פרשת בעלותך: אספה לי שבעים איש

אספה לי שבעים איש

מובא בפרשתנו:

לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ (במדבר יא יד-יז).

על קטע זה יש לשאול את השאלות הבאות:

  • מכאן משתמע כי מוסד הזקנים היה בגדר חידוש. האומנם?
  • על פי איזה קריטריונים נבחרו הזקנים?
  • איך למעשה נבחרו הזקנים?
  • מה היה גדר הנבואה בה זכו שבעים הזקנים?
  • מה היה תפקידם של אנשים האלה?

מוסד שבעים הזקנים היה קיים לפני כן

לפי רבני בחיי, מוסד זה לא היה בגדר חידוש:

אף על פי שהזכיר עתה "אספה לי", כבר היו עם ישראל במצרים שבעים זקנים, כי מאז מיום שירדו למצרים שבעים נפש ונשתלחה הברכה בזרעם מנו עליהם שבעים זקנים להנהיגם וללמדם חוקים ומשפטים צדיקים, כי היו חכמים גדולים מקובלי האבות ויודעים כי שבעים נפש היו דוגמא, ולכך מנו עליהם במצרים שבעים זקנים, והוא שכתוב: "לך ואספת את זקני ישראל" (שמות ג טז), והיו שבעים, והם היו במתן תורה, הוא שכתוב: "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" (שמות כד ט). ומה שהזכיר כאן: "אספה לי שבעים איש", היו אחרים שנבחרו עתה מחדש, כי אותן שבעים זקנים של מתן תורה מתו בתבערה כי היו ראויים לשליחות יד מסיני ולכך הוצרך לומר שיאסוף אותם מחדש… ומיום שירדו למצרים שבעים נפש לא חדל המספר הזה מישראל לא במדבר, ולא בבית ראשון ושני.

אלא שאין הדברים מדויקים: עד מתן תורה לא משתמע שהיה גוף רשמי המונה שבעים זקנים. "זקנים" היו תמיד, והם "זקני ישראל" שהקב"ה מבקש ממשה להודיע להם על בשורת הגאולה. במתן תורה עצמה, הקב"ה מורה להעלות אל ההר "שבעים מזקני ישראל", שמכאן משתמע בעליל שמספרם הכולל היה גדול יותר. רק בפרשתנו נקבע מספרם שבעים באופן רשמי. ובהמשך תולדות עם ישראל, אין שום רמז לכך שהיה כזה גוף רשמי לא בימי השופטים ולא בימי המלוכה, עד ייסוד "אנשי כנסת הגדולה" בימי עזרא ונחמיה, גוף שהתקיים עד סמוך לכהונת שמעון הצדיק, כלומר בפרק הזמן שבין סוף נביאי ישראל האחרונים עד לתחילת תקופתם של ראשוני חז"ל, חכמי תקופת המשנה. אנשי כנסת הגדולה – שמספרם על פי המסורת היה 120 – תפקדו כהנהגה רוחנית, הם היו מחוקקי תקנות מחייבות, עורכי וחותמי התנ"ך ומנסחי חלק חשוב מן התפילות. בהמשך נוסד "הסנהדרין", בית דין של שבעים ואחד דיינים, שהיווה ערכאה עליונה לפסיקת הלכה ומשפט בעם היהודי. הסנהדרין פעלה בעם ישראל עד שנת 425  לערך.

על פי איזה קריטריונים נבחרו שבעים הזקנים?

לכאורה, הדברים ברורים. הקב"ה מורה למשה לבחור אנשים "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו". לכאורה, דרישה זו מובנת, היות ותפקידם של שבעים הזקנים יהיה לעזור למשה רבנו לנהל את ענייני העם: הזקנים בגלל חכמתם, והשוטרים: "מי שהיו שוטרים במצרים, והצטיינו בהגנתם על בני ישראל, הם מנוסים גם בהטלת סדר ומשמעת הנדרשים עתה במצבם של בני ישראל במדבר"[1]. מדברי רש"י משתמע שמדובר כאן גם בשכר על התנהגותם הראויה לשבח בזמן שעבוד מצרים:

אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר "ויכו שוטרי בני ישראל" (שמות ה יד), עתה יתמנו בגדולתם כדרך שנצטערו בצרתם.

