פרשת בהעלותך: הצאן ובקר ישחט להם

הצאן ובקר ישחט להם

 

מובא בפרשתנו, אחרי שהקב"ה הבטיח שעם ישראל יאכל בשר במשך חודש שלם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים. הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֲיַד ה' תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא (במדבר יא כא-כג).

הסבר תמיהתו של משה

הקטע הנ"ל מעלה שאלות חמורות: משה רבנו היה אדון הנביאים, עליו נאמר: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב ז). דרכו הקב"ה עשה ניסים ונפלאות לפני יציאת מצרים ואחריה. אם כן, מדוע ה' נאלץ להזכיר לו שהוא ית' כל-יכול? וכן תמוה מדוע ה' לא הקפיד על משה על כך, כפי שהרלב"ג שואל: "איך לא גינה ה' משה על זה המאמר, שידמה בלתי מאמין במה שייעד לו ה', ולא מצאנו שנחשב זה לעון למשה".[1] רש"י הרגיש בקושי זה ומיישב אותו כדלהלן, בהסתמכו על הספרי:

זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו. רבי עקיבא אומר: שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הצאן ובקר וגו', הכל כמשמעו, מי יספיק להם?… ואיזו קשה, זו או "שמעו נא המורים" (במדבר כ י)? אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה הייתה בגלוי, לפיכך לא חיסך לו הכתוב. רבי שמעון אומר: חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו "בכל ביתי נאמן הוא", יאמר אין המקום מספיק לנו!? אלא כך אמר: שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים, ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר יישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתם עד עולם, וכי שבחך הוא זה? אומרים לו לחמור: טול כור שעורים ונחתוך ראשך!? השיבו הקב"ה: ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעינך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת.

נמצאנו למדים שרבי עקיבא הבין את הדברים כפשוטם, ולכן יש להקשות עליו את השאלה ששאלנו. לעומתו, רבי שמעון מבין את טענתו של משה בצורה שונה: הוא לא מטיל כל ספק ביכולתו של הקב"ה לחולל נסים, אלא מתפלא על כך שהקב"ה בעת ובעונה אחת ייענה לבקשת העם – בקשה לא מוצדקת – וגם יעניש אותו בצורה חמורה. יש בעיניו בהנהגה כזאת כעין סתירה פנימית: היענות לבקשת העם היא ביטוי לכך שהיא מקובלת עליו, כאשר העונש הוא סימן בדיוק להיפך! על טענה זו ה' עונה כי הוא כביכול נאלץ לספק לעם ישראל את מה שהוא מבקש, מחשש שיטענו שאין ביכולתו  לעשות זאת. אולם, ההסבר של רבי שמעון אינו תואם את הכתוב: אין כל רמז בפסוקים שהובאו לעיל על זה שמשה תמה שה' נענה לבקשת העם ובסופו של דבר יעניש אותו, פשוטו של מקרא הוא ממש כפי שרבי עקיבא הסביר, אלא שכאמור, לא מובנת תמיהתו של משה. כדי לברר את העניין, עלינו להתייחס לשאלות נוספות העולות מפרשייה זו, כדלהלן.

 מדוע בני ישראל נענשו?

לכאורה, זו בקשה לגיטימית לבקש בשר לאכול. מדוע הקב"ה כעס על העם והעניש אותו בצורה כה חמורה? אלא שמשתמע בעליל מהמקרא שהייתה בבקשה זו התרסה כלפי ה'. כך כתוב:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם… וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ… וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע…  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה…  וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם…  עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם.

וכך מפרש הספרי:

יכול מפני שלא היה להם בשר לאכול היו מתרעמים? והלא כבר נאמר: "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד" (שמות יב לח). יכול מפני שאכלום במדבר? והלה כבר נאמר בכניסתם לארץ: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד" (במדבר לב א). אלא מלמד שהיו מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום. "אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם". יכול מפני שלא היו להם דגים לאכול היו מתרעמים? והלא באר הייתה עמהם ומעלה להם דגים שמנים כל צורכם. אלא מלמד שהיו מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום.[2]

כך שכל בקשתם הייתה שוב למרוד בה'. לכן יש להבחין הבחנה חמורה בין פרשיה זו לבין בקשתם של ישראל לקבל בשר מיד אחרי יציאתם ממצריים, כפי שכותב המהר"ל:

מה שהיה השלו הראשון (שמות טז יג) בלא שום כעס, היינו מפני ששם לא היה להם המן, ולא היה להם לאכול כלל. אבל עכשיו שהיה להם המן לאכול, והיו בוכים בכייה של חנם, בשביל זה ידע משה שלא יהיה נותן להם תאוותם כי אם בכעס גמור ובמידת הדין, ויבוא פורענות להם.[3]

