פרשת אמור: מצוות ייהרג ולא יעבור

מצוות ייהרג ולא יעבור

 

מובא במשנה תורה של הרמב"ם:

כל בית ישראל מצווים על קדוש השם הגדול הזה שנאמר וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כב לב), ומוזהרים שלא לחללו, שנאמר וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (שם). כיצד? כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג, שנאמר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא כב לב), וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. במה דברים אמורים? בשאר מצות, חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו, אם יאמר לו: עבור על אחת מהן או תיהרג, ייהרג ואל יעבור.[1]

מעמדן המיוחד של שלוש עבירות אלו נקבעה בעליית בית נתזא בלוד. להלן תיאור הלימוד של כל אחד מן הדינים כפי שמתואר בגמרא:

  • עבודה זרה: רבי אליעזר אומר: "ואהבת את ה' אלהיך [רש"י: משמע שלא תמירנו בעבודה זרה] בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", אם נאמר "בכל נפשך", למה נאמר "בכל מאדך"? ואם נאמר "בכל מאדך", למה נאמר "בכל נפשך"? אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר "בכל נפשך", ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר "בכל מאדך" [רש"י: כלומר תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך]. [2]דברי רש"י בחומש "אפילו הוא נוטל את נפשך" מבהירים שכוונת הגמרא למסירות נפש פשוטו כמשמעו.
  • גילוי עריות ושפיכות דמים: כדרבי. דתניא, רבי אומר: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה", וכי מה למדנו מרוצח?… מקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח, ייהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה, תיהרג ואל תעבור. רוצח גופיה מנא לן? סברא הוא. דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי: זיל קטליה לפלניא, ואי לא, קטלינא לך. אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול. מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי.[3] הדין בשפיכות דמים נלמד מסברא. דין ייהרג ואל יעבור על גילוי עריות נלמד מהכללת דין "נערה מאורסה" שנודע בהיקש משפיכות דמים.

רש"י מסביר כך את הסברה לפיה אין להיענות לדרישה להרוג אדם אחר גם תמורת חייו הוא:

סברא הוא, שלא תדחה נפש חבירו, דאיכא תרתי, אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור, דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור? מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו? הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות.[4]

מדובר בטיעון "כלכלי" פשוט: אם האדם המאוים הורג את השני, יש כאן גם קרבן אחד ועבירה. ואילו במקרה שהוא מסרב להיענות לדרישת המאיים, ישנו קרבן אחד ותו לא. לפי יד רמ"ה, כל הסיבה שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה היא לתת הזדמנות לקיים מצוות אחרות, וסיבה זו איננה רלוונטית אם מונעים מאדם אחר להמשיך חיי תורה ומצוות:

יש לפרש שלא ניתנו מצות לידחות אצל פיקוח נפש אלא כדי שיחיה ויקיים מצות הרבה כדאמרינן התם: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (בבלי יומא פה ע"ב),  אבל הכא גבי רציחה, "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?". וראוי להאריך ימים יתר מחברך כדי שתאמר: ידחו חייו שהם מעוטים ואינם מספיקים לקיים בהם מצות הרבה מפני חיי שהם מרובים וראויים לקיים בהם מצות הרבה, דילמא דמא דחברך סומק טפי.[5]

אברהם קרוכמל[6] הסתמך על ההלכה הזאת בניסיון להגדיר את עיקרי היהדות על פי הבנתו את חז"ל. לפי קרוכמל שלושת האיסורים עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, מגדירים את עיקרי היהדות. הווה אומר, העיקרים אינם אמונות גרידא אלא בראש ובראשונה ערכים וציוויים, ואותם הערכים אשר הוצבו בפסגת הסולם – למעלה מן החיים עצמם – הם הם שורשי הדת ועיקריה. 

