עדה וצלה שמען קולי

הצגת הבעיה הפרשנית

מסופר בפרשתנו על נישואיו של למך, צאצא של קין, ועל יוזמות של בניו, כדלהלן:

וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה (בראשית ד יט-כב).

עד כאן הדברים ברורים. והנה, בהמשך מופיעים שני פסוקים אניגמטיים:

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה (שם כג-כד).

אין כל ספק שמדובר בשיר, כסגנון וכמקצב של שירים רבים בתנ"ך, כפי שמעיר הרש"ר הירש: "כאן, הצורה המליצית של הדברים מעידה עליהם שהם "שיר", דברים שנאמרו בהשראת הרוח". אלא שבדרך כלל, שיר בא כביטוי להתרוממות רוח אחרי תיאור מפורט של מעשה גדול, כמו שירת הים או שירת דבורה. כאן, השיר בא אחרי דיווח על נישואי למך, לידת בניו ובתו[1], ואזכור המקצועות שהם חידשו לטובת האנושות. בניגוד לכל האנשים המקשרים בין אדם הראשון לאברהם, המקרא מציין את שמות נשיו, כך שהפניה של למך אליהן לא תהיה בגדר הפתעה, אולם דברי למך מתייחסים מן הסתם למעשה שהיה, אלא שאין התורה טורחת להודיע לנו מה היה אותו מעשה. לכן, רבו הפירושים וההשערות על מה שאירע באמת, בלי כל בטחון שאכן זה מה שקרה. יוצא שעלינו להתייחס לשתי שאלות:

  • איזה מעשה גרר אחריו שירו של למך?
  • יהיה המעשה אשר יהיה, מדוע התורה מסתירה אותו?

איזה מעשה התרחש לפני הצהרה זו של למך?

ממאפייני המדרש שהוא בא להשלים את החסר בסיפור המקראי, אלא שאינו רואה את עצמו מחויב להוכיח כי אכן כך אירעו הדברים. כך הוא במדרש תנחומא, שרש"י מסכם כדלהלן:

[נשותיו של למך] היו פורשות ממנו מתשמיש לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו. שהיה למך סומא ותובל קין מושכו, וראה את קין ונדמה לו כחיה ואמר לאביו למשוך בקשת, והרגו. וכיון שידע שהוא קין זקנו, הכה כף אל כף וספק את בנו ביניהם והרגו, והיו נשיו פורשות ממנו והוא מפייסן: "וכי איש אשר הרגתיו לפצעי הוא נהרג, וכי אני פצעתיו מזיד שיהא הפצע קרוי על שמי, וילד אשר הרגתי לחבורתי נהרג, כלומר על ידי חבורתי, בתמיה, והלא שוגג אני ולא מזיד, לא זהו פצעי ולא זהו חבורתי. קין שהרג מזיד נתלה לו עד שבעה דורות, אני שהרגתי שוגג לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה".

סיפור זה, שלא מוזכר במקרא כל רמז שאכן כך אירעו הדברים, מעלה קשיים אחדים, כדלהלן:

  • לפי המוזכר בתורה, עונשו של קין היה שיהיה "נע ונד בארץ", ולא שייהרג על ידי אחד מצאצאיו כעבור שבע דורות.
  • גם אם למך נבהל כאשר נוכח לדעת שהוא רצח את אביו הקדמון, לא ברור איך בהלה זו גרמה לכך שהוא גם רצח את בנו.
  • על פי דברי למך, הוא סובר שהוא ייענש כעבור שבעים ושבעה דורות. איך הוא מעלה על הדעת שישרוד זמן כה ארוך?

