הנביא ירמיהו מבכה את גורלו המר של עם ישראל:

מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי  רֹאשׁ. וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם (ירמיהו ט יא-טו).

לפי פשוטו של מקרא, משמעות דברי הנביא "על מה אבדה הארץ…על עזבם את תורתי" היא: עם ישראל נענש ויצא לגלות מפני שלא שמרו על מצוות התורה. אולם חז"ל הבינו אחרת את העניין. כך הם כותבים:

מצאנו שוויתר הקב"ה לישראל על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים. על מאסם בתורה לא וויתר. מה טעמא? "ויאמר ה' על אשר עשו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" אין כתוב כאן, אלא "ויאמר ה' על עזבם את תורתי". אמר רב חייה בר בא: אותי עזבו אוותרה, שמא את תורתי שמרו, שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו, השאור שבה היה מקרבן אצלי. רב חונה אמר, למד תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה את בא לשמה.[1]

הפני משה מסביר את העניין כך:

"השאור שבה היה מקרבן אצלי": כלומר, התורה שהיא שאור ותבלין נגד היצר הרע, כמאמר חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי התורה תבלין", ואילו לא היו עוזבים את התורה לגמרי, כבר השאור והתבלין של התורה היה מקרבן לחזור אצלי לעבודתי.

זאת אומרת שחז"ל מתכוונים לומר שמצוות לימוד התורה היא החובה היחידה שהוטלה על עם ישראל שהקב"ה לא מוכן לוותר עליה, לעומת אף האיסורים החמורים ביותר שעליהם נאמר "ייהרג ולא יעבור". והסיבה לכך היא שלימוד התורה מוביל לקיומה, כך שלמי שעדיין מחזיק בלימוד התורה יש סיכוי לא מבוטל שיחזור לשמור על כל תוכנה. על כן, רק כאשר בני ישראל הפסיקו ללמוד תורה הקב"ה קיבל את החלטה לגלות אותם. הרב סבע[2] מבאר כי עוונם לא היה שלא למדו תורה, אלא "אף על פי שישראל עוסקים בתורה אין מכבדין אותה".[3]

רבי חייה בר בא מרחיק לכת עוד יותר: לדעתו, לוּ היה מצב שעם ישראל יכבד את התורה בלי כל זיקה למחברה ולמי שנתן אותה להם, הקב"ה לא היה גוזר גלות על עמו, באשר בהכרח החזקת התורה מובילה להכרה בהקב"ה. רב חונה אומר דבר דומה: יש גם ערך ללימוד שאינו לשמו, זאת אומרת שלא נעשה כדי לקיים את מצוות לימוד תורה, מפני שבהכרח עצם הלימוד יקרב את הלומד להקב"ה ובסופו של דבר יהפוך אותו ללומד תורה בגלל המצווה.

 

לעומת הירושלמי, לבבלי גישה פסימית יותר:

"על מה אבדה הארץ": דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם". אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה [רש"י: וכיון דלא מברכי, גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם].[4]

זאת אומרת שלמדו תורה, אבל בלי להכיר בערכה המיוחד. על פשר חטא זה יש מספר דעות, כדלהלן.

 

לימוד התורה קוים שלא לשמה

משנה ברורה מבאר את העניין בצורה פשוטה: "הקב"ה הבוחן לבבות ידע כי אף על פי שהיו עוסקין בתורה, לא היו עוסקין לשם לימוד התורה אלא כמו שלומדין שאר חכמות, ולכן לא ברכו ברכת התורה, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם, ולכן לא הגינה".[5] וכך כותב הב"ח:

כונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה, ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה, ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם, כי היכל ה' המה ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה והארץ כולה היתה מאירה מכבודו ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד, אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם, ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה. וזה היה גורם חורבנה ואבידתה.[6]

לפי הב"ח, ישנה חובה ללמוד את התורה מפאת קדושתה כך שהיא תקדש את האדם כולו, וניתן להגיע למדרגה זאת רק אם הלימוד מכוון אל מטרה זו. לימוד תורה רק כדי לקיים את מצוותיה איננו מספיק ולא נקרא "לשמה", כפי שכותב החתם סופר:

יש לחלק בין העוסק בתורה כדי לידע ההלכות היאך לקיים המצוה, אז הלימוד רק הכשר מצוה ולא עדיף מהמצוה גופה ואין זה לשמה של תורה ממש… אך העוסקים בה לשמה ממש שכבר בקיאים בכל המצוות והלכותיהם … רק עוסקים בה לחיבת התורה להיות עמלים בה ומעיינים בה, זו התורה החשובה"[7].

