שמות החודשים

 

מובא בפרשתנו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, א-ב). על פסוק זה כותב הרמב"ן כדלהלן:

טעם "החדש הזה לכם ראש חדשים", שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר "בחדש השלישי" (להלן יט א), ואומר "ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן" (במדבר י יא), "ובחדש השביעי באחד לחודש" (שם כט א), וכן כולם.

הרמב"ן סבור שיש מצוה מיוחדת לספור את החדשים ביחס לחודש הגאולה ממצרים, ושזה כוונת הפסוק "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". הרי אין הוא בא ללמדנו כי חודש ניסן הוא החודש הראשון של השנה, באשר באמת תשרי הוא החודש הראשון: "אין המניין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב "וחג האסיף תקופת השנה" (להלן לד כב), וכתיב "בצאת השנה" (שם כג טז).

אם כן, מדוע אין אנו נוהגים כך היום? הרמב"ן מבאר כי מאז בניין בית שני, הדברים השתנו:

הזכירו רבותינו זה העניין, ואמרו "שמות חדשים עלו עמנו מבבל" (ירושלמי ראש השנה א ב, בראשית רבה מח ט), כי מתחילה לא היו להם שמות אצלנו, והסיבה בזה, כי מתחילה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב: "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון" (ירמיה טז יד-טו), חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו ה'. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז)… ועוד היום הגויים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכולם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה.

על פי הוראת ירמיה הנביא, יש לבכר את הגאולה השנייה – העלייה מבבל – על פני גאולת מצרים, ולכן התרגלנו לקרוא את חודשי השנה בשמות שמקורם זר.

דעה זו של הרמב"ן מעלה מספר שאלות:

• הרמב"ם קבע כעיקרון-על שהתורה נצחית. כך הוא מתבטא בעניין זה: "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת… כל דברי תורה מצווים אנו לעשותם עד עולם".[1] אם כן, איך יתכן שמצווה זו למנות את החודשים על פי מספרם התבטלה?
• אם מדובר באחת מתרי"ג מצוות, מדוע מצווה זו לא מוזכרת על ידי מוני המצוות? הרמב"ן עצמו טרח להוסיף לספר המצוות של הרמב"ם את המצוות שלדעתו הרמב"ם "שכח" אותן. אם כן, מדוע מצווה זו לא מופיעה ברשימתו? כך כותב הרב פערלא: "יש לתמוה על רבינו הגאון [הרמב"ן] ועל כל שאר מוני המצות שלא מנו מצוה זו במספר העשין".[2]
• הפסוק מספר ירמיה שעליו מסתמך הרמב"ן כדי להוכיח שמצוות ספירת החודשים בטלה אינו מתייחס לגאולה הראשונה בתקופת עזרא אלא לימות המשיח – לפי הבנתם של חז"ל – כפי שמשתמע ממה שנאמר בגמרא: "אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: "הנה ימים באים וכו'".[3] כך כותב הרב כשר: "ברור ממכילתא ותוספתא וגמרא שקרא הזה מיירי לימות המשיח בגאולה האחרונה ולא מיירי כלל בזמן גאולת בבל בימי עזרא".[4]
• איך יתכן שנשתמש בשמות שלא רק מקורם זר, אלא – לפחות אחד מהם[5] – רומזים לעבודה זרה?

 

בעיית נצחיות התורה

ר' יוסף אלבו משתדל ליישב את השאלה הראשונה כדלהלן:

הם [חז"ל] הבינו שצווי מנין החדשים היה זמני, רוצה לומר כל עוד שתתמיד הגאולה ההיא, אבל אחר שגלו שנית ונגאלו משם ונצטוו על ידי ירמיה "לא יאמר עוד וכו'", ראו להניח המניין הראשון שהיה זכר ליציאת מצרים וחזרו למנות מנין אחר מתשרי לשנות העולם, והשאירו שמות החדשים שעלו עמהם מאשור זכר לגאולה השנית, כי הבינו שצווי מנין החדשים מניסן היה זמני ולא צווי נצחי אף על פי שלא נזכר בו זמן.

