איסור ראיית ארון הברית

מובא בסיום פרשתנו (ד כ): "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתו". מכאן אזהרה לבני לוי שלא להסתכל בארון הברית שבקודש הקדשים לפני שהכוהנים יכסו אותו בזמן פירוק המשכן. ישנה מחלוקת בין הראשונים אם איסור זה נמנה במכלול איסורי התורה. לפי ר' סעדיה גאון[1]ואחרים[2], זו מצווה לדורות ולכן היא אחת מתרי"ג המצוות, ואילו לפי הרמב"ם אין מצווה זו נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד, ולכן אין למנות אותה במניין הלאווים[3].

לפי המדרש, לא מדובר באזהרה בלבד, אלא בתקנה שמשה רבנו קבע כדי לעצור סדרת אסונות שפקדו את בני לוי, בגלל שהציצו בארון הברית. כך מובא במדרש רבה:

רוצה אתה ללמוד באיזה עניין מתים בני קהת?… כשהיו באים לטעון את הארון, היו מפרקים את הפרכת מפניו והיו זנים עיניהם מן הארון. לפיכך היו מתכלים, שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג כ). והיאך עשה להם משה תקנה? אמר לו הא-לוהים, בשעה שהיו מפרקים את המשכן, לא יהיו בני קהת מפרקים את הפרוכת מפני הארון, אלא יהיו בני אהרן נכנסים ומפרקים אותה, מפני שהם כוהנים, ויכסו את הארון, וכן השולחן, וכן כל הכלים הנזכרים לו. ובזה היה להם תקנה שלא ימותו אם אינם מסתכלים בארון.[4]

במקרא ישנם מקורות נוספים המאששים את האיסור ואת הסכנה הכרוכה בו. נפרט אותם אחד אחד.

1)      התגלותו של הקב"ה בהר סיני הייתה מלווה בהוראות קפדניות על אמצעי זהירות, כדי שמי שאינו מורשה לא יבוא במגע עם התופעות המלוות את גילוי השכינה. כך מובא בפרשת יתרו (שמות יט יב-כד):

וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'… וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם.

הקב"ה הוא אפוא אל שלא ניגשים אליו בקלות[5], וישנה אפילו סכנה מוחשית להיות במגע עם התופעות המלוות את התגלותו לעמו. הרחקה זו איננה אחידהלכל שכבות העם, אלא היא פונקציה הפוכה של דרגתו.

2)      מובא בסוף פרשת משפטים (שמות כד ט יא):

וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.

רש"י מבאר: "נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה". אמנם לא ברור דיו על מה בדיוק הסתכלו אצילי בני ישראל, אבל המסר ברור: ישנה סכנת מוות להציץ בתופעת השכינה.

3)       מובא בפרשת אחרי מות (ויקרא טז א-ב):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתו. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.

אפילו הכהן הגדול יתחייב מיתה בידי שמיים אם הוא ייכנס במקום הארון שלא בזמנו ובלי צווי מפורש, בדומה למה שאירע לנדב ואביהוא.

4)      ה' אומר למשה רבנו: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג כ). כאמור, המדרש[6]קושר הצהרה זו לאיסור ראית ארון הברית, שהוא מקום השראת השכינה[7]. על פי אותו פסוק ניתן להסביר את חששו של מנוח אבי שמשון, כשראה את מלאך ה', והנה לשון המקרא:

וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַה' וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים. וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה. וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא.וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱ-לֹהִים רָאִינו. וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת.[8]

5)      אחרי שהפלשתים החזירו את ארון הברית, הוא עבר בבית שמש ואז אירע אסון גדול לתושבים שהציצו בו. כך מסופר (שמואל א ו יט-כא):

וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה. וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱלֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינו. וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן ה' רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם.

לפי הרד"ק, "פתחו אותו [את הארון] וראו מה שבתוכו לפיכך אמר בארון ולא אמר ארון".

6)      אף נגיעה בארון שייכת לאותה קטגוריה של עבירה, גם אם הוא מכוסה. לפי אבן-עזרא, זו הסיבה שהיו בדים לארון, כדי שלא יצטרכו לנגוע בו. וכך הוא כותב: "והנה שתים אזהרות, שלא יגעו בקדש, כי אם בבדים ישאהו, ולא יראו הקדש"[9]. וכן בספר שמואל (ב ו ו-ח) מובא: "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱ-לֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים".

גם חז"ל התייחסו לאיסור זה, כפי שמובא בגמרא:

כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכוהנים. בקשת, דכתיב: "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'" (יחזקאל א כח), בנשיא, דכתיב: "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו" (במדבר כז כ). המסתכל בכוהנים בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדים על דוכנן ומברכים את ישראל בשם המפורש (רש"י: שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם).[10]

איסור זה להסתכל בהופעת השכינה המלווה את ברכת הכוהנים מצא את מקומו בהלכה. מובא בשולחן ערוך:

בשעה שהכוהנים מברכים העם… העם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכוהנים, ולא יסתכלו בהם. הגה: וגם הכוהנים לא יסתכלו בידיהם.[11]

וה"משנה ברורה" מבאר:

בזמן המקדש שהיו מברכים בשם המפורש והשכינה הייתה שורה על ידיהם היה אסור אפילו ראיה קצת מה שאין כן בזמן הזה, ומכל מקום נוהגים גם עכשיו שלא להביט בהם כלל.

