותה של התורה

רש"י מבאר כך את התחלת הסיפור: ספר שמצא חלקיהו היה "טמון תחת הנדבך שהטמינו שם כששרף אחז[4] את התורה". זאת אומרת שנשרפו כל ספרי התורה הקיימים ולא נשאר שום עותק ממנה, למרות שידעו על קיומה. הרד"ק מתפלא על כך, באשר המלך חזקיהו – זקנו של יאשיהו – היה מלך כשר וצדיק: "רחוק הוא זה שחזקיהו… שרבץ תורה בישראל[5] איך לא הוציאו וכמה ספרי תורה הניח חזקיהו במותו?". והוא מיישב כך:

אלא מנשה[6] מלך זמן רב שהרי מלך נ"ה שנה, ועשה הרע בעיני ה' כתועבות הגוים, ובנה מזבחות לעבודה זרה בבית ה', והוא השכיח התורה מישראל ואין פונה אליה כי כלם היו פונים אל אלהים אחרים ואל חקות הגוים, ובנ"ה שנה נשתכחה התורה… ואם תאמר והרי מנשה עשה תשובה, כמו שנאמר בדברי הימים… אם כן היאך לא החזיר את התורה ליושנה ולא קרא בה ואיך היה אצל חלקיה ואצל אחרים חידוש דברי התורה? אפשר כי הגלות שגלה מנשה היה בזקנותו ואחר שעשה תשובה לא האריך ימים כל כך… ויאשיהו היה קטן בימי מנשה בן שש שנים ולא למד תורה עדיין ואמון אביו היה רשע ואחז בדרכי אביו הרעים שגדל בהם… ומפני זה היה חידוש אצלם ספר התורה.

גם אברבנאל מתפלא:

המאמר הזה כלו מורה שלא היה בישראל ספר התורה, אחרי שהכהן הגדול נתבהל באמרו "ספר התורה מצאתי", והמלך קרע בגדיו כשמוע דברי הספר ושלח לדרוש הנביאים על זה, והוא דבר מתמיה מאד איך היו מלכי יהודה הטובים והצדיקים מבלעדי ספר התורה? והנה המצוה היתה במלך "וכתב לו את משנה ספר התורה הזאת וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז יח), ואסא ויהושפט וחזקיהו שהיו חסידי עליון איך נאמר שנעדר מהם ספר התורה? ולא לבד בהם אבל גם בכל ישראל לא היה ספר תורת האלקים עד אשר מצאו חלקיה הכהן הגדול?

והוא מביא תשובה אחת של חז"ל, הגורסת כי המלך אחז שרף את התורה. אבל לדעתו תשובה זאת איננה מספקת, בהשראת דברי הרד"ק:

חז"ל אמרו כי אחז שרף את התורה, והטמינו מפניו ספר תורה אחת, והוא אשר מצא חלקיהו הכהן. ורחוק הוא, לפי שחזקיהו שבא אחרי אחז ורבץ תורה בישראל שנים רבות, ואיך לא הוציאו? וכמה ספרי תורה הניח חזקיהו במותו.

תשובה אחרת של חז"ל היא שהתמיהה והבהלה לא נבעו מעצם מציאת ספר אלא מזה שהוא היה פתוח במקום הקללות[7], אבל גם תשובה זאת איננה מספקת:

ומהם אמרו שלא היה התימה במה שמצא ספר התורה, כי אם שמצאו נגלל בפרשת תוכחות, והיה התחלת הדף "יולך ה' אותך ואת מלכך" וגומר (דברים כח לו), ושעל זה נתחרד הכהן הגדול ושלחו אל המלך באותו אופן שמצאו, כדי שיתן אל לבו וישתדל להסיר את המכשלה מקרב עמו, והמלך כשמוע הדברים האלה קרע את בגדיו לפי שהיו דברי תוכחות וראה בהם רמז גלות שמרון וגלות ירושלם… ועם היות שתספיק הסבה הזאת לקריעת הבגדים שקרע המלך בשמעו דברי הספר, אין ראוי שיספיק זה למה שתמה הכהן הגדול ספר התורה מצאתי, ולא תלה התמיהה בדברי הספר אשר ראה בפתיחתו כי אם במצאו אותו.