לכן הרד"ק, שהוא פשטן מושבע, מבאר את הדברים בצורה אחרת. הוא שם לב שזו פעם ראשונה שמוזכר במקרא שאדם אחד נשא יותר מאישה אחת, ולדעתו עובדה זו היא מקור דבריו: נשי למך, בגלל שהיו שניים, רבו ביניהן עד כדי כך שבעלן איים עליהן להרוג אותן. ואז הוא הוסיף שאין לו מה לפחד מנקמה היות והוא מוכן להתגונן נגד כל מי שינסה לפגוע בו ואף להרוג את מי שיקום עליו. גם מאת הקב"ה אין לו מה לדאוג, באשר הוא עדיף מאביו הקדמון קין, שזכה ליחס סובלני מצד ה'.

היו מתקוטטות שתי נשיו כי לא היה מנהג עד למך לקחת שתי נשים והיו מקנאות זו בזו כי כן מנהג שתי נשים לאיש אחד לפיכך נקראו זו לזו צרות… שהיו צרות זו לזו, ואמר להן למך שראה אותן מתקוטטות, עתה אהרוג אתכן אם תתקוטטו ולא אפחד מהעונש כי אם אהרג איש או ילד יאריך לי האל, שהרי האריך לקין זקני… שאני טוב ממנו יותר ויותר… לפי שזכר בקין מספר שבעה זכרם גם כן שבעים ושבעה… עשר שביעים, כלומר עשר פעמים יאריך לי עליו ויותר שבעה… אם יפצעני איש הייתי הורג אותו, או ילד אם היה עושה בי חבורה.

בעיני הרד"ק מדובר אפוא בריב פרטי בין למך לנשותיו. אבל פרשנים אחרים מרחיבים את העניין ומקשרים את הריב הנידון להתפתחות הציביליזטורית שהוזכרה לפניו. לפי הרמב"ן, למך הוא זה שלימד לבניו את המקצועות החדשים שהוזכרו, ובעיקר תעשיית הנשק שפיתח תובל-קין. עדה וצילה טענו בפניו שהתפתחות זו היא רעה, באשר היא נותנת כלים לרוצחים. הוא טען בפניהן שאין להאשימו על כך, באשר אין להשוות בין פיתוח תעשיית הנשק לבין השימוש בה לרעה:

היה למך איש חכם מאד בכל מלאכת מחשבת, ולמד לבנו הבכור ענין המרעה כפי טבעי הבהמות, ולמד את השני חכמת הניגון, ולמד את השלישי ללטוש ולעשות חרבות ורמחים וחניתות וכל כלי המלחמה. והיו נשיו מתפחדות שלא ייענש, כי הביא החרב והרציחה בעולם, והנה הוא תופש מעשה אבותיו בידו, כי הוא בן המרצח הראשון, וברא משחית לחבל. והוא אמר להן אני לא הרגתי איש לפצעים ולא ילד לחבורות כאשר עשה קין, ולא יענישני ה', אבל ישמרני מן ההריגה יותר ממנו… ואין החרב גורם הרציחה, ואין על העושו חטא.

כך גם הבין את העניין רבנו בחיי, שמוסיף כי למך טען שאין צורך דווקא בחרב כדי להרוג, באשר ניתן לרצוח אדם באמצעים פרימיטיביים יותר, כפי שפעל קין:

הביא למך החרב והרציחה בעולם ומעשה אבות יעשו הבנים כי הוא בנו של קין הרוצח הראשון. והוליד שלשה בנים… הבן השלישי למדהו כלי המלחמה בחרבות וברמחים וללטוש נחשת, והנשים שלו היו מתפחדות ממנו שלא ימות בעונש חטאו לפי שהביא הרציחה בעולם, ועל כן היה אומר להן: כי איש הרגתי לפצעי, או ילד לחבורתי, שעשיתי בו כמו שעשה קין. כוונתו לומר, כי האדם יכול להרוג בלא חרב, ואין החרב סבת הרציחה, אף על פי שהוא הוציא בעולם אומנותו אין עליו עונש בזה, כי אפשר להמית במיתה קשה מן החרב.