וניתן להוסיף שלא מדובר רק בהענקת שכר, אלא שיש להניח כי אנשים אלה שהראו אמפטיה כלפי העם בזמן צרותיו ידעו יותר טוב לנהל את ענייניו בהבנה ובאכפתיות.

בכל אופן, אין דמיון בין דרישות אלה לבין מה שציפו מהשופטים את העם, לגביהם נאמר: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות  יח כא). ובפועל: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם" (דברים א יג).

 

בחירת שבעים הזקנים הלכה למעשה

רש"י מסביר בפרוטרוט איך נבחרו הזקנים, בעיקר במטרה להסביר מה שקרה עם אלדד ומידד[2]:

החשבון עולה לי"ב שבטים, ששה ששה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה. אמר משה, אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה, נטל שבעים ושניים פתקים וכתב על שבעים "זקן", ועל שניים "חלק" וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים. אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו "זקן", נתקדש, ומי שעלה בידו "חלק" אמר לו: המקום לא חפץ בך.[3]

נמצאנו למדים כי בחירת הזקנים נעשתה בצורה דמוקרטית-תיאוקרטית[4]: כל שבט הציע ששה זקנים, ובשלב מאוחר יותר נבחרו מתוכם שבעים, כאשר הגורל מהווה אמצעי להתערבות – דיסקרטית – של הקב"ה בעולם[5].

ברם, על פי פשוטו של מקרא, משתמע כי משה רבנו הוא זה שבחר את שבעים הזקנים בלי כל התחשבות בזיקתם השבטית, כאשר כמובן יש לשער שהוא התייעץ עם אנשים נוספים במשימה זו.

מה היה גדר הנבואה בה זכו שבעים הזקנים?

כתוב: "וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם". לכאורה משתמע מדברים האלה שזקנים אלה הגיעו לרמה מסוימת של נבואה. אם כן, יש לברר שני דברים:

  • איזה סוג נבואה הוענק להם?
  • למה בכלל הם היו זקוקים לנבואה?

מהספרי משתמע לכאורה שלא זכו בשום רוח נבואית:

"אל אהל מועד, הכניסם עמך לאהל מועד, לא שישמעו את הדיבר, אלא שיהו כל הבריות נוהגים בהם בכבוד ומראה ואומרים: אשריהם אלו שנכנסו עם משה לשמוע את הדיבר מפי הקדש. ודברתי עמך שם, ודברתי עמך שם ולא עמהם".[6]

ורש"י מבאר, בעקבות הספרי הנ"ל: "כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבים אלה שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב"ה".

ברם, לפי הרמב"ן, הם כן זכו לנבואה, באשר הם ידעו בדרך נבואית את תוכן הוראותיו של הקב"ה לעם ישראל:

הקרוב אלי, כי כל ימי הזקנים נעשה להם כן, שידעו בכל מה שיצווה ה' לישראל ביד משה בצרכי שעתם והמקרים אשר יבואו להם במדבר. וזה טעם "ונשאו אתך במשא העם",  כי כל מה שיאמר משה לעם ידעו הם ויתנבאו בהם לעם כל אחד בשבטו ואלופו, ומפני זה לא ישא משה לבדו תלונותם.

