הפחד משבועה
מהי שבועה?
כתובה בתורה הוראה כללית להישבע בשם ה', כפי שנאמר: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים ו יג), ולהלן: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים י כ). בדינים רבים בתורה מוזכר שיש להישבע, וחז"ל אף הוסיפו עליהם. הרב חי[1] מונה את סוגי השבועה השונים שבמסגרת משפטית. לדבריו ניתן לחלק אותם לשלוש קטגוריות: שבועת העדות, שבועת הדיינים ושבועת היסת.
- שבועת עדות נועדה לברר האם אדם יודע עדות אם לאו. שבועת עדות שהיא מן התורה היא השבועה שמשביע בעל דין אדם שלדעתו יוכל להעיד אך מבקש להתחמק ממתן עדות.
- שבועת הדיינים היא שבועה שמטילים הדיינים על אחד מבעלי הדין. רוב שבועות הדיינים מקורן בתקנות חז"ל אך שלוש מהן מקורן בתורה, ואלה הן: שבועת המודה במקצת, שבועת השומרים ושבועה כנגד עדותו של עד אחד. חכמים תיקנו שתי שבועות נוספות הנחוצות לבית הדין לשם בירור טענות בעלי הדין: שבועת הנשבעים ונוטלים – רשאי התובע להוציא מן הנתבע את הסך שאותו הוא תובע ממנו ללא ראיה, אחרי שיישבע על טענתו – ושבועה על טענת ספק כאשר הנתבע יחויב להישבע כדי להסיר מעליו את התביעה, אף במקרה ש התובע אינו מציג טענה ודאית.
- שבועת היסת נעשית על ידי הנתבע אם הוא כופר בכול ולתובע אין שום הוכחה, ואפילו לא עד אחד. שבועה זו היא תקנת חכמים.
לשלוש קטגוריות הנ"ל יש להוסיף מה שמכונה "שבועת ביטוי", היינו שבועה שלא נולדה כתוצאה מדין ודברים שיש לנשבע עם אחרים, אלא שהוא החליט מעצמו להישבע על התחייבות עתידית או על אימות פעולה שכבר נעשתה. השם "ביטוי" נגזר מהפסוק "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה" (ויקרא ה ד). העובר על שבועת ביטוי או שנשבע לשקר חייב להביא לבית המקדש קורבן עולה ויורד.
חומרת שבועת שווא
איסור שבועת שווא מופיע בעשרת הדברות, והוא האיסור היחיד שהקב"ה מציין בו שהוא לא יוותר עליו: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמות כ ז)[2]. הגמרא מחמירה מאוד בעניין שבועת שווא, כדלהלן:
כל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא". וכל עבירות שבתורה נאמר בהן "ונקה", וכאן נאמר "לא ינקה". וכל עבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו… וכל עבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כולו… וכל עבירות שבתורה, אם יש לו זכות תולים לו שניים ושלשה דורות, וכאן נפרעים ממנו לאלתר… דברים שאין אש ומים מכלים אותם, שבועת שקר מכלה אותם. אם אמר איני נשבע, פוטרים אותו מיד, ואם אמר הריני נשבע, העומדים שם אומרים זה לזה: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו'.[3]
ורבי טרפון מוסיף שהאחריות על שבועת השקר אינה מוטלת על הנתבע הנשבע בלבד, אלא אף על התובע: ""שבועת ה' תהיה בין שניהם" (שמות כב י) מלמד שחלה השבועה על שניהם"[4], ופירש רש"י "ששניהם נענשים בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חילול ה'"[5].
מה מיוחד בשבועת שקר, שאין באיסורים אחרים שנראים חמורים יותר, כמו עבודה זרה ורצח? לפי רבי אברהם אבן-עזרא:
- רצח וניאוף, עושים פעם אחת, בגלל הפחד, ואילו יש כאלה שנשבעים ממש כל הזמן, עד שכבר לא שמים לב שנשבעים.