אבל מסר התורה הוא שנשי למך צודקות, כפי שמסיק הרש"ר הירש: "כל שאיפות התרבות הן קדושות ומביאות אושר, כל עוד הן משועבדות לה'"[2]. כך גם מבין את פרשה זו המלבי"ם, אלא שלדעתו דברי למך הם הצהרה צינית כי הכוח שרכש באמצעות ההתפתחות הטכנולוגית שהוא רכש מאפשר לו לשלוט על כולם בלי כל רסן:

גם שקין יסד עיר וקבוץ מדיני ותקן נמוסים להנהגת החברה, בכל זאת אם לא התבונה תתן קולה ואם לא יהיו האנשים בעלי יושר ואוהבי צדק בטבעם לא יועילו הנמוסים, שאם יעמוד איש עריץ ישחק לכל חוק ונמוס ויגזול משפט וצדק, שכן למך נכדו אחרי אשר גברה זרועו על ידי בניו וגבורתם וממשלתם היה דרכו לאמר לנשיו אתן עדה וצלה (גם אם לא הייתן נשי) שמען קולי ואל תמרו את פי, וכל שכן אחר שאתן נשי למך והאשה צריכה שתהיה נכנעת לבעלה, אם כן האזנה אמרתי כי אם אעשה אתכן רעה מי יציל אתכן מידי, הלא איש הרגתי לפצעי, איש אחד עשה לי פצע והרגתי אותו ובעת ההרג נתן בי חבורה שהיא קלה מפצע והרגתי גם את הילד שלו, ולא היה מי שיקום כנגדי ויבקש דמם מידי כי אין משפט נגדי בארץ כי זרועי רמה… ובזה יספר איך יצאו בני קין לתרבות רעה והתפארו ברצח, עד שגם את נשיהם הפחידו בהרג וטבח והכניעום תחתם לשפחות, וכמו שנודע שבימי קדם היתה האשה קנין בעלה לעשות עמה כחפצו.

גם ניתן להבין שמדובר במעשה שהיה: למך נתקף על ידי אויבים, אבל הוא התגבר עליהם והרג בהם ובילדיהם הרכים. בעקבות זאת, נשיו חששו מנקמה מצד קרבנותיו של למך, אולם הוא מרגיע אותם בטענה כי מאת ה' מגיעה לו חנינה ארוכת טווח, יותר מזו שקין זכה בה, באשר הוא פעל על פי הגנה עצמית. כך מבאר את הענין הרכסים לבקעה. וקאסוטו מבאר את הדברים בצורה קרובה, כדלהלן:

איש, כלומר, גבור מלחמה. ילד, כלומר: נער, בחור, לא זקן שכוחו תש, אלא צעיר במלוא גבורתו. כנראה אין שתי נפשות במשמע: הילד אינו אלא האיש, לפי כללי התקבולת… לפצעי ולחבורתי נוהגים לפרש כדי להינקם מהפצע ומהחבורה שקיבלתי. לכאורה פירוש זה נראה נכון… כוונת דברי למך: ראינה, נשי מה רבה גבורתי. די בנגיעה קלה מידי להמית איש גיבור וצעיר! רק נגעתי באויבי נגיעה קלה, בקצה אצבעותי, ומיד כשהטלתי בו פצע או חבורה, מיד הרגתיו. מעשה שהיה כך היה… למך פצע בחור אחד, שהיה אויבו, והרגו, והוא מתפאר בגאוה ובגודל לבב על רצח אכזרי זה… על אבי אבותי נאמר שיוקם שבעתים, אבל אני אנקם מאויבי שבעים ושבעה: כל הפוגע בי פגיעה כלשהי מתחייב בנפשו.[3]

התורה מתארת תשובתו של למך הצדיק

ההסברים הנ"ל מציגים את למך בצורה שלילית, או שלילית למחצה. לעומתם, הרב מקלנבורג, מחבר הפירוש "הכתב והקבלה", רואה בלמך צדיק ממש: "למך הברור והמובחר שבדור המבול היה". אם כן, את מי הוא הרג? למך לא הרג אף אחד, אולם – לפי המדרש – הוא נתן לאשתו עדה "כוס של עיקרין" כדי למנוע את הריונה ושתישאר ביופיה[4]. נוהג זה נוגד את ההלכה המאוחרת, באשר הנוהג כך "משחית את זרעו לבטלה", ולמך התחרט על מעשה זה וראה בו כעין רצח:

קודם שהולידו לו אמר להם מאמר זה, זמן מה אחר נשואי שתי נשיו אלה נתן אל לבו המעשה הרע אשר עשה ונשבר רוחו בקרבו ונתחרט על אשר עשה… אמר לנשיו במר רוחו "איש הרגתי וילד" אוי לי, מה עשיתי כי השקיתי לזו כוס של עיקרין להיותה עקרה ולא תלד, להיות תשמישי עמה לזנות ולא לפרוץ, ולהשחית זרעי בה לבטלה, אשר עון זה חשוב בעיני כאלו הרגתי את הנפש, וכמאמרם (בבלי יבמות סג) כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים. ואמרו (בבלי נדה יג) המוציא שכבת זרע לבטלה הרי זה כאלו שופך דמים.

הרב מקלנבורג אף מסתמך על התפתחות המדע והשימוש במיקרוסקוף שבאמצעותו התגלו הספרמטוזואידים שבזרע אדם, וראה בהם כעין עו­ּבַרים, תוך שהוא מתכחש להשתתפות ביציות האישה ליצירת הוולד:

כבר הצדיקו המחברים מאמרם זה, כי מחקרי הטבע מצאו בטיפה הזרעית של אדם בעודו בחמימותו (על ידי כלי הבטה המגדל את הראות) בריות קטנות מאוד כדמות וצלם אדם והם חיים ומתנועעים הנה והנה תוך הטפה, וכל משכיל ישפוט בצדק כי לפי זה ראוי להיות עון העושה זאת כשופך דמים ממש וכמעט יותר גדול ממנו, כי זה שופך דם איש אחר, וזה עומד על דם בנו וירצח נפש היוצא מירכו, הלא תראה כי גם דם זרעיותיו של הבל צעקו מר על המרצח, אף שהיו באמת בהעדר מוחלט ואין שום הויה ממשית מהם בעולם. מכל שכן האישים הקטנים מושגים לחוש ראות בטיפה הזרעית מתנועעים חיים, שהויתם ישנם במציאות גמור והויה ממשית נמצא כבר בעולם, שהם נושאים קול בכי על אביהם המשחיתם מן המציאות.

רגשי אשמה אלה מובנים על פי ההלכה המחייבת את בני נח – בניגוד לבני ישראל – על הריגת עובר: "ובפרט בבני נח שדינו לחייב מיתה אף בשלא הרג רק עובר במעי אמו כבסנהדרין נז ע"ב'". הרב מקלנבורג מרחיק לכת וטוען שיש פסול ביחסים עם אישה שכבר בהריון, באשר אין בהם מטרת פריה ורביה, ושזו הסיבה שדוד ושלמה הרבו נשים:

קרוב לומר שמטעם זה הרבה דוד בנשיו, כי אחר שנבעלה האשה די הריונה הנה ביאתו עליה אחר כך אינו רק השחתת זרע לבטלה, כמי שזורע שדהו פעם אחר פעם, דזריעה שניה היא השחתת הזרעים ולא תועלת. ובזה סרה גם תלונת קלי הדעת על רבוי נשים דשלמה, אף שלכל ההמון לא נחשב מצד הדין כזה להשחתה, להיותו תועלת לולד, מכל מקום האלהיים האלה מצד קדושה יתירה שבהם ושהיה ספוק בידם להישמר גם מזה נכנסו לפנים משורת הדין, וכן בעקרה גם לדעת הפוסקים כשיושבת תחת בעלה אין בה משום השחתת זרעו בה, היינו כששתתה מדעתה הסממנים המעקרים, אבל כשהבעל משקה לה למען העמידה על יפיה לשעשוע ותענוג, בזה כל בר דעת יודה שתשמישו בה היא השחתת זרע, עיין יבמות סא ע"ב כל ביאה שאין בה פרצה אינה אלא זנות. ועל זה היה למך מקונן שהרג כמה נפשות איש וילד, והרבה בזה פצעים וחבורות על נפשו. ואמר דבריו אלה לאזני שתי נשיו כמקונן לפניהם על אשר חטא לשתיהן, לזו חטא בהרחיקו אותה מכל מיני חביבות, ולזו שהגדיל בה פשעו להשקותה להתעקר… וכולל במלת ילד הריגת נפש הזרעית שאינה כעת רק תולדה, ובמלת איש כולל השקאת עיקרין לאשתו, כי אשה עקרה הרי היא כמתה כענין ואם אין מתה אנכי.

