פרשת וארא: מסירות נפש

מסירות נפש

דרשת תודוס איש רומי

על הפסוק "וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ" (שמות ז כח) מובא בגמרא:

זו דרש תודוס איש רומי[1]: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם על קדושת ה' לכבשן האש? נשאו קל וחומר… מצפרדעים. ומה צפרדעים שאין מצווים על קדושת ה', כתיב בהו "ובאו בביתך… ובתנוריך ובמשארותיך", אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווים על קדושת ה', על אחת כמה וכמה.[2]

לפני שניגש לפרשנות דברי תודוס יש להקדים הערה אפיסטמולוגית: נראה לי ברור כי אין להסביר את דבריו כאילו דברים אלה אירעו ממש במציאות. הרי אם כך הדבר כל השאלות שיישאלו בהמשך יהיו אנאכרוניסטיות, באשר הן מתבססות על עקרונות הלכתיים שגובשו בימי חז"ל. אלא יש להבין את טענת תודוס כחלק מהשקלא וטריא התלמודי, ולכן נדרשת התאמה בינה לבין  מה שנאמר על ידי חז"ל במקומות אחרים.

אם כן, דרשה זו של תודוס תמוהה. מה למדו חנניה מישאל ועזריה מהצפרדעים? הרי אחת מן השתיים: אם הפסל של נבוכדנצר היה בגדר עבודה זרה ממש, ידוע כי היא אחת משלוש עבירות עליהן נקבע כי "ייהרג ולא יעבור", כפי שנאמר: "נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תיהרג, יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודת כוכבים, גילוי עריות ושפיכות דמים"[3], ואין צורך ללמוד את החובה למסור את הנפש מהצפרדעים.

המהרש"א הבחין בקושי זה, וכך כותב:

לא תקשי הא אמרינן בעבודה זרה אל יעבור ויהרג דאפילו נוטלין את נפשך, איכא למימר דתודוס לא סבירא ליה הכי, אלא סבירא ליה כרבי ישמעאל דפליג, דקאמר בפרק בן סורר (עד.): "מנין שאם אומרים לו לאדם עבודת כוכבים שיעבור ואל יהרג? תלמוד לומר וחי בהם וגו'".

כך שדרשת תודוס איש רומי היא אליבא דמי שחושב שאין מצוות "ייהרג ולא יעבור". אלא שמתברר כי לפי הגמרא, כולם תמימי דעים שלפני ציבור גדול, יש כן חובה למסור את נפשו. על כן המהרש"א כותב:

 ומה שהקשו עוד דהא פרהסיא כולי עלמא מודו יהרג ואל יעבור… יש לומר דלאו קושיא היא דלא פרהסיא הוה דלא הוו שם עשרה מישראל בצלם שהעמיד בבקעת דורא… דליכא פרהסיא אלא בעשרה מישראל כדכתיב "ונקדשתי בתוך בני ישראל".[4]

לפי פירוש זה, חנניה וחבריו לא פעלו כהלכה אלא החמירו על עצמם, ונראה להלן שזו התנהגות בעייתית.

מצד שני, אם לא מדובר בעבודה זרה, באיזו "קדושת ה'" מדובר כאן? מדוע חנניה מישאל ועזריה מסרו את נפשם אם לא הייתה חובה לנהוג כך?

יתירה מזו, השפת אמת שואל:

כל הסוגיא תמוה… קשה מה דאמרינן "ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם", הלא להם היה הציווי כך ועלו ובאו כו' ובתנוריך ובודאי מה שמצוה הקב"ה לעשות אפילו לילך תוך כבשן האש מחויבין למסור נפשו, ולא שייך בזה וחי בהם כמו שנתחייב יצחק אבינו לשמוע לאביו שנצטוה מפי הקב"ה להעלותו לעולה.

הרי במקרה הזה הצפרדעים קבלו ציווי מפורש וחד-פעמי להקריב את עצמם, ואין ללמוד ממעשה זה לדורות.