- בעבירות האחרות, מרגע שהתאווה באה על סיפוקה, אין חשש שהוא יחזור עליהן, מה שאין כן בשבועה, שהנשבע מחלל שם ה' בפרהסיה בלי הנאה מיוחדת.[6]
שלילת שבועת אמת מחשש לאי-קיומן
והנה דבר מתמיה: חומרת השבועה אינה נוגעת רק לשבועת שקר אלא, למרבה הפלא, אף לשבועת אמת, כדברי המדרש "בין זכאי בין חייב למומי [=שבועה] לא תיעול"[7], וכן נפסק גם בשולחן ערוך: "יזהר מלהישבע אפילו באמת, שאלף עיירות היו לינאי המלך וכולם חרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות, אף על פי שהיו מקיימים אותן"[8]. פסיקה זאת מבוססת על המדרש שלהלן:
אמרו רבותינו: אפילו על האמת אינו טוב לאדם שישבע, שלא יהא פרוץ בשבועות. ומעשה בהר המלך[9] שהיו שם שני אלפים עיירות וכולם חרבו בשביל השבועה של אמת. כיצד? היה אדם נשבע על חברו שאני הולך ואוכל, שאני הולך ושותה והלכו ועושים כן, וחרבו על השבועה של אמת. ואם אותם בשביל אכילה ושתייה היו נשבעים ומקיימים שבועתם נחרבו, בני אדם שנשבעים על חינם על אחת כמה וכמה![10]
מהמדרש משתמע שלא כל אחד יכול להישבע, אפילו על אמת. כך מובא במדרש תנחומא:
אמר להם הקב"ה לישראל: לא תהיו סבורים שהותר להישבע בשמי אפילו באמת, אין אתם רשאים להישבע בשמי אלא אם יש בכם כל המידות האלה, שנאמר: "את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק", ושתהיו כאותם שלושה שנקראו יראי אלוהים, ואלו הן: אברהם, איוב ויוסף… אם יש בך כל המידות האלה, אתה רשאי להישבע, ואם לאו, אין אתה רשאי.[11]
לפי המדרש, רק צדיקים גמורים מותרים להישבע, כנראה בגלל שרק עליהם ניתן לסמוך שיישבעו שבועת אמת.
משתמע ממקורות אלה שהמניעה משבועה היא בגלל החשש שלא יקיימו אותה. כך גם משתמע ממה שמבאר רבי עובדיה מברטנורא את המונח "נדרי רשעים": "מה שאמר כנדרי רשעים, לפי שהרשעים הם שנודרים ונשבעים, לא הכשרים, שהכשרים יראים שלא לעבור על בל תאחר ונזהרים שלא להוציא שבועה מפיהם, ולפיכך כנדרי כשרים לא אמר כלום".[12] החתם סופר אף מוצא אסמכתא לחשש זה במקרא. ממה שכתוב בספר קוהלת: "כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא" (קהלת ט ב). במקום לעמת את הנשבע באמת לנשבע על שקר, הרי המקרא מחייב אף את מי שאינו נרתע מלהישבע, גם אם נשבע באמת, וכך הוא כותב: "אלא על כרחך קרא מיירי מהרגיל להישבע באמת… שלא יבוא חס ושלום לידי שבועת שקר… ואם אפשר לו לפשר בכל מה דאפשר כדי שלא לישא שמו יתברך על שפתיו יש לו לעשות כן… מטעם יראת כבוד ה' ומטעם שלא ירגל לשבוע ויבוא חס ושלום למעול בשבועה".[13]
ואכן, הרב וייס[14] פוסק להלכה שיש איסור להישבע אף שבועת אמת, גם אם זה יגרום להפסד כספי, מחשש לשבועת שקר.[15] גם הרב ולדנברג[16] אוסר להישבע, בהדגישו שאין חילוק בין השבועה להבא – כאשר מתחייבים בשבועה לעשות מעשה מסוים – לשבועה על העבר – בה מאשרים בשבועה עובדה כלשהי.[17] בשבועה על העבר, אין אמנם חשש של אי-קיום השבועה, אלא כנראה יש להימנע ממנה מחשש שהדברים לא יהיו מדויקים – במתכוון או שלא במתכוון – ויצא שנשבעו שבועת שקר.
בדורות האחרונים קיבלה מגמת הצמצום של השימוש בשבועה משנה תוקף לאור ירידת קרנה של השבועה בעיני חלקים רחבים בציבור. בהקשר זה כותב הרב קרליץ: "קשה בזמננו לחייב שבועה לאנשים שאינם מוכרים בתור יראי שמים"[18]. דעה זו מסתמכת על קביעת חז"ל, שבמקרה זה, אין להטיל על החשוד שבועה.[19]
שיטת הרמב"ם
התפיסה הרואה בשבועה הליך שיש להימנע ממנו, אף כאשר השבועה היא שבועת אמת, אינה מקובלת על הרמב"ם, אשר מחשיב את השבועה כאחת מן המצוות כפי שכתב בספר המצוות:
ציוונו להישבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, כי בזה תהיה הגדולה והכבוד, והוא אמרו יתברך "ובשמו תשבע". ובביאורו עוד אמרו: אמרה התורה "השבע בשמו" ואמרה התורה "לא תשבע"[20], רצונה לאמור: כמו שהשבועה אשר אין צורך אליה, מזהיר ממנה והיא מצוות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצווה בה והיא מצוות עשה.[21]
וכך גם כתב במשנה תורה:
כשם ששבועות שווא ושקר בלא תעשה, כן מצוות עשה שישבע מי שנתחייב בשבועה בבית דין בשם, שנאמר "בשמו תשבע", זו מצוות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא, והידור וקידוש גדול הוא להישבע בשמו.[22]
רבי אליהו מזרחי בפירושו לרש"י על התורה מקשה על שיטת הרמב"ם בטענו שההוראה "בשמו תשבע" אינה אלא רשות, בדומה למצוות אכילת מצה בפסח – חוץ מהיום הראשון:
התורה… אמרה "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות", ופירושו שאי אתה רשאי לאכול חמץ אבל אתה רשאי לאכול מצה. ואם לא תאכל אלא פירות אינך עובר בעשה… אף כאן אמרה התורה: אי אתה רשאי שתשבע בשמי שבועה שאינה צריכה, ואתה רשאי שתשבע בשמי שבועה שצריכה, לא שהוא חובה להישבע.[23]
המזרחי משתמש במשל שאולי תואם את עמדתו הוא, הגורסת שההוראה להישבע היא בגדר רשות ולא חובה, ברם הוא לא מתאים לשיטת הרמב"ם, אשר מחייב את השבועה בתור מצוות עשה, ושאלתו אינה שאלה כלל.
