מצות כתיבת ספר תורה
בעקבות הגמרא[1] הרמב"ם פוסק :
מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר:"עתה כתבו לכם את השירה (דברים לא יט), כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות. ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו, ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני. ואם אינו יודע לכתוב, אחרים כותבים לו. וכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי הוא כאילו כתבו כולו.[2]
ספר החינוך מביא את לשון הרמב"ם ומטעים את מצווה זו בצורה הבאה :
ה' צונו להיות כל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חברו, למען ילמד ליראה את השם … ואף על פי שהניחו לו אבותיו, למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות, וגם למען יקראו בספרים חדשים פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים שיניחו להם אבותינו.[3]
הרמב"ם ובעקבותיו ספר החינוך סבורים שקיימת מצוות עשה לכתוב ספר תורה. מצוה זו מוטלת על כל יהודי זכר. לפי ספר החינוך, טעם מצווה זו הוא שירבו ספרי תורה, כך שיקל על לומדי התורה ויעודד אותם.
ברצוני להתייחס לשתי שאלות שמתעוררות בנידון:
1) איך אפשר להבין מהפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה" שמדובר בתורה כולה ולא בשירת האזינו בלבד, כמו שאמנם רש"י מפרש על אתר?
2) איך למעשה יש לקיים את המצווה הזאת בימינו, כאשר הטעם שניתן על ידי ספר החינוך אינו רלוונטי עוד?
הרמב"ם טוען שלא ייתכן שמדובר בשירת האזינו בלבד, "לפי שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות". איסור זה מבואר בהמשך.[4] טעם האיסור הוא מפאת הכבוד שחייבים כלפי התורה, ולכן אין להבין את הפסוק אלא אם כן מדובר בתורה כולה.
על טענה זו של הרמב"ם בעל "תורה תמימה" מקשה:
אבל לדעתי אין זה מספיק, כי אם היתה כוונת הקב"ה שיהיה לכל אדם מישראל אתו עמו שירת האזינו כתובה אין זה בכלל האיסור לכתוב את התורה פרשיות, כיון דמצוה מיוחדת היא, וכמו שכותבים פרשיות תפילין ומזוזות לעצמן.[5]
לפי בעל "תורה תמימה", אם ישנה מצווה מיוחדת לכתוב את שירת האזינו, לא חל בכלל האיסור לכתוב את התורה פרשיות פרשיות, כמו שאין איסור לכתוב את הפרשיות של תפילין ומזוזות. לכן הוא מציע טעם אחר, וכן ראשונים ואחרונים הציעו טעמים שונים.[6]
ברם, אפשר ליישב את קושיית בעל "תורה תמימה" על הרמב"ם אם נבין את טעמו של הרמב"ם בצורה הבאה: לא מדובר כאן במצווה טקסית ספציפית, כמו תפילין או מזוזה, אלא במצווה שכוונתה היא – על פי המשך הפסוק: "ולמדהּ את בני ישראל שימה בפיהם" – לשמור מדור לדור על התורה, כך שלא תשתכח לעולם מישראל. לפי זה, מובן, שחל איסור לכתוב פרשה בודדת של התורה, מן הטעם שקיימת סכנה שנוהג כזה יפגע בשלמות התורה. מאחר שכוונת הציווי היא דווקא לשמור על התורה, מובן שבמקרה הזה יש להימנע מלכתוב פרשה בודדת.
בטור מובאת דעת הרא"ש, המסתייג מהבנת המצווה הזאת כפשוטה לאור השינויים שחלו באורח חייהם של היהודים במשך הזמן ובעיקר לאור ההיתר שניתן להעלות על הכתב את התורה שבעל פה, וכך הוא כותב:
כתב אדוני אבי הרא"ש, שזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו, אבל האידנא שכותבים ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים, מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהם הוא ובניו. מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה דכתיב: "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצוות והדינים על בוריים לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם.[7]
הרא"ש סובר אפוא, שאין להבין בזמנו – ועל אחת כמה וכמה בזמננו – את המצווה לכתוב ספר תורה פשוטה כמשמעה, אלא יש להתאימה לתנאי כל תקופה ותקופה. היות והפסיקו להשתמש בספרי תורה כספרי לימוד, יש מצווה לכתוב ספרי לימוד אחרים שיוכלו לשמש את הלומד, וכך יקיימו את המצווה כראוי.
הבית יוסף מתפלא על שיטת הרא"ש, וכך הוא שואל: "יש לתמוה איך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ספר תורה ולהחליפה בחומשים ומשניות … לכך נראה לי שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות … שגם זה בכלל מצות כתיבת ספר תורה". וכן כותב ספר החינוך: "אף על פי שעיקר החיוב אינו רק בספר התורה אין ספק שגם בשאר הספרים שנתחברו על פי התורה, יש לכל אחד לעשות מהם כפי היכולת … וזהו דרך כל אנשי מעלה אשר היו לפנינו לקבוע מדרש בביתם לסופרים לכתוב ספרים רבים".