ויש להקשות על הספרי: איך הוא מבין את מה שנאמר על ידי הקב"ה: "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם"? אברבנאל מיישב את העניין כך: הדרגה הנבואית שבה זכו שבעים הזקנים היא הדרגה הראשונה המוזכרת על ידי הרמב"ם במורה הנבוכים:

אמרו "ויתיצבו שם עמך", אין הכוונה לשישמעו הקול האלוהי מדבר אל משה, כי הזקנים האלה לא הגיע למעלות הנבואה באמת. ואמנם אמרו "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם", רצונו לומר שיושפע עליהם מה' כוח מנהיג, ומעיר אותם אל השלמות, ולהשיג אופני ההנהגה, עד שיספיקו לישראל את העם ולפייסם בדברים ולמשוך לבבם אל האמת… הושפע על אלו הזקנים זה הרוח, והוא הרוח הקדש שזכר הרב המורה במדרגה הראשונה מהנבואה בפרק מ"ה ח"ב, שאין ענינו ראיית צורה ולא שמיעת דברים והשגה רוחנית, אלא שילווה באדם רוח אלוהי יזרזהו ויניעהו לעשות פועל משובח.[7]

אברבנאל מוצא סיבה פרקטית מדוע כדאי ששבעים הזקנים יתלוו אל משה רבנו בזמן שהקב"ה מדבר אתו:

באהל מועד אשר במשכן ה' היו מתקבצים, כדי שמשה רבנו כשישמע את קול נבואתו יודיע מיד להם דבר ה', והם יזרזו להוציאו לפעל במצותו.

גם הרש"ר הירש סבור כי לא הייתה לשבעים הזקנים נבואה ממש:

הכתוב מבדיל בלשונו בין השראת רוח הנבואה לבין כל הענקה אחרת של רוח מיד ה'. יוסף היה "איש אשר רוח אלהים בו" (בראשית מא לח); ה' מילא את בצלאל "רוח אלהים" (שמות לא ג; לה, לא); יהושע היה "מלא רוח חכמה" (דברים לד ט); ה' שלח את משה לשים "את רוח קדשו" בקרב העם (ישעיה סג יא); יחזקאל מספר שבאה בו רוח שהעמידתהו על רגליו (יחזקאל ב ב; ג כד); רוח ה' שאימצה את לב גדעון (שופטים ו לד), ואף רוח אלוהים שנתנה לזכריה את האומץ להוכיח את העם על עזיבת ה' (דברי הימים ב כד כ), וכן הרוח שהמריצה את עמשי לברך את דוד לשלום (שם א יב יט). על כל אלה נאמר שהרוח לבשה את האדם. וזה הצד השוה שבכל הפסוקים שהובאו כאן: בכולם ניתנה הרוח לאדם כדי להרבות ולרומם את פנימיותו הרוחנית. מה שנעשה כתוצאה מאותה התעוררות מיוחדת לא חרג מן המידה הרגילה של כשרון אנושי. המלים והמעשים נשארו אנושיים, אלא שנישאו ונתעלו על ידי כשרון מיוחד שניתן מאת ה'. כנגד זה רוח הנבואה איננה תהליך פנימי, אלא היא באה על האדם ונחה עליו. כך רוח הנבואה שצלחה על שאול (שמואל א י ו, י), על מלאכיו (שם יט כ), על עזריה (דברי הימים ב טו א), על יחזקאל (יחזקאל יא ה), על ישעיה (ישעיה סא א), על עבד ה' על ישראל, על כל בשר.

לפי יוסף אלבו, מדובר בסוג נבואה שזוכים בה בלי הכנה מקדימה, ולכן היא איננה חלה אלא באמצעות נביא אמיתי אחר:

על זה הדרך היה חול הנבואה באמצעות משה על השבעים זקנים אף על פי שלא היו ראויים אליה מצד עצמם. אמר הכתוב "וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" (במדבר יא יז), כלומר אף על פי שלא היו ראויים לכך מצד עצמם. ולזה תמצא כי כשאמר יהושע אל משה "אלדד ומידד מתנבאים במחנה" (דברים יא כז), השיב משה "המקנא אתה לי", כלומר אין ראוי לך לקנא בזה כלל בעבורי, כי הנבואה הזאת כולה חלה עליהם מצד רוחי ובאמצעותי, "ומי יתן כל עם ה' יהיו נביאים" מצד עצמם וראויים לנבואה בזולתי, "כי יתן ה' את רוחו עליהם" ולא באמצעותי, אלא שהם מצד עצמם יהיו ראויים לחול עליהם הרוח האלהי מבלתי אמצעי.[8]