גם הרמב"ן יוצא נגד שיטת הרמב"ם ומציע שלוש דרכים שונות להבנת ההוראה "בשמו תשבע"[24]:
- מותר להישבע רק בשם ה' ולא בשם אלוהים אחרים.
- רצוי שלא להישבע, אף בשם ה', אלא אם כן יש בנשבע כול המידות של הצדיק.
- כלל לא מדובר בשבועה אלא בהקדשת שמו ית' על כל הפעולות, כפי שכתב: "יתכוון בכל צרכי הגוף למקרא שכתוב "אֲהַלְלָה ה' בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי" (תהלים קמו ב), וזה פירוש נכון".
רבי אברהם[25] מחבר הספר "זכור לאברהם", מקשה שאלה נוספת על הרמב"ם, כדלהלן:
הוו מצי לאקשויי שהוא [הרמב"ם] כתב בסוף הלכות אלו "וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל", ואם השבועה מצות עשה איך היא טובה גדולה להיבטל ממנה?[26]
אלא שניתן להבין את שיטת הרמב"ם כך שלא תהיה שום סתירה בדבריו.
בפרק יא מהלכות שבועות, הרמב"ם כותב שיש מצוה להישבע "מי שנתחייב בשבועה בבית דין", זאת אומרת שבמקרים שהתורה או חז"ל קבעו שיש להישבע, אין כל סיבה שהטוען יוותר על זכויותיו ולא ינהג על פי דין: הוא יכול להישבע, ואף מקיים מצווה אם הוא עושה זאת על פי ההוראות. מצד שני, הרמב"ם כותב בסוף הלכות שבועה:
אף על פי שמותר להישאל על השבועה… ואין בזה דופי, ומי שלבו נוקפו בדבר זה אינו אלא שמץ מינות, אף על פי כן ראוי להיזהר בדבר זה, ואין נזקקים להתיר אלא מפני דבר מצוה או מפני צורך גדול, וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל, ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו.[27]
נראה שהרמב"ם כאן מתייחס לשבועת ביטוי, שבאמת לא נחוצה במיוחד, באשר אין הוא מפסיד כלום אם הוא נמנע מלהישבע, בניגוד לשבועה בבית הדין. ויש לשים לב לכך שאין הרמב"ם רואה בעין טובה את המהלך של "התרת השבועה": לדעתו, עדיף שלא להישבע, ואם הוא נשבע בכל זאת, עליו לקיים את מה שהוא התחייב לעשות, ולא להזדקק להתרה על אף חוסנה ההלכתי. התנהגות כזאת היא ברוח התורה, וכך ראוי לנהוג.
מסתבר שבתנ"ך שבועה הייתה מנהג מקובל. נסתפק כאן במה שמסופר על האבות. אברהם נשבע למלך סדום שהוא לא יקח שלל מהמלחמה (בראשית יד כב). אברהם ואבימלך נשבעו וכרתו ברית ביניהם, תוך מתן תוקף על ידי הצגת שבע כבשים. אירוע זה התקיים בבאר שבע, ועל שם מעמד שבועה זה נקבע שמו "באר שבע". בהמשך עבד אברהם התבקש להישבע על ידי אברהם כי לא יביא אישה ליצחק מבנות הכנעני אלא מחרן ממשפחת אברהם (בראשית כד). יעקב מבקש מעשיו להישבע לו על מכירת הבכורה (בראשית כה לג). יעקב ולבן כורתים ברית אי-לוחמה בגלעד, ויעקב נשבע באלוהי אביו (בראשית לא נג). יוסף נשבע לאביו יעקב שלא יקבור אותו במצרים אלא בארץ ישראל בקברי אבותיו (בראשית מז לא) ובדומה יוסף משביע את בני ישראל שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל כאשר הם יצאו מארץ מצרים (בראשית נ כה).