מצד שני, האיסור לראות את הארון – והעונש החמור החל על מי שמפר אותו – איננו גורף, אלא הוא פונקציה של רמת המציץ בה. הרי האיסור שבפרשתנו מתייחס לבני לוי בלבד, ואין איסור כזה לכוהנים. כך גם משמע מסיפורו של מנוח המובא לעיל. בנוסף לכך, על פי גמרא אחת, מסתבר שבחגי ישראל גילו את הארון לעיני כל עולי הרגל, כדלהלן:

בשעה שהיו ישראל עולים לרגל מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה. מתיב רב חסדא: "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש", ואמר רב יהודה אמר רב: בשעת הכנסת כלים לנרתיק שלהם! אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה – צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה – אינה צנועה מבעלה.[12]

מסתבר כי בימי בית ראשון, וכאשר עם ישראל נהג כשורה, הוא השיג רמה של אינטימיות עם הקב"ה כזאת שכל בן ישראל העולה לרגל הורשה להביט בארון הברית בלי שייפגע. ואילו אחרי שנגנז הארון, כל מגע אתו הפך להיות קטלני. כך משתמע ממה שנאמר בירושלמי (שקלים ו א):

שלש עשרה השתחוויות היו במקדש של בית רבן גמליאל, ושל בית רבי חנניה סגן הכוהנים היו משתחווים בארבע עשרה. והיכן הייתה יתירה? כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז. מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק, וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה. בא ואמר לחברו, לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון גנוז.

להבנת העניין, ניתן להצביע על כמה סיבות אפשריות כדי להסביר תופעה זו:

א)     יש בארון כוח סגולי מזיק לבריות. כך כותב יחזקאל קויפמן[13]:

היסוד הנימוסי-הפולחני שבדת המקראית טבוע במטבע "מגי" מובהק. האמונה המקראית בשפע הקדושה או הטומאה הדבק בחומר או הנאצל ממנו שרשה הראשוני באמונה, שבחומר ההוויה טבועות סגולות מגיות-נצחיות. לכאן שייכת האמונה… בקדושה הדבקה בעצמים מסוימים והנאצלת מהם, כגון קדושת הארון והסכנה הכרוכה בה.

לכאורה, יש לדחות הסבר זה, המזכיר את השקפת עולם הפגאנית[14]. הרי נוכחנו לדעת כי לא מדובר בסכנה גורפת, היות וסכנה זו תלויה בנסיבות ובעיקר ברמת המציצים בו ובכוונותיהם.

ב)      מוות למציצים בארון הוא עונש למזלזלים בו: כך מסבירים הפרשנים את האסון שפקד את תושבי בית-שמש. הרד"ק – המסתמך על תרגום יונתן ועל דברי חז"ל – כותב כך: (שמואל א ו יט)

כי ראו בארון – ת"י על דחדיאו ודחזו ית ארונא דה', כמו שאמר "וישמחו לראות" ובדברי רז"ל "משום דחזו ויך באנשי בית שמש". ונחלקו בזה: מהם אמרו שהיו קוצרים ומשתחווים, כלומר שלא הניחו מלאכתם בעבורו, ומהם אמרו שאמרו דברים אשר לא כן כנגד הארון, ואמרו "מאן אמרייך דאמרית ומאן פייסך דפייסית". ובדברי הדרש הזה יהיה פירוש "ראו" כמו לראות בך והדומים לו, שמפרשים אותם לשון בזיון.

ג)      ברצונו של הקב"ה למנוע קירבה פראית ובלתי מבוקרת אליו ואל כל מה שמייצגו. כך משתמע מהוראות החמורות המלוות את גילוי השכינה במעמד הר סיני. כך גם ניתן להסביר את מה שאירע לנדב ואביהוא.

נמצאנו למדים כי איסור ראיית ארון הברית הוא פרדיגמה להוראה כוללת יותר, לשמור מרחק מכל תופעות השכינה בעולמנו השפל, אלא אם כן יש היתר מיוחד או אם רמת האדם מאפשרת קשר אינטימי יותר עם הקב"ה. כוונת העונש החמור על איסור זה היא להזכיר כי אין לגשר בין רמת האדם לרמתו העילאית של הקב"ה, וכי כל פרטי הפולחן המאפשרים קירבה לה' הם אלה שנקבעו על ידו, וכי אין מקום להתלהבות – שהיא בגדר "גסות הלב" לפי הרב קוק[15] – ההורסת את הגדרים החמורים שקיימים בין האדם לאלוהיו.