אלא שבהמשך דבריו הוא מעיר כי גישה זאת מסוכנת[6], באשר קיים חשש שנבטל מצוות נוספות שלכאורה נאמרו לצורך ספציפי שאינו קיים היום, כמו למשל:

חלב ודם ושחוטי חוץ, שנאסרו מתחילה כשיצאו ממצרים לפי שהיו שטופים בעבודת השדים והיו אוכלים על הדם ואוכלים החלב והדם, כמו שאמר הכתוב בשחוטי חוץ "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם" (ויקרא יז א), ואחר שנשתכח ענין אותה עבודה מן העולם ושבו כולם לעבוד את ה' יתברך ובטל טעם האסור, אפשר לומר שיחזור ויתירנו.[7]

לכן, לר' יצחק אברבנאל שיטה קצת שונה. הוא סבור כי הציווי הראשון לא נעקר לחלוטין:

לא עברו בזה על מצות החודש לפי שגם הם לא נמנעו מלקרוא את החדשים ראשון ושני במספרם כמו שצוותה תורה, אבל מלבד זה כנו את החדש באותו כנוי שהיו מכנים אותו בבבל, וכן נאמר במגלת אסתר "בחדש הראשון הוא חדש ניסן", שהוא ביאור החודש.[8]

אולם, אין דבר זה נהוג בדברי חז"ל ועל אחת כמה וכמה היום. הרב כשר אף מעיר כי אולי יש להקל בשפה המדוברת, אבל אם כן לא מובן מדוע לא מזכירים את מספר החודש כאשר מברכים ברכת החודש בשבת מברכים: "אם כן בשעה שאנו מברכים על החודש ואומרים שם החודש, למשל חודש סיון, הרי ראוי היה לפרש חודש השלישי".[9] אין הרב כשר מיישב קושיה זו.

 

מדוע מצווה זו לא מוזכרת על ידי מוני המצוות

מכוח קושיה זו, הרב פערלא מגיע למסקנה שאין כל מצוה חיובית לכנות את החודשים על פי מספרם:

ודאי מוכרח דלית כאן שום מצוה כלל. אלא דגלי קרא דהוא קרוי ראשון. ומינה נשמע לכל התורה דכל מקום שכתוב חודש הראשון היינו ניסן. וכן כל שאר החדשים חודש השני או שלישי או עשירי הכל הוא לפי החשבון מניסן שנקרא ראשון בלשון הכתוב.

זאת אומרת שאין כל מצוה למנות את החדשים לפי מספרם, וכל כוונת התורה איננה אלא לציין שבכל מקום שכתוב מספר, הכוונה היא ביחס לחודש ניסן. ולדעתו, "הרמב"ן גופיה מדלא מנה עשה זו במניין המצות שלו נראה שחזר בו מזה".

הדרך היחידה "להציל" את דברי הרמב"ן היא לטעון שגדר המצווה הוא אך ורק האיסור לאמץ ספירה שונה[10]:

הר"י בן חביב (בעין יעקב פרק קמא דמגילה)… כתב דגם להרמב"ן אין המצוה אלא לענין שאם בא ליתן מנין לחדשים לא יהא מונה אותם אלא מניסן. שיהא ניסן ראשון וממנו ימנו כל החדשים אייר שני סיון שלשי עד תשלום השנה בשנים עשר חודש. אבל כשנותן להם מנין אחר כגון שימנה תשרי ראשון ומרחשוון שני וכן כולם עובר בעשה זו דראשון הוא לכם לחדשי השנה. ומכל מקום הרשות בידו שלא ליתן להם שום מנין כלל. ומותר לקרותם באיזה שם שירצה. כגון שיקרא לניסן חודש האביב ולאייר חודש זיו. או לתשרי ירח האיתנים ולמרחשוון ירח בול וכיו"ב. ובזה ניחא שפיר ולא קשה מידי מכל מאי דאקשינן. אלא דלאחר שעלו מגלות בבל תקנו הנביאים שביניהם לקרוא לחדשים בשמות אשר קראום בבבל כדי שיהא זכר לגאולתם החדשה. ונמצא שאם עבר וקרא להם שם אחר עבר בעשה מדברי קבלה.

אלא שלא משתמע מדברי הרמב"ן שזו דעתו:

אף דודאי מלשונו לא משמע הכי. וגם הדבר קשה לכאורה דכיון דעיקר המצוה אינו אלא זכר ליציאת מצרים. אם כן מאחר שהרשות ניתנה שלא לקרותם כלל בשם מספרי אלא לכנותם באיזה שם שירצה. שוב אין בזה שום זכר ליציאת מצרים כלל, ומאי הועילה תורה בתקנתה זו? שהרי אפשר שלא לכתוב החדשים ולא להזכירן בדרך מנין ומספר לעולם כלל.