נמצאנו למדים שאף שבועת ביטוי הוא הליך לגיטימי, בתנאי שיהיה צורך גדול בה ושכמובן יקיימו אותה. אפשר כמובן לטעון שהאבות קיימו את התנאי של מדרש תנחומא: "אלא אם יש בכם כל המידות האלה", אבל אין להתעלם ממסר התורה שבסיפורי האבות, שהם מודל לחיקוי. אם כן, ניתן להבין את הפסוק "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" כך: כל אדם עובד אל כלשהו, ובני ישראל מצווים לעבוד אך ורק את ה'. וכן כל אדם נשבע, ומוטל עליהם לעשות זאת אך ורק בשם ה'. כל מי שנוהג כך – בתנאי שיהיה ירא שמיים ושיהיה צורך רציני לעשות זאת – מקיים מצווה. יש להניח שרתיעת חז"ל מכל סוג של שבועה נבעה מהשימוש המופרז בשבועות ומאי-קיומן לעתים קרובות מדי. אבל אין להבין מדבריהם שיש בה פסול עקרוני השולל נוהג בעל סימוכין הן במקרא והן בתורה שבעל-פה.
יחד עם זה, אין הרמב"ם מיקל בחומרת שבועת שווא, והוא אף מחמיר יותר מחז"ל: כתוב בגמרא:
"כי לא ינקה ה'": ה' הוא דאינו מנקה אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, מכאן שהנשבע לשוא אף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. אשכחן שבועת שוא, שבועת שקר מניין? תלמוד לומר "לשוא, לשוא" שתי פעמים, אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר.[28]
מכאן שלכאורה ניתן להתכפר מעוון שבועת שווא על ידי מלקות בבית הדין. אלא שהרמב"ם פוסק כדלהלן:
אף על פי שלוקה הנשבע לשוא או לשקר, וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון מביא קרבן, אין מתכפר להן עוון השבועה כלו, שנאמר "לא ינקה ה'". אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחלל, שנאמר "וחללת את שם ה' אלהיך אני ה'". לפיכך צריך אדם להיזהר מעון זה יותר מכל העבירות.[29]
מכאן שיש אמנם מצווה להישבע כאשר הדבר נעשה ברצינות, ועוון חמור מאוד אם עוברים על שבועה זו. מתברר שאין כל סתירה בין שתי דרישות אלה.
[1] הרב נתן חי, השבועה בבית הדין הרבני – בין חזון למציאות, משפטי ארץ, חלק ב עמ' 459.
[2] מה שנאמר בעניין עבודה זרה: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" (שמות כ ה-ו) אינו אלא לציין שהעונש על עבירה זו איננה מצטמצמת לעוברים בלבד אלא גם מכה בצאצאיהם.
[3] בבלי שבועות לט ע"א.
[4] שם.
[5] רש"י שם לט ע"ב ד"ה חלה.
[6] אבן עזרא, שמות כ ז.
[7] ויקרא רבה ו ג.
[8] שולחן ערוך אורח חיים קנו א.
[9] על פי בבלי גיטין נז ע"א: "ששים ריבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים".
[10] מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרשת ויקרא פרק ה.
[11] תנחומא מטות א. ראו גם רש"י דברים ו יג.
[12] רבי עובדיה מברטנורא על נדרים א א.
[13] שו"ת חתם סופר, ה (חושן משפט) צ.
[14] רבי יצחק יעקב וייס, פולין 1902, ירושלים 1989.
[15] שו"ת מנחת יצחק, ד נב ד"ה וכעת הנני.
[16] הרב אליעזר יהודה ולדנברג (ירושלים, 1916-2007).
[17] שו"ת ציץ אליעזר ח ח ב.
[18] הרב שלמה שמשון קרליץ, שו"ת עטרת שלמה, א נז ח, בני ברק תשנ"ז.
[19] על פי בבלי שבועות מא ע"א.
[20] על פי בבלי שבועות לה ע"א.
[21] ספר המצוות עשה ז.
[22] הלכות שבועות יא א.
[23] רא"ם דברים ו יג.
[24] רמב"ן דברים ו יג ד"ה ובשמו תישבע. דברים דומים כתב הרמב"ן גם בהשגותיו על ספר המצוות.
[25] רבי אברהם ב"ר אביגדור, נפטר בקושטא בסביבות שנת 1787.
[26] זכור לאברהם, הלכות שבועות, יא א.
[27] הלכות שבועות יב יב.
[28] בבלי שבועות כא ע"א.
[29] הלכות שבועות יב א. הראב"ד מקשה על הרמב"ם מהגמרא לעיל, וראו תירוצים שונים בנושאי הכלים שם.