הרב ליכטנשטיין מוסיף: "כיצד ניתן ללמוד קל וחומר מבעל חיים שאין לו דעת ואינו מצווה על "וחי בהם"? מהו הקל וחומר שנלמד מן הצפרדעים?"[5] הרי לא הייתה לצפרדעים בחירה חופשית, הקב"ה הטיל עליהם משימה שלא הייתה להם כל ברירה להישמט ממנה, כך שאין כל מסר נורמטיבי בהתנהגותם.

הסבר השפת אמת: חנניה מישאל ועזריה בטחו על נס

השפת אמת מיישב את העניין כך: מה שלמדו חנניה, מישאל ועזריה מהצפרדעים אינו החובה למסור את נפשם, אלא הבטחה שהקב"ה יציל אותם בצורה ניסית:

 מתחילה מסרו עצמם חנניה מישאל ועזריה על דעת לעשות להם נס… וזה למדו מדכתיב בצפרדעים "בתנורך ובמשארותיך", דמשמע שאחר שבאו לתנור חם יצאו אחר כך לעיסה, אם כן ניצולו הם מן האש על ידי שעשו שליחות בוראם, אף על גב דהם לא נצטוו על קידוש השם היינו שהם עשו רק בטבע שכך גזר השי"ת, אף על פי כן כיון שעשו מצות בוראם ניצולו מן האש, אנו שנצטוינו ועושין לקיים מצותו ית' על אחת כמה וכמה שיעשה לנו נס.[6]

הסבר זה איננו משכנע: חוץ מהעובדה שהוא אינו תואם את פשוטם של דברי תודוס איש רומי, הוא ממעיט בצורה ניכרת את זכותם של חנניה מישאל ועזריה, שלפי הבנה זו לא מסרו את נפשם אלא על מנת להינצל בנס. התנהגות זו מזכירה את מה שעשה על פי המדרש הרן, אחי אברהם, כפי שרש"י מספר:

קבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו: אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים.[7]

הסבר הרב אייבשיץ: חנניה מישאל ועזריה חששו שיענו אותם

כך כותב רבי יונתן אייבשיץ:

גם הם היה להם פחד אולי יכו אותן ויעבירו אותן על דת, כמאמרם "אילמלי נגדוה לחנניה, מישאל ועזריה פלחו לצלמא"[8] [אם היו מייסרים – ולא ממיתים – את חנניה, מישאל ועזריה היו עובדים לצלם], כי היו מפונקים מנוער מזרע מלכות, ואין להם כוח לסבול ייסורין, לכך בהגיעם לכבשן האש מהרו והשליכו עצמן לכבשן האש ולא המתינו עד שהשליכו אותם הגויים לכבשן האש כדי לפטור מידי נבוכדנצר לבל יתעולל בהן בהכאות, ולא עשו כמו רבי חנניה בן תרדיון שאמר "מוטב שיטלנו מי שנתנו בי ואל אחבול בעצמי"… וזהו מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהשליכו עצמן לכבשן האש. ולמה לא המתינו עד שהשליכו אותן, על זה קאמר דלמדו קל וחומר מצפרדעים שעלו מעצמן בתנור.[9]

לדעת הרב אייבשיץ, חנניה, מישאל ועזריה השליכו עצמם לתוך כבשן האש, כי חששו שהגויים יענו אותם כדי להעבירם על דתם, והם למדו מן הצפרדעים את ה"היתר" לפגוע בעצמם. הרב אייבשיץ סבור אפוא שקיימת חובה להתאבד כאשר קיים חשש וודאי של הטלת עינויים עד שיעבדו עבודה זרה. אולם, בשיטה מקובצת מובאת דעתו של רבי אליעזר הקובעת "שלא חייבה תורה אלא למסור עצמם למיתה, כדכתיב: "בכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך". אבל להחמיר עליהם יותר ממיתה לא היו חייבים"[10]. יתכן מאוד שלפי רבי אליעזר, כפי שאין חובה למסור את חייו במקרה של עינויים, גם לא תהיה חובה למות כדי למנוע אותם.