משה לא העלה על דעתו שה' יחולל נס

ניתן להבין את ספקנותו של משה אם מניחים שהוא שיער כי בקשה זו של העם אמורה להיענות בדרכי הטבע. לפי גישה זו, תמיהתו של משה מובנת. אולם, מדוע משה הגיע למסקנה זו? לפי אבן-עזרא: "משה לא ידע, כי ה' יחדש אות או מופת, כי אם להצדיק נביאו", זאת אומרת שאין הקב"ה מחולל ניסים אלא לאמת נביא. אולם, דעה זו תמוהה ביותר, באשר רוב הניסים באו דווקא לשרת את העם, כפי שמעיר הרמב"ן:

רבי אברהם תירץ כי משה היה חושב שלא יחדש ה' מופת כי אם להצדיק נביאו. וגם זה איננו נכון בעיני, כי כבר עשה עמהם כזה בשליו ראשון, וכן במים ובמן, כי כולם על תלונותם נתנו להם.

והרמב"ם סובר בדיוק את ההיפך ממה שטוען אבן-עזרא:

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילם בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו, בקע להם את האבן, כפרו בו עדת קרח, בלעה אותם הארץ, וכן שאר כל האותות.[4]

אבל אפשר להסביר את העניין בצורה שונה. לפי רבנו בחיי, משה היה בדעה שאין בכלל כל סיבה להיענות לבקשת העם לאכול בשר. בוודאי שלא היה מגיע לבני ישראל נס, מפני שאין בקשתם מוצדקת, וגם לא בדרך הטבע, מפני שכל כוונתם הייתה להתריס:

חלילה שיסתפק משה ביכולתו של בורא בספוק צרכיהם, אבל… הן מחוסרי אמנה ואינן ראויים לנס, ובדרך הטבע אין דבר שיספיק להם… דעתו של משה כי שאלתם אינה ראויה להתמלא, לא בדרך הנס ולא בדרך הטבע שאינן ראויים לכך, שהרי מחוסרי אמונה היו ולא עשו כי אם לנסות… ולא בדרך הטבע, שבדרך הטבע לא יספיק להם. והשיבו הקב"ה: "היד ה' תקצר", לתת להם שאלתם ולהספיקם בשר אפילו בדרך הטבע והמקרה ושלא בדרך הנס כלל, עתה תראה היקרך דברי… הוא שכתוב אחר כך: "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים", וזה היה בדרך הטבע שהוציאן מהים בשכבר היו שם ולא היו בריאה חדשה.

וכן הרלב"ג:

זאת השאלה הייתה מהם בסיבת מרי… ועוד כי המופת יעשה לתועלת מה, וזה המופת לא היה תכליתו להועיל לישראל, אבל היה הענין בהפך באופן מה, ולאלו הסיבות כלם היה חושב משה שהוא רחוק שיעשה על ידו כמו זה המופת הנפלא.

הקב"ה הסכים עם משה שבנסיבות האלה אין מקום לנס, אולם ה' עמד על כך שבקשתם כן תתמלא בדרך הטבע,  על אף העובדה שבני ישראל ייענשו על זה, כדי שלא יטילו כל ספק ביכולתו של הקב"ה.

לפי הרמב"ן, מדובר כאן בנס שתוצאותיו הסופיות לרעה, ומשה היה סבור שאין מדרכי ה' לחולל נס כזה, אלא אם כן זה נס שמלכתחילה מיועד להעניש:

כאשר יעשה ה' אותות ומופתים לישראל חסד הם מאתו, וכולן לטוב להם כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, זולתי כאשר יצא הקצף על עוברי רצונו שיעשה עמהם באף ובמדת הדין לרעה גמורה. והנה אין בנסים רק טובה גמורה שלימה ברחמים או נקמה במדת הדין… וה' השיבו, כי אין יד ה' קצרה לתת להם שאלתם גם בדרך המקרים… וכן היה, שנסע רוח מאת ה' כמנהגו של עולם… ויגז שלוים מן הים, לא שנבראו עתה בעבורם, ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם.

לפי אברבנאל, תמיהתו זו של משה מתרחשת אחרי בחירת שבעים האנשים האמורים לעזור למשה לנהל את העם. אם כן, משה הבין שמרגע זה ניהול השוטף של עם ישראל ייעשה בדרך הטבע, וזו הסיבה שהוא לא ציפה לנס ממש: "הנה משה רבנו מאשר ראה שהקב"ה נתן לו עוזרים רבים ואחר כך יעדו בבשר, חשב שיהיה מוטל עליו לבקש להם הבשר אשר יאכלו, ושלכן נתן עמו השבעים איש כדי שיעזרוהו בדבר הזה". נחזור על פירוש זה בסיכום.