אם כן, הוא סובר שהתורה לא נעלמה, אלא שההפתעה באה מזה שגילו את ספר התורה שמשה רבנו כתב בידו:

ויותר נכון שנאמר שמה שחרד חלקיהו חרדה גדולה על ספר התורה אשר מצא בית ה', לא היה זה לפי שלא היה בידם ספרי תורה ופתשגן כתב הדת, שהרי ירמיהו ושאר הנביאים היו קיימים ואיך לא יהיה ספר התורה בידיהם? אלא לפי שאמון ומנשה היו עובדים עבודה זרה ומכעיסים את ה', עד שאמרו חז"ל שהיה מנשה מוחק את האזכרות וכותב שם עבודה זרה תחתיהם, ולפיכך חשש אחד מן הכהנים שאם יבא לידי המלך ספר התורה אשר כתב משה שימחה גם כן את האזכרות שבו ויכתוב שמות עבודה זרה במקומם, ובעבור זה גנזו בין שורות הבנין, ובימי יאשיהו אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו בכל תורת משה, חפשו הכהנים אחר הספר האלקי הזה ולא מצאוהו, וכשחזקו את בדק הבית מצאו חלקיהו הכהן בין שורות הבנין והיה בעיניו כמוצא שלל רב, ולכן אמר כמבשר ספר התורה מצאתי, ולא אמר ספר תורה כי אם ספר התורה בה"א הידיעה, רצונו לומר אותו הספר האלקי אשר כתב משה איש האלקים שחפשנו ולא מצאנוהו עד הנה אותו מצאתי… ושלחו אל המלך לראות הדבר המקודש ההוא כי כמו שאם היום הזה נמצא הספר אשר כתב משה פחד יקראנו ורעדה מפני קדושתו, עם היות בתוכנו הפתשגן ממנו לאלפים ולרבבות, כן היה בימי חלקיהו שלא נתחרד להיותו ספר תורה כי אם להיותו ספר התורה אשר כתב משה בידיו המקודשות מפי אל עליון.

אם כן, זו הייתה סיבה לשמוח, אז למה המלך רעד?

ואמנם המלך יאשיהו פחד קראהו ורעדה, לא כאשר ראה הספר, כי אין ספק שישמח עמו מאד, והכתוב אומר ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה, יורה שמהדברים אשר שמע התפעל. והיה ענינו מה שפירשו חז"ל בירושלמי שספר התורה אשר עשה משה לתחלתו הוא נגלל בפסוק "יולך ה' אותך וגו'" ואותה שעה מצאוהו נגלל, ולפיכך חרד המלך מאד שחשב שהיה זה כנס ושהוא סימן מאת ה' למה שיהיה, ולכן שלח לדרוש בנביאים ואמר כי גדולה חמת ה' אשר נצתה בנו וגו', שראה זה מאותו הסימן המתמיה.

אולם כאמור, לדעתו, לא הייתה שום תקופה שהתורה נשכחה מישראל:

לא בעבור שהיתה התורה נשכחת מהם בשום זמן מהזמנים, לא בבית ראשון ולא בבית שני ולא בגלותנו זה, כי הוא הערבון אשר בידינו מאתו ית' על גאולתנו ועל פדות נפשנו.

אולם, ספק הוא אם זה פשוטו של מקרא. משתמע בעליל מהטקסט המקראי כי ספרי תורה נעלמו לגמרי – לפחות בקרב הכת השלטת. אל נשכח כי בימי קדם, ועד המצאת הדפוס במאה החמש עשרה, הספרים בכלל היו נדירים ביותר. לכן אין כל קושי להעלות על הדעת שכל הספרים הושמדו במשך שנים כה רבות של עבודה זרה. יחד עם זה, המסורת בעל פה המשיכה להתקיים, יאשיהו ידע שיש תורה שצריך לקיימה, והכיר באופן כללי מה הן הוראותיה.