 

הפסל של נבוכדנצר לא היה עבודה זרה ממש

רש"י על אתר לכאורה סבור שלא מדובר בעבודה זרה ממש, באשר הוא מפרש: "מה ראו? שלא דרשו "וחי בהן", ולא שימות בהן"[11]. משתמע מדברי רש"י כי המעשה היה אמנם אסור, אבל לא כזה שהייתה חובה למסור עליו את חייו. והם החמירו על עצמם בזה שלא נצלו את ההיתר של "וחי בהם".

בעלי התוספות חולקים על רש"י, באשר לדעתם אם מדובר במעשה אסור, גם אם זה לא עבודה זרה ממש, ישנה חובה למסור את הנפש, היות ומדובר במעשה שבוצע לפני קהל רב, כפי שנקבע: "בפרהסיא, אפילו מצוה קלה ייהרג ואל יעבור"[12]. גם לא ברור באיזה איסור מדובר, אם אין כאן עבודה זרה. לכן תוספות סוברים שהדבר היה מותר לחלוטין, וחנניה מישאל ועזריה מסרו את נפשם למרות שההלכה לא חייבה אותם לעשות זאת. אם כן, מדוע מסרו את נפשם? אולי מפני שזה היה נראה כמו עבודה זרה.[13] לפי הרב וינברג, לא מדובר ברשות בלבד, אלא בהתנהגות ראויה של מסירות נפש בלי חשבונות, על פי:

כוח פנימי ראשוני הבוקע ועולה בנפש ומתפרץ בשעת מעשה באדם מחביון מעמקיו מעבר לגבול ההכרה והידע הברור ופועל ודוחף את בעליו וכופה עליו דרך התנהגות מסוימת מבלי להתחשב עם שורת הדין ומה שהוא רשות או חובה.[14]

מדובר אפוא בפעולה אינסטינקטיבית רצויה הדומה לזו של הצפרדעים, וכך בהמשך הרב וינברג מסביר את התנהגותו של מרדכי, שסירב להשתחוות לפני המן וסיכן בזה את הקהילה היהודית שבפרס, על אף העובדה שלא היה ממש איסור בעניין זה.

שיטת הרמב"ם: הפסל של נבוכדנצר היה עבודה זרה ממש

בניגוד לדעת התוספות, הרמב"ם סבור כי אכן היה מדובר בעבודה זרה ממש, וזאת הסיבה שחנניה מישאל ועזריה היו מוכנים למסור את נפשם כדי לקדש שם שמיים.[15] אם כן, כאמור, מדוע לפי תודוס איש רומי היה צורך ללמוד דין זה מהתנהגות הצפרדעים? הרב קוק מיישב כי "אולי מפרש… כפירוש ר"י בתוספות שם, שהיו יכולים לברוח, אבל מאחר שלא ברחו כיון שבא המעשה לידם היו חייבים מצד הדין למסור עצמם".[16] יוצא שהחידוש של תודוס איש רומי יהיה שראוי שלא לברוח בנסיבות כאלה, אלא שהסבר זה איננו תואם את שיטת הרמב"ם, המורה באופן מפורש שבתקופת שמד יש חובה לברוח, אם הדבר אפשרי.[17] בכלל, כפי שיבואר בהמשך, הרמב"ם סובר שיש חובה להתאמץ להישאר בחיים, בהיעדר סיבה רצינית למסור את נפשו.

אלא ניתן לפרש בפשטות לפי הרמב"ם כי אמנם היו חייבים על פי דין תורה למסור את נפשם, אבל מדובר במעשה מצווה שלא קל לבצעו, והם קבלו חיזוק ממעשה הצפרדעים. לפי פירוש זה, תודוס איש רומי לא חידש שום הלכה, אלא תיאר את מה שעבר בראשם של מישאל, חנניה ועזריה כאשר הם החליטו למסור את נפשם ולהישלח לכבשן האש.