מבחינה טכנית אין בני ישראל יכולים כולם לאכול בשר

בהמשך, רבנו בחיי מציע פירוש נוסף, בשם אביו של הרד"ק:

החכם רבי דוד הקמחי פירש בשם אביו… כאשר התאוו תאוה היו להם צאן ובקר הרבה, אך לא היו יכולים לאכול מהם עד שיביאום לפתח אהל מועד בעבור זריקת הדם והקטר חלבים ואברים, כדכתיב: "איש איש מבית ישראל וגו'" (ויקרא יז ג), ועוד אם לא היו בני ביתו טהורים לא יאכלו מהם, הוא שכתוב: "אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטמאתו עליו ונכרתה" (ויקרא ז ג), ועל כן יאמר: "הצאן ובקר ישחט להם" כלומר שיוכלו לשחוט בכל מקום.

וכך תולדות יצחק מבאר את תשובתו של הקב"ה: "השיב השי"ת היד ה' תקצר, אני אתן להם בשר שלא יהיו צריכים להקריב ולזרוק הדם והם שלוים".[5]

ואכן, יש בעניין זה מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל, על הפסוק: "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (דברים יב כא), כדלהלן:

רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה, שבתחילה הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה, ועכשיו שגלו יכול יחזרו להתירן הראשון? לכך שנינו: לעולם שוחטין. במאי קמיפלגי? רבי עקיבא סבר: בשר תאוה לא איתסר כלל, רבי ישמעאל סבר: בשר נחירה לא אישתרי כלל.[6]

לפי רבי ישמעאל, אף קודם שבאו לארץ ישראל היו מצווים על השחיטה, ובעת שהותם במדבר היה אסור להם לאכול "בשר תאווה" – בשר חולין שאדם אוכל להנאתו – זאת אומרת שההזדמנות היחידה שהייתה להם לאכול בשר הייתה לאכול את חלק הבעלים של קרבן שלמים שהביאו למשכן. לכן, כאשר הם מגיעים לארץ, הפסוק הנ"ל בא להתיר להם בשר תאווה. לפי רבי עקיבא,  בשר תאווה לא נאסר להם במדבר, והם אף יכלו לאכול בשר בלי שחיטה, ולכן לא בא הכתוב הנ"ל אלא לאסור להם "בשר נחירה" – שממיתים את הבהמה בדקירה ולא בשחיטה כשירה.

יוצא אפוא שפירושי רבנו בחיי ותולדות יצחק הם אליבא דרבי ישמעאל.[7]

משה הבין כי הצעתו של הקב"ה לא תספק את העם

כך רש"י מסביר, בעקבות חז"ל:

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: אי אפשר לעמוד על התפל, מאחר שאינם מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך. אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו. אמר לו: אם כן יאמרו שקצרה ידי. אמר לפניו: הריני הולך ומפייסם. אמר לו: עתה תראה היקרך דברי, שלא ישמעו לך. הלך משה לפייסם, אמר להם: היד ה' תקצר… אמרו: פשרה היא זו, אין בו כח למלאות שאלתנו.

זאת אומרת שאין כל דרך להיענות לבקשתם, כפי שכותב אברבנאל בשם אריסטו: "וכבר אמר הפילוסוף שהמותר אין לו גבול".

סיכום

בלי לפסול את הפירושים הנ"ל, ברצוני להציע הסבר לפרשה הבעייתית הזאת, שבאופן חלקי מבוסס על מה שנאמר עד עכשיו. להבנת פרשה תמוהה זו, נראה לי שיש לעמוד על ההבדל הקיים בין שתי בקשות עם ישראל לבשר. בבקשה הראשונה, כך כתוב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר  אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו" (שמות טז ח). מכאן משתמע שבני ישראל זכו בבשר ובמן, וכפי שקבלו את המן כל זמן שהותם במדבר, כך בעניין הבשר. זו דעתו של רבנו בחיי, המבאר מדוע רק המן מוזכר בהמשך:

השלו והמן התחילו לבא באחד בשבת, ועמד להם השלו ארבעים שנה כשם שעמד המן, ומה שכתוב "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" הוא הדין בשלו שאכלו אותו ארבעים שנה. זה בא ביום וזה בא בלילה, אבל מפני שהיה הפלא גדול במן יותר מאד שנוצרה להם יצירה חדשה בשמים לכך הזכיר הפלא הזה לבדו כי עמד להם ארבעים שנה, אבל השלו שהיה בא להם כאלו בעניין הטבע והמקרה כעניין הרוח כעניין שבאר במקום אחר: "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים", לא חשש להזכירו.[8]