 

הפסוק מספר ירמיה אינו מתייחס לגאולה הראשונה בתקופת עזרא אלא לימות המשיח

כאמור, הרב כשר שואל שאלה זו, ומיישב אותה בצורה מקורית – כך שספק רב אם זו הכוונה האמתית של הרמב"ן – כדלהלן: "משום שחשבו שזהו התחלת הגאולה האחרונה וציפו שיזכו למלכות בית דוד ומלך המשיח וקיבוץ גליות"[11]. בהמשך דבריו, הרב כשר מביא מקורות רבים התומכים בשיטתו, הגורסת כי גאולת ישראל האחרונה מתרחשת באופן הדרגתי וטבעי. לפי גישה זו, גאולת עזרא מהווה אפוא שלב ראשון של ימות המשיח, עד ימינו אנו עם תחיית מדינת ישראל והחזרת השליטה הישראלית על מקומות הקדושים.[12]

 

איך יתכן שנשתמש בשמות שלא רק מקורם זר, אלא רומזים לעבודה זרה?

נבאר בקצרה[13] את משמעותם של שמות החודשים שאנחנו משתמשים בהם.

שמות חודשי השנה הגיעו אלינו מבבל לפני כ-2,500 שנה יחד עם שבי ציון, שחזרו מגלות בבל ליהודה בשנת 538 לפני הספירה. שמות החודשים בלוח העברי אינם שמות עבריים אלא בבליים, ומקורם בשפה האכדית העתיקה. והנה שמות החודשים ופירושיהם, והמקור שלהם באכדית:

תשרי: פירושו התחלה, באכדיתteshritu .

מרחשוון: חודש שמיני, באכדיתshaman .

כסלו: עבה, שמן, והכוונה לחודש שהוא "שמן" ומבורך בגשמים, באכדיתkislimu .

טבת: ששוקעים בו, והכוונה לעיצומו של החורף, לחודש שבו הגשמים מציפים את הדרכים והשדות, והולכי רגל ובהמות היו שוקעים בבוץ. באכדית tebitu.

שבט: חודש הגשם הַמַּכֶּה, שבו יורדים גשמי סוף החורף המצליפים, המכים. באכדית shabatu.

אדר: הוא חודש הַדַּיִשׁ, באכדיתadaru .

ניסן: הוא ניצן, חודש האביב על פי עונת השנה, חודש הלבלוב והפריחה. באכדית nisanu.

אייר: אור, והוא מציין את מזג האוויר האביבי ואת אור השמש. באכדית ayaru.

סיוון: סימן, באכדיתsiwanu .

תמוז: על שמו של הָאֵל הבבלי תמוז, אֵל הפריון והפריחה, שעל פי אמונת הבבלים היה מת בתחילת כל קיץ, עם נבילת הצומח, ושב ומתחדש אחרי הגשמים. הָאֵל תמוז נזכר במקרא: "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתָּמוּז" (יחזקאל ח יד).

אב: קָנִים, הוא מציין את הפעולה החקלאית של כריתת קנים שהייתה מקובלת במזרח הקדום בחודש זה. באכדיתabu .

אלול: טיהור וכפרה, נראה שגם בבבל העתיקה היו בחודש זה מנהגים של חשבון נפש וכפרה על חטאים. יש הסבורים שאלול פירושו קציר, והוא נקרא כך על שם עונת הקציר שמסתיימת בחודש זה. באכדית elulu.

לפי זה, מתעוררת השאלה איך יתכן שבני ישראל השתמשו בשמות זרים, מה עוד שאחד מהם הוא ממש שם של אליל שלהם! לשאלה זו לא מצאתי תשובה, אולם עובדה היא שחז"ל השתדלו למצוא להם משמעות מתאימה יותר למסורתנו, כפי שכותב הרב כשר בעניין זה:

היות שידוע ששמות החדשים שלהם היו על שמות עבודה זרה שונים שהיו ביניהם, לכן השתדלו חז"ל לייהד את שמות החדשים, כלומר לדרשם ולהכניס בהם תוכן יהודי… כי באופן אחר לא היו אנשי כנסת הגדולה מרשים ליהודים שעלו מבבל להכניס לאוצר לשון הקודש שמות זרים של חדשים שנקראו בבבל על שם אלילים שלהם.[14]

ובהמשך, הרב כשר מביא מדרש שמצא בכתבי יד המבאר את כל שמות החדשים ברוח מסורתית יהודית.

 

יש איסור לתת שמות אחרים

בהמשך דבריו, הרב פערלא מנסה להבין את דברי הרמב"ן בצורה אחרת: כל האיסור יהיה לתת שמות שונים מאלה שאומצו בבבל. ובלשונו:

נראה מדבריו דגם זו מצוה היא מאז ואילך לקרות שמות החדשים בשמות שנקראו בבבל. ואם שינה וקרא להם שמות אחרים עובר על כל פנים בעשה דדברי קבלה. כמו שעובר כשלא מנה החדשים מניסן כאשר צוה הכתוב זכר ליציאת מצרים.