הבית יוסף וכן ספר החינוך מבינים מדברי הרא"ש שאין הוא מתכוון לבטל את מצות כתיבת ספר תורה, אלא שהוא בא להוסיף ולהכליל בתוכה כתיבת ספרים אחרים שיוכלו לשמש את לומד התורה. ברם, בעל הדרישה טוען שאין זו כוונת הרא"ש – באשר משתמע בעליל מדבריו שבזמנו אין חובה לכתוב ספר תורה, והנה דבריו:"זיל בתר טעמא דהא הש"י צווה עלינו לכתוב ספר תורה כדי ללמוד מתוכה נמצא דבדורות הללו שאין לומדים מתוכה ליכא בהן מצות עשה".
לכאורה, יש מקום לתלות את המחלוקת בין הבית יוסף לבעל הדרישה לשאלה האם "דורשים טעמא דקרא", זאת אומרת האם "מצוות או דינים שנלמדו מן הכתוב, יש לדרוש את הטעם – המפורש בהם או שאינו מפורש – כדי לחלק בדיניהם או להוסיף ולהחמיר בהם"[8]. למעשה פוסקים שאין דורשים טעמא דקרא, כך שעקרונית אין לנו ללמוד שום דין נוסף מהטעמים שניתנו למצווה מסוימת, ואם כן לכאורה גם לגבי מצוות כתיבת ספר תורה יש לנו לקבלה כמות שהיא, ולא לשנותה או להוסיף עליה לפי הנסיבות. בכל זאת החתם סופר סובר שיש מקום להוסיף ולצרף למצוות כתיבת ספר תורה דברים נוספים ולחדש לנו שאף הם בכלל המצווה, שאף על פי שההלכה היא כדעת הסוברים שאין דורשים טעמא דקרא, מכל מקום דורשים טעמא דקרא להחמיר.[9] לעומתו, בעל אמרי שפר סבור שאם הטעם ברור שמצוות כתיבת ספר תורה היא כדי ללמוד בה – ודעתו היא כי טעם זה הוא פשוטו של מקרא – לדברי הכל דורשים טעמא דקרא.[10] יוצא אפוא, שלפי בעל אמרי שפר, הרא"ש צדק בפסיקתו, שאין היום מצווה מיוחדת לכתוב ספר תורה דווקא. החיי אדם, שחי בתקופה שהכירה את הדפוס, מסכם כך את הנושא:
יש אומרים דבזמן הזה המצות עשה הוא לקנות מקרא משנה גמרא ופוסקים והם קודמים לכתיבת ספר תורה דדוקא בימיהם שהיו לומדים בעל פה מתוך הספר תורה אבל בזמננו יותר טוב ללמוד בספרים הנדפסים. ויש אומרים דעל כל פנים איכא גם כן מצות עשה שיכתוב לו גם כן ספר תורה וירא שמים יוצא ידי כולם אם ידו משגת, ואם אין ידו משגת ויבא על ידי זה לידי ביטול תורה שאין לו ספרי גמרא ופוסקים נראה לי דלכולי עלמא הם קודמים לספר תורה, דבודאי תלמוד תורה חשוב יותר מכתיבת ספר תורה, שהרי מוכרים ספר תורה ללמוד תורה. ונראה לי דהספקת לומדי תורה קודם לכתיבת ספר תורה ודלא כההמון שחושבים שכתיבת ספר תורה מצוה שאין למעלה ממנו, ובזה לבד קונים עולם הבא ואין נותנים להספקת לומדי תורה כלל והם בחושך ילכו. ומכל שכן שמפזרים בשעת נתינת התורה לבית הכנסת בסעודות ורבוי נרות והוצאות מרובות, ואילו ישמעו לדברי חכמים בודאי יותר טוב לפזר לעניים לומדים.[11]
בעל חיי אדם אומר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שעדיף אף לתמוך בלומדי תורה מאשר להוציא סכומים נכבדים לכתיבת ספר תורה. אם כוונת המצוה היא להרבות לימוד התורה ולעודד אותה, יש למצוא – בהתחשב לנסיבות של כל תקופה – את הדרכים המתאימות ביותר לשם קיום כוונת המצווה, אף במחיר של ביטול המצווה איך שיש להבינה על פי פשוטו של מקרא.
לפנינו דוגמה מאלפת של התפתחות ההלכה, על אף שמדובר באחת מתרי"ג מצוות.
[1] בבלי סנהדרין כא ע"ב.
[2] הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז א.
[3] מצוה תרי"ג.
[4] הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז יד.
[5] דברים לא יט ס"ק כו.
[6] עיין יהודה נחשוני, הגות בפרשיות התורה, בני-ברק התשמ"ט, ע' 829-832.
[7] יורה דעה רע.
[8] האנציקלופדיה התלמודית, ערך "טעמא דקרא".
[9] שו"ת חתם סופר, חלק יורה דעה ס' רנד.
[10] אמרי שפר סימן לד אות ה, על פי תוספות הראש, בבא מציעא צ ע"א.
[11] כלל לא ס"ק נ.