בדרכו זו קרוכמל יצא כנגד כל מנסחי עיקרי היהדות, כגון הרמב"ם ורבי יוסף אלבו, ובכך השיג שלושה הישגים. ראשית, היהדות, שהיא ביסודה דת של הלכה ושל אורחות חיים, העמידה את עיקריה על מעשים וציוויים ולא על הצהרות אמונה. שנית, אין העיקרים נקבעים לפי שרירות לבו של חכם מאוחר זה או אחר אלא נגזרים במישרין ממקור תלמודי סמכותי. שלישית, שלושת העיקרים הללו מייצגים את שלושת התחומים המקיפים של חיי הדת:

  1. תחום התיאולוגיה. המצוות שעניינן איסור עבודה זרה מייצגות תחום זה. עבודה זרה היא העיוות התיאולוגי הקשה ביותר: "ההפך והשלילה מיסוד הדעות, אחדות ה'". הפן החיובי המקביל לתחום זה הוא המצווה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".
  2. תחום הקדושה והטהרה. המצוות שעניינן איסור גילוי עריות מייצגות תחום זה, שעניינו דרישה להתנהגות נאותה השוללת מעשים מסוימים אף שאינם פוגעים בזולת. גילוי עריות הוא הקלקול האישי בשיאו: "ההרחקה האחרונה מיסוד הקדושה". הפן החיובי המקביל לתחום זה הוא המצווה "קדושים תהיו".
  3. תחום האתיקה. איסור שפיכות דמים מייצג תחום זה, שעניינו איסור פגיעה מכל סוג שהוא בזולת. שפיכות דמים היא ההשחתה האתית החמורה ביותר: "ההפך והשלילה מיסוד המוסר, בקצה האחרון". הפן החיובי המקביל לתחום זה הוא המצווה "ואהבת לרעך כמוך".

 

נשאלת השאלה: האם מותר להחמיר ולמסור את נפשו במקרה שאין חיוב בכך? הרמב"ם פוסק שהדבר אסור, כפי שהוא כותב: "כל מי שנאמר בו יעבור ואל ייהרג ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו"[7]. אולם, בעל הכסף משנה חולק על הרמב"ם וכותב ש"שלמים וכן רבים סוברים שאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו", באשר לדעתו חז"ל מתכוונים לתת רשות לאדם לעבור על המצוות במקרה של פיקוח נפש, ואילו הרמב"ם מבין שמדובר בחובה. הכסף משנה מוסיף ואומר, בשם הנימוקי יוסף:

אפילו לפי סברת רבינו, אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם.

וכך הוא פוסק בשולחן ערוך: "אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי, אם העובד כוכבים מתכוון להעבירו על דת"[8]. והש"ך מוסיף: "אותם קדושים ששחטו עצמם, שלא סמכו דעתם לעמוד בניסיון, קדושים גמורים הם".

כנגד פסיקת הרמב"ם הועלו טיעונים שונים, וביניהם שני מעשים המובאים בתלמוד. הראשון הוא מעשה אלישע בעל כנפים:

אמאי קרי ליה בעל כנפים? שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו. והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד – רץ מפניו, ורץ אחריו. וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים.[9]

והשני הוא סיפור הגבורה של רבי עקיבא:

רבי עקיבא אומר: בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה – לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך – כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה – על אחת כמה וכמה. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים… בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד… יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.[10]

אבל ניתן ליישב כך את שיטת הרמב"ם: בשני המעשים האלה, לא הועמדה לפני רבי אלישע ורבי עקיבא האלטרנטיבה או לעבור על המצווה או למות, אלא שהם סיכנו את חייהם כדי לקיימה, בתקוה שלא ייתפסו על ידי השלטונות.