 

הפנייה אל חולדה הנביאה

כאמור, בתקופה זו פעל ירמיה הנביא. לכן ישנה שאלה כפולה: מדוע המלך העדיף לפנות אליה – מה עוד שמדובר באישה! – ואיך יתכן שהיא לא הפנתה אותו אליו. על זה מבארת הגמרא:

במקום דקאי ירמיה היכי מתנביא איהי? אמרי בי רב משמיה דרב: חולדה קרובת ירמיה היתה, ולא הוה מקפיד עליה. ויאשיה גופיה, היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה? אמרי דבי רבי שילא: מפני שהנשים רחמניות הן. רבי יוחנן אמר: ירמיה לא הוה התם, שהלך להחזיר עשרת השבטים.[8]

אברבנאל אינו מקבל את מה שאמרו אצל רבי שילא: "הנה הסבה הזאת בלתי מספקת, כי לא היה הדבר תלוי ברצונה כי אם במה שישים אלקים בפיה". הרד"ק מסביר את העניין בדומה לרבי יוחנן, בלי להזדקק לאגדת החזרת עשרת השבטים: "[ירמיה] לא היה שם בירושלם אז כשמצאו התורה, אולי היה בענתות או במקום אחר, וחולדה היתה יושבת בירושלים, לפיכך שלח אליה".

בכל אופן מטרת פנייה זו הייתה לברר באיזו מידה היה מקום לחשוש מהקללות המופיעות בתורה, ותגובת הנביאה חולדה התבררה כלא מעודדת במיוחד.

 

הריסת כל זכר של עבודה זרה

מציאת ספר התורה היוותה הסימן להתחלת מבצע רחב של עקירת כל פריט הקשור לעבודה זרה שהייתה רווחת בימי מנשה ואמון, אבל כאמור אין להבין שרק אז גילה המלך שיש חובה לנהוג כך. הרי המקרא מעיד על יאשיהו: "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ דָּוִד אָבִיו וְלֹא סָר יָמִין וּשְׂמֹאל" – עוד לפני גילוי הספר. אלא יש להניח כי יאשיהו ידע תמיד שיש לעבוד את ה' ולא את האלילים, אלא שלא היה ער לכך שיש להרוס בהקדם האפשרי כל זכר של עבודה זרה, עד גילוי הספר. כאשר הוא נחשף בעקבות גילוי הספר לחומרת האיסור, ובעיקר לקללות החלות על עם ישראל בעקבותיו, הוא הפנים את דחיפות העניין והתחיל את המבצע הגדול של הטיהור. יחד עם זה, לכאורה מהפכה זו לא הצליחה להכות שורשים ממשיים בתוך העם, באשר חולדה הנביאה הבהירה לו שגורל עם ישראל רק נדחה לאחרי הסתלקותו. אם עם ישראל היה באמת חוזר בתשובה, הגזרה הייתה אמורה להיבטל לגמרי.

 

חגיגת הפסח של המלך יאושיהו

ממה שנאמר:

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה. כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַה' בִּירוּשָׁלִָם.

היה יכול להשתמע שבמשך כל מלכות ישראל לא חגגו את חג הפסח כלל. אולם, חוץ מהעובדה שדבר כזה מאוד לא מתקבל על הדעת, יש לפחות עדות אחת במקרא שאין להבין את הדברים כך: לפני יאשיהו, המלך חזקיהו גם חגג את הפסח ברוב פאר, כפי שמובא בהרחבה בספר דברי הימים (דברי הימים ב ל א-כז).

אם כן, במה היה שונה הפסח של יאשיהו? רש"י כותב: "לא נתקבצו רוב עם בכל פסח כמו שנתקבצו בזה". רש"י מתכוון לומר כי מאז חלוקת עם ישראל לשתי מלכויות לא קרה שכל עם ישראל חגג ביחד את הפסח באשר:

משמלכו מלכי ישראל ומלכי יהודה לא עשו פסח כל ישראל בירושלים לפי שנחלקה המלכות לשנים מירבעם והיו הולכים לעגל שבבית אל ובדן, עד עכשיו שגלו עשרת השבטים והחזירם ירמיהו ומלך עליהם יאשיהו ובאו כולם לירושלים.