וכן הרמב"ן[9]. אלא שעל פי הבנה זו, לא מובן מה בני ישראל רצו בפרשתנו, הרי היה להם בשר! הרמב"ן משתדל לענות לשאלה זו כדלהלן:

וענין השלו השני בקברות התאוה, כי לא בא להם ממנו עתה לשובע כאשר יאמר בכאן תמיד, בשר לאכול ולחם לשבוע. ויתכן שהיו גדוליהם לוקטים אותו, או שהיה מזדמן לחסידים שבהם, וצעיריהם היו תאבים לו ורעבים ממנו, כי לא יספר בשלו וילקטו המרבה והממעיט כאשר אמר במן, ולכך אמר שם "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה", ואמר "וישובו ויבכו גם בני ישראל", שהיו גם מהם בוכים לו ולא כלם, ואז נתן להם ממנו לרוב מאד, כאשר אמר "הממעיט אסף עשרה חמרים", ואכלו חודש ימים בשפע ההוא ושב לעניינו הראשון. ועל דרך הפשט היו כל מעשה השלו לעתים, והמן שהיה חיותם היה להם תמיד, כי עיקר תלונתם עליו כדכתיב כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב.

זאת אומרת שהשלו הראשון המשיך, אבל היה מוגבל ומצומצם, בגלל שהוא לא היה חיוני. לכן הבקשה הראשונה הייתה מקובלת, מה שאין כן לגבי הבקשה השנייה, שרצו בלא כל הצדקה לקבל בשפע דבר שקבלו בצמצום. לכן משה היה נבוך: הוא לא העלה על דעתו שהקב"ה ישנה את תוכניתו, באשר כבר קבלו בשר במשורה על פי שיקול דעת נכון.

בנוסף לכך, בקשה זאת תפסה את משה בעת משבר. בני ישראל נדדו ארבעים שנה במדבר, והנה, כאשר הם מתקרבים לארץ ישראל, הם מתלוננים פעם אחר פעם, עד שמשה זועק:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי (במדבר יא יא-טו).

וכנראה, מצוקה זו של משה הייתה אמתית, הרי הקב"ה מיד הורה לו ליצור גוף המונה שבעים זקנים שיסייעו בידיו לנהל את העם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ (במדבר יא טז-יז).

אם כן, אין פלא שאין מקום להאשים את משה על חוסר אמונה כביכול: בנסיבות האלה, כאשר כן הייתה חלוקת בשר מינימאלית[10], בקשה מרשעת כזאת אחרי רצף של תלונות לא הייתה יכולה לצפות לנס נוסף מצד ה'. משה גם התעייף מכל התלונות האלה, הוא לא ראה את עצמו מסוגל להמשיך לנהל לבדו את עם ישראל, והתברר שהקב"ה הבין את מצוקתו ולא העלה על דעתו לבוא אליו בטענות, אלא להיפך בא לעזרתו. יחד עם זה, מחשש לחילול ה', הקב"ה קיבל החלטה להיענות לבקשת עם ישראל, דבר שלא מנע הענשתו על דרישה מתריסה ולא מוצדקת.

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] רלב"ג על התורה, במדבר יא כב.

[2] ספרי זוטא יא כא.

[3] גור אריה יא כא. המהר"ל אם כן מבין שהשלו הראשון היה חד-פעמי. נדון בעניין זה בהמשך.

[4] הלכות יסודי התורה ח א.

[5] ראו בפירוש הרא"ש על התורה דברים דומים.

[6] בבלי חולין יז ע"א.

[7] הרמב"ם במשנה תורה פוסק כמו רבי עקיבא: "כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרים או שוחטים ואוכלים כשאר האומות, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים… אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר" (הלכות שחיטה ד יז). אולם, במורה נבוכים (ג מו) הוא מאמץ את דעתו של רבי ישמעאל. בכל מקרה, מדובר בהלכה שלא הייתה נהוגה אלא בעת שהותם במדבר, כך שאין כל נפקא מינא להלכה .

[8] רבינו בחיי על שמות טז יג.

[9] רמב"ן על שמות טז יב.

[10] בעיני חז"ל רק מה שנעשה מחמישה מיני דגן, ולחם בעיקר, הוא ממש משביע, וזו הסיבה שיש לו ברכה אחרונה מיוחדת: ברכת המזון או ברכה מעין שלוש. כל היתר – ובשר בכלל – לא נחשב כמזון ממשי. כך כותב כסף משנה: "אין לך דבר שמשביע אלא חמישה מיני דגן" (הלכות ברכות א ב).

סגור לתגובות.