אלא שגם טענה זו יש לדעתו לדחותה:

ולעניות דעתי גם זה צריך עיון טובא, שלא מצינו לאחד מהראשונים שיהא בזה איסור… ועל כן מוכרח מזה שאין בזה מצוה אפילו מדברי קבלה.

 

סיכום

הרב פערלא מביא עיקרון הלכתי חשוב: "כל שאפשר לפרש קרא ברשות אין ללמוד ממנו מצוה". לפי זה, כל פסוק שניתן להבינו לפי פשוטו של מקרא כהצגת עניין סתמי ולא כהוראה נורמטיבית, אין להסיק ממנו שישנה הוראה כזאת[15]. לדעתו, כלל זה מתייחס לפסוק "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים", אין כאן צווי ממש, אלא הוראה איך להבין את התאריכים המוזכרים בהמשך. הבנה זו פותרת את כל השאלות שנשאלו על הבנתו של הרמב"ן.

יחד עם זה, אין לזלזל ברעיון המוצג על ידי הרמב"ן, גם אם להלכה יש קשיים לקבלו: הרמב"ן סבור שהחיים היהודיים צריכים להתייחס כל הזמן לאירועים היסטוריים המכוננים של האומה הישראלית[16]. הדבר לדעתו צריך לבוא לידי ביטוי דרך שמות החודשים, כאשר אירוע חדש תופס את מקומו של אירוע ישן יותר. לדעתו, הגאולה האחרונה צריכה להימצא כל הזמן בתודעת בני ישראל, והדבר בא לידי ביטוי בשימוש היומיומי של כלי התיארוך.

 

 

 

 

 

 

[1]  הלכות יסודי התורה ט א.

[2]  הרב יהודה פערלא, ביאור על ספר המצוות לרס"ג, עשין עשה נו.

[3]  בבלי ברכות יב ע"ב.

[4]  הרב מנחם כשר, תורה שלמה, ירושלים תשנ"ב, חלק יב עמ' רפג.

[5]  ראו בהמשך.

[6]  אולם יש דוגמה נוספת של מצווה שתוקפה אינו אלא זמני, הוראת הפסוק "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר". ראו מאמרי /פרשת-מסעי-לא-תסב-נחלה-ממטה-למטה-אחר/ https://alex-klein.co.il.

[7]  ספר העיקרים ג טז. ראו גם משה בן חביב, גט פשוט, סימן קכו, סעיף לה.

[8]  פירוש אברבנאל על התורה, שמות יב. וראו בפירוש הכותב בהתחלת מסכת מגילה דברים דומים.

[9]  תורה שלימה, חלק י-יא, "מדרש שמות החדשים", עמ' 180

[10]  מכאן הרב עובדיה יוסף רוצה לדייק שראוי להיזהר מלכנות את שמות החודשים הלועזיים על פי מספרם: "אך יש להעיר להם שלא יקראו את החודש ינואר החודש הראשון, או פברואר השני וכו'. וכן בכתיבה. אלא יש לבחור הרע במיעוטו שיקראום בשמותם המפורשים. וכמו שכתב הרמב"ן (שו"ת יביע אומר חלק ג, יורה דעה, סימן ט).

[11]  שם, עמ' רפד.

[12]  ראו שם עמ' רפד-רפה. וכן בהרחבה בספרו "התקופה הגדולה" (ירושלים תשנ"ד), המבוסס על ספרו של הרב הלל משקלוב "קול התור" (בני-ברק תשכ"ט). ראו גם הרב יעקב פילבר, "אילת השחר" (ירושלים תשל"ה).

[13]  על פי http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=932.

[14]  תורה שלימה, חלק י-יא, "מדרש שמות החדשים", עמ' 177.

[15]  על אף העובדה שישנם פסוקים שחז"ל הבינו אותם כהוראה נורמטיבית בניגוד לפשוטו של מקרא, כמו למשל הפסוק: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד יג), שעליו מובא: "תנא רבי שמעון בן יוחאי, זה אחד משלשה מקומות שבהם הוזהרו ישראל שלא לשוב למצרים" (ירושלמי סוכה ה א).

[16]  כך נהגו למשל בצרפת אחרי המהפכה, כאשר התחילו למנות את השנים מ"תקופת המהפכה", החל מ 22-בספטמבר1792 , היום בו הוכרזה הרפובליקה הראשונה, יום אחרי שבוטלה המונרכיה.