 

לימוד התורה קויים בלי שמחה של מצוה

אחרים מסבירים שהייתה חסרה להם שמחה של מצווה, המהווה המנוע החיוני לכלל המצוות:

שורש כל העבירות החמורות הוא מפני שחסר באהבת השי"ת ובשמחת המצוה, ומי שזוכה לקיים מצוה בשמחה ובטוב לבב שהוא יסוד האהבה אינו בא לידי עבירה, ועל זה היא השאלה מפני מה אבדה הארץ, כלומר מהו שורש החטאים, והתשובה היא על שלא ברכו בתורה תחילה, והעניין שלא היה בהם חביבות התורה ואהבתה ולא בירכו עליה כשם שמברכים על ההנאה, וכמו שכתב הרמב"ן בספר המצוות שזהו ענין ברכת התורה, ומפני שלא היה להם חביבות התורה, כבר באו לידי שלוש עבירות החמורות וחרבה הארץ.[8]

 

השלום לא שרר בין החכמים

הצל"ח מסביר את העניין בצורה אחרת: לדעתו, מקור המצב הבעייתי שבו היו נמצאים הישראלים הוא במחלוקות שהיו בין החכמים:

כיון שהיו בהם גדולי החכמים, אם כן בוודאי היו מרבים שלום בעולם[9], שזה הוא דרכו של תלמידי חכמים, וכיון שהיו מרבים שלום בעולם אם כן אפילו עבדו עבודה זרה כביכול אינו יכול לשלוט בהם להאבידם, ואם כן על מה אבדה הארץ. ולכן שמו נביאים וחכמים יד לפה ולא ידעו להשיב עד שפירשו הקב"ה בעצמו "ויאמר ה' על עזבם את תורתי", ובזה רימז שלא היו החכמים ההם יכולים להרבות שלום בעולם, דהא ודאי שכן הוא מדת תלמידי חכמים להרבות שלום בעולם, ואמנם הני מילי כשיש שלום בין התלמידי חכמים בעצמם, אבל אם חס ושלום קטגוריא בין התלמידי חכמים והם בעצמם יש מחלוקת ביניהם איך יתקבלו דבריהם אצל בני דורם להרבות השלום.[10]

 

אבל יש גם להסביר מדוע העונש היה "ואבדה הארץ". מה פשר ההתייחסות לארץ דווקא ולא לעם ישראל? יש על זה פירושים שונים:

 

בני ישראל אבדו את בעלות העולם

לפי הסבר אחד, אם לא בירכו לפני לימוד התורה, על אחת כמה וכמה לא בירכו לפני אכילה, ואם כן העולם נאסר עליהם. כך כותב הרב השיל[11]:

ברכת התורה למדו חכמינו ז"ל מדכתיב "ואכלת ושבעת וברכת", אם על חיי שעה מברכים על חיי עולם לא כל שכן?! והנה איתא בגמרא דקודם הברכה הוא לה' הארץ ומלואה ולאחר הברכה הארץ נתן לבני אדם. והשתא יש לומר דזה הוא הפירוש בדברי הגמרא הנזכר לעיל "על מה אבדה הארץ", הלא הארץ נתן לבני אדם. לזה אמר מפני שלא ברכו בתורה תחלה… אם כן ממילא לא היו מברכין נמי על אכילה ושאר הנאות עולם הזה. כי אלו היו מברכין על חיי שעה כל שכן שהיו מברכין על התורה שהיא חיי עולם כנזכר לעיל. אם כן כיון שכן שפיר אבדה הארץ מהם כי קודם ברכה לה' הארץ ומלואה.[12]

אם כן לפי פירוש זה עיקר הסיבה שהארץ אבדה להם הוא לא בגלל שלא בירכו ברכת התורה אלא בגלל שלא אמרו שום ברכה מברכות הנהנין.

 

יש קשר בין לימוד התורה לשמה לבין ההנאה לגור בארץ ישראל

פרשנים אחרים רואים קשר ישיר בין אי אמירת ברכת התורה לבין הישיבה בארץ ישראל. לפי הפרי מגדים, מי שלא מתחבר עם התורה מרגיש שצר לו בארץ ישראל:

הא דאמרו (גיטין נז) "ארץ צבי כתיב, מה צבי אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה, רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה, גמדא", כי ארץ ישראל עתה, רק מהלך יום אחד לאורכה, ולרוחבה, ששה ימים… והיינו, כי באמת קטן הוא ארץ ישראל, רק בזמן שיש השראת קדושה מתרחבת… אם כן כל זמן שעסקו לשמה, והתורה שמותיו של הקב"ה, והיה השראת שכינה בארץ ישראל, נתרחב, ועכשיו שלא לשמה, שעסק התורה אינו אלא לשם גשמיי, נסתלק הרוחני, וממילא נשאר רק הגשם שיעור קטן, וזהו 'אבדה הארץ' ממש.[13]