במה חולקים הרמב"ם והמחבר? הפרשנים מבארים שלפי הרמב"ם הוראת התורה "וחי בהם" היא חובה ואילו לפי המחבר היא בגדר רשות בלבד. אבל יתכן שיש סיבה נוספת לכך: הרי משתמע מהמקורות שגופו של האדם אינו שייך לו. כך הדבר מסוכם על ידי הרב יוסף: "אין לאדם רשות ובעלות על גופו ונפשו, שהכל הוא קנינו של השי"ת יוצר האדם"[11]. גם הרב זוין מתייחס לעניין בעלותו של האדם על אברי גופו והוא מסיק כי הם אינם שייכים לו. הנידון הוא משפט שיילוק[12] שבו הגוי אנטוניו מִשכן מבשרו לשיילוק היהודי והלה תובע מן הגוי לקיים את תנאו, והרב זוין מבאר שעל פי ההלכה היהודית, שיילוק איננו זכאי לתבוע את קיום התנאי, כדלהלן:

כח החיים של האדם איננו שלו… לא בלבד שהאדם אסור לאבד את חייו, כולם או מקצתם, אלא שאין החיים הללו שלו כלל. אם הוא מוכר או נותן או ממשכן את בשר גופו לחתיכה ולקציצה למי שהוא, הרי זה כאילו מקנה דבר שאינו שלו, שאין הקניין נתפס כלל. ״ה׳ נתן וה לקח״ איננה מליצה של תנחומין גרידא, אלא שזוהי הגדרת המציאות, נתן הקב״ה את החיים לאדם שישתמש בהם, אבל לא שיהיו קנויים לו לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו. לקחת את החיים בחזרה אפשר רק למי שנתנם, להקב"ה, ולא לאדם עצמו. איננו בעל הבית, במובן זה, על עצמו. אנו רואים, אפוא, שאבריו של האדם אינם ברשותו כלל – הוא איננו בעליהם והם אינם שלו, ולא יוכל לעשות בהם שום משא ומתן (מלבד שעבודים של מלאכה ועבודה), ואינם נתפסים לא במכירה ולא במתנה ולא במשכנתאות ואפותקאיות וכדומה. החוזה של שיילוק-אנטוניו הוא, לפי ההלכה, בטל ומבוטל מעיקרו. בטל ומבוטל אפילו במקרה אם חתיכת הבשר החי לא הייתה מסכנת את כל חייו של האדם. כל שכן כשבאמת אין כל בטחון ש״ניתוח״ כזה לא יוציא את האדם מן העולם לגמרי.[13]

לדעת הרמב"ם, אין האדם הישראלי רשאי למסור את נפשו במקרה שאין חובה בכך, באשר חייו אינם שייכים לו כלל. ואילו לדעת המחבר, קיים היתר כזה.

ולסיכום: קירקגור[14] כתב ביומנו האישי[15], שבעבורו, עיקרון שיש לאמצו הוא "אידיאה למענה ארצה לחיות ולמות".  המצוות "ייהרג ולא יעבור" מקיימות את תנאי זה, והן מהוות את הבסיס התיאולוגי והחברתי של כל יתר המצוות.

 

 

 

 

[1] הלכות יסודי התורה ה א-ב.

[2] בבלי סנהדרין עד ע"א.

[3] בבלי סנהדרין עד ע"א.

[4] רש"י סנהדרין עד ע"א.

[5] יד רמ"ה סנהדרין עד ע"א.

[6] 1820-1895, בנו של רנ"ק. הדברים שלהלן מתבססים על אביעזר רביצקי, מבוא לספר "קדושת החיים וחירוף הנפש", ערך ישעיהו גפני, ירושלים תשנ"ג, עמ' 11-12.

[7] הלכות יסודי התורה ה ד.

[8] יורה דעה, קנז א.

[9] בבלי שבת מט ע"א.

[10] בבלי ברכות סא ע"ב.

[11] הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת ג פה.

[12] מתוך ויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה. במחזה מוצג היהודי המלווה בריבית שיילוק, המחתים את אנטוניו, הוא הסוחר מוונציה, על כתב ערבות, שלפיו אם לא ישלם את חובו במועד, יאלץ לשלם את החוב בליטרת בשר מבשרו.

[13] משפט שיילוק לאור ההלכה, מתוך שלמה יוסף זוין, לאור ההלכה: בעיות ובירורים, ירושלים תשס"ד.

[14] סרן קירקגור (Kierkegaard), דנמרק, 1813-1885.

[15] משנת 1835, כאשר הוא היה בן 22.

סגור לתגובות.