מצד שני, בניגוד לדעת התוספות, הרמב"ם סבור כי אסור לאדם למסור את נפשו כאשר ההלכה איננה דורשת זאת, כפי שהוא כותב במשנה תורה: "כל מי שנאמר בו יעבור ואל ייהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו"[18]. לפי הכסף משנה, המחלוקת בין בעלי התוספות והרמב"ם היא בזה שהרמב"ם סובר "שכשאמרו בגמרא יעבור ואל ייהרג, פירוש: צריך לעבור כדי שלא ייהרג". לעומת זאת, תוספות "סוברים דאם נהרג ולא עבר, צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל ייהרג, הרשות בידו לעבור כדי שלא ייהרג". מה שבעיני התוספות הוא רשות בלבד, הוא חובה לפי הרמב"ם.

הסתירה בדברי הרמב"ם

הרב רבינוביץ, בספרו "יד פשוטה"[19], מתייחס לסתירה בוטה בדברי הרמב"ם באגרת השמד. הרמב"ם דן במי שהכריחוהו לעבור על איסור מן התורה ודינו שיעבור ואל ייהרג, וכך כותב הרמב"ם:

במקום שאמרו ז"ל "יעבור ואל ייהרג" וראה איש אחד עצמו שהוא יותר יקר מהחכמים ויותר מדקדק במצוות, והתיר עצמו למיתה בפיו ובלשונו, וקדש את השם לפי דבריו ומחשבתו – הוא חוטא ומורד במעשיו, דמו בראשו, והוא מתחייב בנפשו, לפי דבר האל יתעלה. "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – ולא שימות בהם".[20]

מספר שורות לאחר מכן דן הרמב"ם בשמד שנגזר בזמנו והוא כותב שם שהיות ומדובר שרק צריך להודות בפה ואין צורך לסור מהמצוות, אין להיהרג על כך. והוא מוסיף:

כל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש, לא ייאמר עליו אלא שהוא עשה מצווה, ויש לו שכר גדול לפני ה' יתעלה לפי שמסר נפשו על קדושת השם. אבל מי שבא לשאול אותנו אם ייהרג או יודה, אומרים לו שיודה ולא ייהרג.[21]

אם כן, נמצאו דברי הרמב"ם סותרים אלו את אלו: הרי כתב שאין להיהרג, ומי שנהרג מתחייב בנפשו והוא חוטא ומורד, ואילו לאחר מכן משבח את מי שנהרג במקום שלא היה צריך לעשות כן. הרב רבינוביץ מיישב את העניין כך:

נראה לפי עניות דעתי הדבר ברור, שכאן בגלל שהוא מתחייב בנפשו הרי זה כמו  שאמר רב נחמן בר יצחק, גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה, עיין שם היטב. ואילו באת יעל אשת חבר הקיני להימלך בבית דין ודאי היו מורים לה לא להפקיר את עצמה, אבל אחר שעשתה לשם שמים "תברך מנשים יעל". והוא הדין בכל מקום שעומדת לפני האדם עבירה לעשות, ברור שמורים שלא לעשות, ולא עוד אלא שאם הבחירה היא בין ייהרג שהוא מתחייב בנפשו ליודה, אומרים לו שיודה, שהרי אין זה אלא דיבור בלבד, ואם ייהרג עובר עבירה גדולה ומתחייב בנפשו. מצד שני, בדיעבד, אם הוא בכל זאת עבר עבירה לשמה, מעשה זה נחשב כמצווה, בגדר "הלכה ואין מורין כן".