ובאופן דומה, אור החיים אומר שארץ ישראל בעצמה איננה חפצה בתושביה היהודים אם אינם לומדים תורה:

שאם ישראל חטאו, ארץ מה חטאה שאבדה, שהיה לו לבעל הדין ליפרע מהם, ולא תחרב הארץ, וחורבתה היא ביציאת בניה מתוכה ויבואו בה ערל וטמא שהוא אבדן הארץ… הרי שיציאת ישראל מארץ ישראל היא לסיבת מניעת התורה, כי לצד שאין תורה אין חשק לארץ בישיבתם בה. והיינו, שאכן בני ישראל חטאו במה שחטאו, ובשביל כך לבד היו נענשים בעונשים אחרים… שאם היו עוסקים בתורה היו מתייסרים באופן אחר, והארץ לא הייתה נחרבת ביציאת בני ישראל מתוכה, ודבר זה פירשה הקב"ה בעצמו, שסיבת הדבר הייתה בגלל עזיבת התורה, כי לצד שאין תורה אין חשק לארץ בישיבתם בה.[14]

ניתן להסביר את העניין כך: לימוד התורה לשמה הוא ביטוי לקשר הרוחני שבין קהילת ישראל לתורת ה'. מרכיב אחד מקשר זה הוא הבנת הפן הרוחני שבישיבת ארץ הקודש. אם התבטל הקשר, גם החיבור המיוחד עם ארץ ישראל יתבטל, תישאר רק הזווית החומרית, ואין בה כדי להצדיק את נוכחותם של בני ישראל בארץ.

 

לימוד התורה לשמה הוא ניגון ערב לאזני הקב"ה

על פי כל הפירושים הנ"ל, ניתן להבין את המשל המובא על ידי אלשיך:

משל אל מלך שיש לו מנגן ומשתעשע בו, ובאמור אליו כי האיש ההוא הכה את רעהו לא עצבו על הדבר, ועוד מעט ואמרו לו כי הרג את הנפש ולא עשה לו מאומה, ויהי היום ויאמרו לו הנה המנגן שלך קצצו את ידו, אז אמר לתלותו על עץ, ואז עבדי המלך אשר לפניו המה ראו כן תמהו, ויאמרו אליו הלא בעשותו את הרע העברת את פשעו, ובהצרם לו צוית לתלותו, אמר להם הנה כל הרעה אשר עשה היתה לפני ולא פקדתי עליו על היותי משתעשע בניגונו, אך עתה שלא ינגן ביד כי איננה, כל רעתו זכרתי ואתלה אותו על עץ, כך העוסק בתורה משתעשע קונו בו ומאריך לו על כל פשעיו, אך בהתבטלו מהתורה ואבד שעשועו אז יפקוד עליו רעתו, ועל כן ויתר כו' ולא ויתר על ביטול תורה.[15]

לימוד תורה לשמה הוא כביכול ניגון ערב לאזני הקב"ה. המשמעות היא שהתורה היא ביטוי כביכול לחשיבת הקב"ה, וכשישראל לומד תורה לשמה מתקיים כעין דו-שיח רוחני בין הקב"ה לבין עמו הנבחר. אם עם ישראל מפסיק ללמוד תורה, או אפילו אינו לומד אותה אלא למלא צורך כלשהו, דו-שיח זו בטל, ועם ישראל מפסיק לקיים את ייעודו. אם כן, אין יותר כל הצדקה לקיומו.

 

[1] ירושלמי (וילנא) חגיגה א ז.

[2] רבי אברהם סבע (ספרד 1440- איטליה 1508).

[3] צרור המור פקודי.

[4] בבלי בבא מציעא פה ע' א-ב.

[5] משנה ברורה מז ב.

[6] ב"ח אורח חיים מז.

[7] תורת משה, פרשת צו.

[8] דף על הדף ברכות יא ע"ב.

[9] על פי הנאמר: "אמר רבי אלעזר בן עזריה: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" (בבלי תמיד לב ע"ב).

[10] צל"ח ברכות סד ע"א.

[11] רבי אברהם יהושע השיל מקרקא (1595-1663).

[12] חנוכת התורה ליקוטים ישעיה קפ.

[13] פרי מגדים מז, משבצות זהב סק"א.

[14] אור החיים, ויקרא כו מג.

[15] אלשיך ירמיהו פרק ט.