רש"י מקבל אפוא את אגדת חז"ל שירמיהו החזיר את עשרת השבטים פשוטה כמשמעה. אולם, מדוע לא התרחשה חגיגה כזו בימי דוד ושלמה? אברבנאל מיישב את הקושי כך:

אין הכוונה בזה שלא נעשה פסח מימי השופטים עד ימי יאשיהו, כי בזמן שאר המלכים עשו פסח, אבל יאמר שלא נעשה פסח בטהרה ובביעור העבודה זרה והסרת הבמות כלם מימי השופטים עד עתה, לפי שבימי שאול ודוד היו במות בישראל, ובימי שלמה נשארו הבמות, ובימי חזקיהו לא שבו כל ישראל אל ה', כי קצתם היו מלעיגים מספריו אשר שלח שיבאו לחוג את חג הפסח כמו שנזכר בדברי הימים, וגם מאותם שהיו בירושלם היו טמאים ואכלו הפסח בטומאה, אך בימי יאשיהו בשנה הזאת שבו כל ישראל אל ה' ונעשה הפסח בכל תנאיו ובטהרה רבה.

 

ה' לא ביטל את החלטתו להחריב את מלכות יהודה ואת הבית הקדש

בכל זאת, חגיגה זו לא הועילה, כפי שכותב הרלב"ג:

זכר הפסח הנעשה אז לפי שמתנאי הפסח שלא יאכל ממנו ישראל מומר, וידמה כי בזאת השנה לבד היה לב כל ישראל לה', אך אחר זה חטאו בסתר גם בימי יאשיהו… והנה לזאת הסבה לא שב ה' מחרון אפו הגדול… כי בלי ספק אם היו ישראל שבים לה' בכל נפשם הייתה ההשגחה ההיא דבקה בהם וישוב חרון ה' מהם ולזה אמר אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול.

 

ולסיכום: ספק הוא אם היה בנמצא אפילו עותק אחד של ספר התורה. ומה עם יתר ספרי התנ"ך? ובעיקר, מה היה גורלה של תורה שבעל פה? אבל יש לציין כי תולדות עם ישראל המסופרים במקרא הם תמיד מתייחסים לשליטים ולהיסטוריה המדינית של עם ישראל, ולא נמסר כל מידע על מה שהתרחש בקרב העם כולו. מפרשה זו משתמע בעליל שמלכי ישראל וכל מי שמסביבם איבדו קשר עם תורת ישראל, אבל אין זה אומר שגחלת המסורת לא נשמרה אי-שם בתוך העם רחוק מהזרקורים. כך שהמסופר כאן אינו בהכרח סותר את קביעת המשנה באבות: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה"[9].

 

 

 

[1] ראו – בין השאר – את המאמר של יהודה קיל: "מציאת ספר התורה בימי יאשיהו", מתוך הגיונות במקרא ובחינוך, תשנ"ח.

[2] כפי שנאמר: "אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ" (ירמיהו א ב).

[3] כפי שנאמר: "דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל צְפַנְיָה בֶּן כּוּשִׁי בֶן גְּדַלְיָה בֶּן אֲמַרְיָה בֶּן חִזְקִיָּה בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה" (צפניה א א).

[4] לפי הגרסה שלפנינו בבבלי סנהדרין קג ע"ב "אמון שרף את התורה", מדובר במלך אמון – אביו הרשע של יאשיהו – ולא במלך אחז, אבל אין זה משנה.

[5] על תקופת חזקיהו אמרו חז"ל: "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (בבלי סנהדרין צד ע"ב).

[6] סבו של יאשיהו.

[7] ראו ירושלמי שקלים ו א.

[8] בבלי מגילה יד ע"ב.

[9] אבות א א.

סגור לתגובות.