יוצא שכמעט כל הפרשנים – להוציא את הרמב"ן – תמימי דעים ששבעים הזקנים לא זכו לנבואה ממש, אלא להשראה מזערית שהגיעה אליהם דרך נבואתו של משה. במקרא כולו מוזכרים יותר מפעם אחת "מתנבאים" שבוודאי אינם בדרגה של "נביאים"[9] אלא השיגו רמה מסוימת ונמוכה של נבואה. יש לשער שכך היה לגבי שבעים הזקנים.

בנוסף, יש דעות שהזקנים לא זכו לנבואה זו אלא פעם אחת בלבד. בתורה כתוב: "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּֽתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָֽפוּ". רש"י מבהיר שהדעות חלוקות בעניין משמעות המילים "ולא יספו": "לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי, ואונקלוס תרגם ולא פסקין, שלא פסקה נבואה מהם". מהי משמעותה של נבואה ליום אחד? לפי הרש"ר הירש, תופעה זו באה לחזק את מעמדם ולהבהיר – להם ולעם ישראל – שהם שייכים למחנה של משה רבנו:

ולא יספו: ותו לא. רק בשעת בחירתם זכו להתנבא ולחלוק עם משה ברוח שעליו, והיה בכך משום עדות על ייעודם: מכאן ואילך עליהם לפעול עם משה בלב אחד ועליהם לראות את דבר ה' הנאמר למשה כאילו נאמר גם להם לשמור ולעשות.

אלשיך משתדל ליישב בין שתי הדעות לכאורה סותרות המובאות על ידי רש"י:

אחשוב שהכול אמת, כי לא פסקו מהתנבא. אך מדאפקיה בלשון זה, יהיה שלא הוסיפו להינבא בהקיץ כאשר התנבאו שם. ואילו הייתה כמדרגת משה היה להם להתמיד, אך היה אצילות גרוע ממדרגתו, ושווה למו חברתו לגדר ההוא לפעם ההיא בלבד.

ואילו הרמב"ם רואה בתופעה זו ביטוי לדרגות השונות של השגת האמת, שלדעתו היא המשמעות האולטימטיבית של הנבואה:

אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וסופם לאחד מאתנו. לא, אלא שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום. אחרי כן החומרים וההרגלים חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים אנו אפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד. יש בינינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם עד שהוא כביכול תמיד בתוך אור שאינו פוסק, כך שהלילה הופך לו ליום. זו היא דרגת גדול הנביאים אשר נאמר לו: "ואתה פה עמוד עמדי"… ויש ביניהם מי שהבריק לו הברק פעם אחת בכל לילו. זאת היא דרגת מי שנאמר עליהם "ויתנבאו לא יספו".[10]

בכל אופן, אין לדמות בין מדרגת הזקנים האלה לבין זו של משה רבנו.

 

תפקיד שבעים הזקנים

לכאורה, תפקיד הזקנים היה מוגדר היטב: "וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ", כך שתפקידם היה ניהולי בלבד: משה רבנו קבל הוראות מאת ה', והזקנים הפיצו אותן ודאגו לביצוען בפועל. כך כותב תרגום יהונתן: "וישׂאו עִמך בטורח של העם ולא תִשׂא אתה לבדך"[11]. ורש"י: "ונשאו אתך, התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים. ולא תשא אתה לבדך, הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי". זאת אומרת שהזקנים הללו עזרו למשה רבנו לניהול היומיומי של עם ישראל. לפי זה, יש לשאול מדוע הם היו זקוקים להשראה נבואית? לכן ספורנו מוצא להם תפקיד נוסף: "אחר שיהיו מוחזקים גם הם לנביאים יבטחו העם בהנהגתך בראותם הזקנים עמך ומסכימים במעשיך". זאת אומרת שבני ישראל יפסיקו להתלונן על משה, אחרי שהם ייווכחו שאינו היחיד בקבלת ההחלטות הנוגעות לגורלם. והרמב"ן, שרואה כאמור בהם נביאים ממש, מבהיר כי הסיבה לכך תהיה שמשה יפסיק להיות המקור היחיד להוראות הקב"ה בעניינם:

כל ימי הזקנים נעשה להם כן, שידעו בכל מה שיצוה ה' לישראל ביד משה בצרכי שעתם והמקרים אשר יבואו להם במדבר. וזה טעם ונשאו אתך במשא העם, כי כל מה שיאמר משה לעם ידעו הם ויתנבאו בהם לעם כל אחד בשבטו ואלופו, ומפני זה לא ישא משה לבדו תלונותם.

זמן רב אחרי מאורעות האלה, כאשר בעקבות חורבן בית ראשון עם ישראל הפסיק לקיים קשר בלתי אמצעי עם הקב"ה, קמו גופים דומים – אנשי כנסת הגדולה והסנהדרין – אבל בעלי סמכויות גדולות הרבה יותר. למעשה, הסנהדרין הפך להיות חלק ממערך בתי הדין, המורכב משלושה סוגי בתי דין, ולכל אחת מהן סמכות שונה:

  • בית דין של שלושה דיינים, שרשאי לדון בדיני ממונות (הלוואות, גזלות, חבלות, וכיוצא בהן). בית דין מסוג זה נוהג אף בחוץ לארץ.
  • בית דין של עשרים ושלושה דיינים ("סנהדרי קטנה"), אשר רשאי לדון אף בדיני נפשות. בית דין כזה היו מעמידים בכל קהילה יהודית בארץ ישראל שיש בה יותר מ־120 אנשים. בית דין זה נוהג אף הוא בחוץ לארץ, אך לא יותר מאחד בכל מחוז.
  • הסנהדרין, שהיא בית דין של שבעים ואחד דיינים ("סנהדרי גדולה"). הסנהדרין מוסמכת לדון בדיני נפשות חמורים במיוחד (מיתתו של נביא שקר, אנשי עיר הנידחת ועוד).

בנוסף, הסנהדרין פוסקת הלכה לכל ישראל בכל המחלוקות המתעוררות בדיני תורה, ועל פי תורת ישראל, חייבים הכול לעשות על־פי הוראתם. עניינים נוספים הנוגעים לעם ישראל היו גם הם בסמכותו של בית הדין הגדול, כגון קידוש החודש, עיבור השנה, מינוי כהן גדול, מינוי "סנהדרי קטנה" בכל עיר ועיר, ועוד.

 

[1] יחיאל צבי מושקוביץ, דעת מקרא, במדבר יא טז.

[2] על פי ירושלמי, סנהדרין, א ד.

[3] רש"י על במדבר יא כו.

[4] על פי הרב אליהו מונק, "קול התורה".

[5] ראו עלי מרצבך, הגיון הגורל: משמעות הפיס והאקראיות ביהדות, 2009.

[6] ספרי זוטא פרק יא

[7] בהמשך, הרמב"ם מציין שזו הדרגה שזכו בה אלדד ומידד ש"התנבאו במחנה", בניגוד למה שכותב התלמוד: "מאי נתנבאו, אמרו, משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, אבא חנן אומר משום ר' אלעזר, על עסקי שליו הם מתנבאים, עלי שליו, עלי שליו, ורב נחמן אמר, על עסקי גוג ומגוג הם מתנבאים (בבלי סנהדרין יז ע"א)".

[8] ספר העיקרים ג יא.

[9] למשל שמואל א י ה, ועוד.

[10] פתיחה למורה הנבוכים.

[11] על פי כתר יהונתן.

סגור לתגובות.