לפי הרב רבינוביץ, יוצא כי מעשה העבירה לשמה אינו אלא בדיעבד, אבל לכתחילה הדבר אסור. גישה קרובה לזו נמצאת במספר מקורות נוספים, ואף באופן קיצוני יותר. כך כתב תלמיד בעל "קצות החושן" בהקדמתו לספר "אבני מילואים":

כל הפעולות אחר תכליתן הן נידונות… יש פעולה עצמותה רע ותכליתה טובה על כן לטובה תחשב, כמו שאמרו ז"ל גדולה עבירה לשמה… וכוונתם, באמת עשתה יעל עבירה בזנותה עם סיסרא אלא שכך עלה על דעתה לשום נפשה בכפה ותשלך נשמתה מנגד ותקבל על עצמה לסבול עונש נפשי נצחי על העבירה[22] בלבד שתציל את ישראל מיד אויבו ומרודפו… על אחת כמה וכמה מי שמוסר נפשו ורוחו ונשמתו לסבול צער נצחי לאהבת הש"י ואהבת עם קדשו שראוי למנותו במעלת קודש הקדשים.[23]

אולם, נראה לי שאין ישוב זה עולה יפה: אם זו דעת הרמב"ם, מדוע לא שיבח את מי שמסר נפשו בניגוד להוראת חז"ל בחלק הראשון כאשר הוא דן בשמד "רגיל", אלא האשים אותו להיות "חוטא ומורד במעשיו"? אולם מתברר שהדברים נאמרו בשני מקרים שונים. המקרה הראשון הוא כאמור שמד "רגיל", זאת אומרת שדורשים מהיהודי לפעול באופן פעיל נגד הדת. בנסיבות כאלה, כל עוד לא מדובר בשלוש העברות "ייהרג ולא יעבור", מי שנהרג ולא עבר מתחייב בנפשו. ברם, בשמד המיוחד הזה, שלא דורשים מהאדם אלא להודות בפה באמיתת שליחות מוחמד, הדין שונה: מצד אחד, אין חובה למסור את חייו כל עוד לא מדובר במעשים, וזה היתר "טכני", אבל מצד שני אין זה מעשה צדדי אלא מדובר במצווה העיקרית והיסודית של דת האיסלם. לכן המוסר את נפשו בנסיבות האלה קידש את השם.

גם יתכן שלא היה נעים לרמב"ם לשפוט לרעה את היהודים הטובים שהקריבו את חייהם למען האמונה הנכונה, ולכן הרשה לעצמו "להקל" בדינם באיגרת ששלח לקהילתם, באשר יש מקום להבחין בין ספר פסיקה כמשנה תורה לבין איגרת חיזוק לקהילה בצרה.

 אדם גדול

מה יהיה הדין אם מדובר ב-"אדם גדול"? הכסף משנה מביא את דעתו של הנימוקי יוסף וטוען שזו גם דעת הרמב"ם: "כתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבנו, אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצווה קלה, כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם".[24] אבל הרב קוק חולק על קביעה זו של הכסף משנה, ודורש הוראה מפורשת של בית הדין:

אין לנו ראיה שתהיה מותרת לדעת הרמב"ם מסירות נפש, במקום שהדין נותן שאין חיוב בזה, גם בחסיד וירא שמים לצורך הדור מצד הדין, זולת על פי בית דין בתור הוראת שעה… במקום שהוא למגדר מילתא, שאין עומד נגד זה שום איסור שבתורה חוץ מעבודה זרה.[25]

הסבר המחלוקת בין הרמב"ם לבין יתר הפוסקים

הרב וינברג מסביר את המחלוקת בין הרמב"ם לבין בעלי התוספות:

באמת יש לתמוה היאך יכול היחיד להחמיר על עצמו כיון דהתורה התירה, וכדכתיב "וחי בהם" ודרשו חז"ל "וחי בהם ולא שימות בהם", הא הוה מאבד עצמו לדעת, ואטו חולה שיש בו סכנה יכול להחמיר על עצמו שלא להתרפאות באיסורין או לחלל את השבת, הא ודאי מיקרי מאבד עצמו לדעת… אמנם נראה פשוט דטעם הפוסקים שהתירו הוא, משום דסבירא להו דלא מיקרי מאבד עצמו לדעת אלא במקום דממית עצמו בלי תועלת רק קץ ומיאס בחיי עולם הזה, אבל במקום דהמית עצמו כדי לקדש שם שמים לא מיקרי מאבד עצמו לדעת. וכן דרשו בילקוט על האי קרא "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". יכול כחנניה מישאל ועזריה? תלמוד לומר "אך"… והיינו משום דכוונתם לקדש שם שמים שוב לא מיקרי מאבד עצמו לדעת, אבל חולה שיש בו סכנה המחמיר על עצמו לא קידש בזה שם שמים, דהתורה התירה פיקוח נפש, ורק באנסוהו עכו"ם אף דהתירה תורה מכל מקום אם לא רצה להיכנע לעכו"ם, קידש שם שמים, ותו לא מיקרי מאבד עצמו לדעת.[26]

זאת אומרת כי לפי התוספות והנימוקי יוסף, מותר בנסיבות מסוימות להקריב את חייו בתנאי שיהיה בזה תועלת רוחנית. לפי הרמב"ם, אסור להקל בחובה לשמור על חייו, אלא אם כן – אליבא דהרב קוק – הייתה הוראה מפורשת מצד בית הדין לנהוג כך, בתור הוראת שעה.

המשנה למלך מוסיף עוד גדר הלכתי. לדעתו, יש לחלק על פי כוונת האנס: אם כוונתו להנאתו בלבד, אסור להחמיר, אבל אם כוונתו להעביר את היהודי על דתו, גם אם מדובר בעבירה שעל פי דין מותר לעבור עליה, מי ש"רצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח". וכך אמנם פוסק השולחן ערוך: "אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג, רשאי, אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת".[27] אבל כנראה אין זו דעת הרמב"ם.

סיכום

נראה כי הרמב"ם אינו מקל, אלא מחמיר בעניין קידוש החיים: הרי מן המפורסמות כי גוף האדם אינו ברשותו[28], אלא נמסר לו כדי לקיים את מצוות הבורא. לכן מוטל על האדם לשמור על חייו אלא אם כן קיים ציווי מפורש לוותר עליהם. זו כנראה דעתו של הרמב"ם, שכותב בעניין דינו של גואל הדם:

מוזהרים בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קניין גואל הדם אלא קניין הקב"ה, שנאמר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר לה לא-לג).[29]

בעלי התוספות ואף נימוקי יוסף רואים את הדברים בצורה שונה במקצת: הם סבורים שניתן "להקל" בעניין זה, כך שמותר להקריב את עצמו אם רק קיימת סיבה מוצדקת לנהוג כך.[30]

יש בדברי חז"ל סיפורים נוספים המשבחים אנשים שמסרו את נפשם במקרים שלפי ההלכה לא היו חייבים לעשות זאת. למשל:

מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, הרגישו בעצמם למה הם מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעים בים אנו באים לחיי העולם הבא? דרש להם הגדול שבהם… כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמם ואמרו: מה הללו שדרכן לכך – כך, אנו שאין דרכנו לכך – על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים.[31]

משכב זכר הוא אמנם בגדר גילוי עריות, אבל בנוגע לילדות, היה מדובר בזנות בלבד, שלא חל עליה איסור גילוי עריות.[32] סיפור זה הוא לכאורה תומך בדעת התוספות, אלא שכנראה, אין הוא להלכה לדעת הרמב"ם.

[1] תודוס איש רומי היה מנהיג בקהילת יהודי רומא בתקופת התנאים. זמנו המדויק אינו ידוע.

[2]  בבלי פסחים נג ע"ב. ראו גם מדרש תהלים (בובר) מזמור כח ב.