מסקנתו של למך היא שפשעו יותר גדול מזה של קין, ולכן מגיע לו עונש חמור יותר:

והוסיף עוד לומר: כי שבעתים יוקם קין. הגדיל בזה פשעו וחטאתו הרבה יותר מעון קין, כי זה את נפש אחיו הרג, והוא הרג את נפש בנו יוצא ירכו, ואם קין שהיה עליו באמת משפט מות… הוקצב על ההורג את קין עונש שבעתים, אני ששפכתי נפש יוצא ירכי שאין בו דופי חף ונקי מכל מום, מן הראוי לחרוץ עלי משפט עונש כפלי כפלים שבעים ושבעה.

הרב מקלנבורג שולל אפוא מכל וכול את הסיפורים שהובאו על ידי המדרש, בטוענו כי לפי הבנתם, אין כל מסר בקטע זה של המקרא. לפי הבנתו, זה מקור ההלכה השוללת השחזת זרע לבטלה:

המפרשים המציאו בזה ספורים אין זכר למו במקרא גם אין להם מקום בתורה כי אין בהם לא חכמה ולא מוסר, לכן נטיתי מדרכיהם ובחרתי בדרך שאין צורך להוסיף בו על לשון המקרא, ויש בו מוסר השכל גדל הערך גם למדנו מזה דעת שכר התאוננותו על חטאו, כי הוליד בנים יושבי אהל ה' ומתבודדים בעבודתו, מחדשי חכמות נפלאות, וכלי אומניות לתועליות רבות, ומבתו[5] הושתל עולם מלא.

כך שבסופו של דבר למך חזר בתשובה, שתי נשיו הולידו ילדים, והעולם אף התברך בזה שצאצאים אלו הביאו ברכה לאנושות כולה.

סיכום

כאמור, התורה לא טרחה לפרט את העילה לשירו של למך, כך שהפרשנות יכלה להציע פירושים שונים ואף מנוגדים. בכל מקרה, אין תשובה הולמת לשאלה השנייה ששאלנו, מדוע אין התורה מגלה מה התרחש בפועל לפני דקלום השיר. קאסוטו רוצה לטעון שהסיבה לכך היא שאין בו כל חשיבות[6], אולם אין זה מספק את הסקרנות הלגיטימית של כל מי שרוצה להבין על בוריו את מה שנאמר בתורתנו הקדושה.

[1] בתו נעמה היא הבת היחידה שזכתה לאזכור עד לידת דינה בת יעקב.

[2] כפי שמתבטא בעניין זה פראנסואה רבלה: "Science sans conscience n'est que ruine de l'âme" (François Rabelais, Pantagruel, ch. 8), התפתחות המדע בלי התפתחות המצפון המוסרי אינה אלה הרס הנשמה. ניתן להסביר את סיפור מגדל בבל על פי עיקרון דומה.

[3] מ"ד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, ירושלים תשנ"ו, עמ' 163-164.

[4] מובא ברש"י ד יט.

[5] נעמה, אשתו של נח לפי המדרש.

[6] שם, עמ' 162.

סגור לתגובות.