[3] בבלי סנהדרין עד ע"ב.

[4] מהרש"א חידושי אגדות פסחים נג ע"ב.

[5] יחזקאל ליכטנשטיין, מישאל ועזריה ומסירות הנפש של הצפרדעים, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן,  מספר 532, פרשת וארא, תשס"ד.

[6] שפת אמת פסחים נג ע"ב.

[7] רש"י על בראשית יא כח.

[8] בבלי כתובות לג ע"ב.

[9] יערות דבש, חלק א, קארלסרוא תרכ"ו, כו, ע"א.

[10] שיטה מקובצת,  כתובות לג ע"ב, ד"ה אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא.

[11] ראו בבלי יומא פה ע"ב.

[12] בבלי סנהדרין עד ע"א.

[13] במקום אחר תוספות פוסקים שבאיסור שאינו עבודה זרה ובצנעה – שלפי ההלכה הפסוקה אין חובה למסור את הנפש – מותר להחמיר: "אם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצות רשאי" (תוספות עבודה זרה כז ע"ב ד"ה יכול אפילו בפרהסיא).

[14] הרב יחיאל יעקב וינברג, לפרקים, ירושלים תשס"ו, עמ' שנו-שנז.

[15]  ספר המצוות, מצות עשה ט.

[16]  שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמד.

[17] ראו על כך איגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, ירושלים תשנ"ה, כרך א, עמ' נה-נו.

[18]  הלכות יסודי התורה ה ד.

[19] יד פשוטה על הלכות תפילין ד יא.

[20] אגרות הרמב"ם, מהדורת הרב שילת, חלק א עמוד נב.

[21] שם עמוד נג.

[22] לעיל צויין שעמדה זאת היא פרדוקסאלית כשלעצמה.

[23] הקדמה לספר "אבני מילואים", הרב מהריא"ז ענזיל בהרב המנוח נחום צאזמיר תלמיד הגאון המחבר.

[24]  כסף משנה הלכות יסודי התורה ה ד.

[25]  שם.

[26]  שו"ת שרידי אש חלק ב סימן לד טו-טז.

[27] שולחן ערוך יורה דעה קנז.

[28] ראו למשל פסקו של הרב עובדיה יוסף: "אין לאדם רשות ובעלות על גופו ונפשו, שהכל הוא קנינו של השי"ת יוצר האדם" (שו"ת יחווה דעת ג פה וראו שם מקורות).

[29] הלכות רוצח ושמירת הנפש א ד. וראו בהרחבה בספרו של הרב ש"י זוין, "משפט שיילוק לאור ההלכה", לאור ההלכה, תל-אביב בלי תאריך, עמ' שיח-שכח.

[30] ראו גם ישראל תא-שמע, מסירות נפש בהלכה לפנים משורת הדין, מחניים, גיליון מ"א, תש"ך.

[31]  בבלי גיטין נז ע"ב.

[32]  סיפור דומה מפורסם הוא מעשה התשעים ושלוש בחורות מקרקוב בתקופת השואה. על פי הסיפור, ב-27 ביולי 1942 נלכדו 93 תלמידות על ידי הנאצים. הן הועברו לבניין שבו הוחזקו בחשיכה. ב-10 באוגוסט נלקחו לבית מואר ונאה, נצטוו להתרחץ, הושארו בבגדיהן התחתונים, ונאמר להן שחיילים גרמנים יבואו לבקרן. מידיעת משמעות הביקור, החליטו להתאבד באמצעות רעל שהוכן מראש. חוקרי השואה הטילו ספק באמיתת הסיפור, אלא שהדבר לא משנה לעניינינו: סיפור זה נחשב פרדיגמאטי להתנהגות ראויה והרואית, למרות שאין כאן גילוי עריות ממש. ראו על זה אסתר פרבשטיין, בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, ירושלים תשס"ב, עמ' 616-614.

סגור לתגובות.