וישלח: אחרון אחרון חביב

אחרון אחרון חביב

 

מובא בפרשתנו, מיד לפני המפגש בין יעקב לעשיו: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים (בראשית לג, א-ב). רש"י מבאר את העניין כך: "אחרון אחרון חביב". זאת אומרת שבעקבות החשש שעשיו ואנשיו יפגעו בו ובמשפחתו, יעקב הציב בחזית את אלה שפחות חביבים עליו, ומאחוריהם החביבים ביותר. הרד"ק אף מפרש את העניין בצורה בוטה: "אחרון אחרון חביב, אולי ינוח כעסו בהריגת הראשונים ויניח האחרונים".

הפירושים האלה קשים לקבלם ואף מקוממים: איך יתכן שיעקב אבינו דירג את נשיו וילדיהם בצורה כזאת מול סכנת הריגה!? כתוב אמנם שהוא סיכן את עצמו לפני כולם: "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם" (בראשית לג ג), אבל אין בזה כדי להצדיק את העדפות שהוא קבע בין נשיו וילדיו. התנהגות זו איננה תואמת את רוח היהדות הגורסת שאסור לדחות נפש מפני נפש, כפי שזה בא לידי ביטוי בפסיקת הרמב"ם המאוחרת:

נשים שאמרו להם גויים: תנו לנו אחת מכן, ונטמא אותה, ואם לאו נטמא את כולכן, יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם גויים: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.[1]

מול הסכנה, כולם שווים.

למעשה, אפשר להבין את רגשותיו של יעקב: הוא בעצם לא התכוון לשאת לאישה אלא רחל בלבד. הוא נשא את לאה בעקבות תרמיתו של לבן, וכן נשא בלהה וזילפה בלחץ נשיו העיקריות שהתחרו בהולדת בנים. לאחר מכן, אחרי שאשתו האהובה נפטרה, הוא התחבר במיוחד ליוסף ולבנימין: הוא חיבב את יוסף ואף העניק לו בגד מיוחד, "כתונת פסים", וסירב להיפרד מבנימין כאשר הוא שלח את אחיו למצרים לשבור שם אוכל. אלא שחז"ל לא ראו את התנהגות זו בעין יפה:

אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.[2]

אלא שמדובר שם בסתם פינוק, אבל כאן מדובר בסכנת נפשות ממש! איך בנסיבות כאלה יהיה מותר לעשות הבחנה בין נשיו וילדיו!?

רבי אברהם בן הרמב"ם מנסה להצדיק את מעשה יעקב בטענו שאין כאן העדפה ממש אלא נוהג מקובל עד ימיו, לאור העובדה שהיה בכל זאת דירוג אובייקטיבי בין הנשים:

אין זה כדי להבריח את האחרון בהם, אם יכמין עשו ויהרוג את הראשון, שהרי הכל בניו ונשיו, אלא כך גוזר הסדר, שיכסה הפחות במעלה, את הגדול במעלה, ויתאחר היותר נכבד במעלה עד לבסוף, וזה מנהג נהוג עד עכשיו על פי הרוב למלכים וכיוצא בהם.

אולם ספק הוא אם יש בטענה זו כדי להצדיק התנהגות זו של יעקב.

גם הפרשנות המאוחרת התמודדה עם בעיה זו. לפי הרב ולדנברג, לא הייתה סכנה ממשית בנידון, כפי שהוא כותב:

לא היה בכאן בעיה של פיקוח נפש ממש, ואפילו לא של ספק פיקוח נפש ממשי, כי מלבד שעוד לא היה ברור אז לאן פני עשיו מועדת סופית לשלום או למלחמה, ומלבד זה שבוודאי היה יעקב אבינו בטוח בה' שתקובל תפלתו לפניו להצילו מיד אחיו מיד עשו, נוסף לכל זה, והוא העיקר, דכעת לאחר מאבקו של יעקב אבינו עם שרו של עשו, הרי מלאך זה כבר ענה בעל כרחו אמן והבטיחו שיכול יוכל לו לעשו, ועל שם סופו זה קראו כבר בשם ישראל בעבור "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל" וכדפירש רש"י: "ועם אנשים עשיו לבן", ולכן, מכיון, שהוא עבר בראשם ככתוב "והוא עבר לפניהם" כבר לא היה כל חשש של סכנה ממשית להעומדים אחריו, ורק משום חששא רחוקה עד מאד, שחשש מרוב צדקתו וענוותנותו דאולי יגרום איזה חטא לשינוי המצב, עבור כך סדרם בסדר של אחרון אחרון חביב, והכריע שעל כגון דא מותר זאת כדי לתת ביטוי לחיבתו להחביבים עליו יותר.[3]

והרב זילברשטיין רוצה לומר שבמקרה שאין סכנה ממשית, אין פסול בהעלאת שיקולים נוספים:

יתכן שהפלייה כזו מותרת, מאחר ויעקב לכולם דאג והגיש הצלה ועזרה לכולם, אלא שהגיש הצלה מצוינת יותר למי שאהב, כזאת אולי מותר לעשות.[4]

הרב פיינשטיין סבור כי לא היה כאן חשש של פיקוח נפש, הלא כל הניסים שאירעו ליעקב לא היו בחינם[5]:

ברור היה שיהיו כולם קיימים כהבטחת השי"ת לו אף שחושש שגרם החטא, דהא לא יהיה הנס שעבר במקלו את הירדן וקפיצת הארץ מידי לבן לחינם… אך שהיה חושש אולי בשביל גרם החטא יתפשם בשבי עד איזה זמן, ולכן הקל כיון שאינו נפשות ממש.[6]

גם הרב הלברשטאם התייחס לנושא, והוא מסביר שהמעשה של יעקב היה בגדר אסטרטגיה מוצלחת, כדלהלן:

קשה דהלא הדין הוא דאין דוחין נפש מפני נפש… ואם כן, איך היה רשאי יעקב להקדים להשפחות וילדיהן מטעם אחרון חביב, ושמא יבא אותו רשע להרוג יפגע בבני השפחות תחלה שהוא כנגד הדין. אך הענין כך הוא, כי כתיב "והאלקים יבקש את הנרדף", ואיתא במדרש אפילו רודף צדיק והנרדף רשע השי"ת מבקש עלבון הנרדף להצילו מן הרודף אותו. והנה השפחות ובניהם היו נכנעין ונרדפין מאת אחיהם בני הגבירות כי קראו להם שם השפחות בני השפחות, ולכן היו נכנעים מאד ושבורי לב, וידע יעקב שעשיו לא יוכל לעשות להם רע כי ה' יבקש את הנרדף, ועל כן שם אותם ראשונה, ואחר כך לאה וילדיה אחרונים, הגם שהיו בני גבירה אבל לא היו כמו רחל ויוסף שהיו אהובים ביותר אצל יעקב והיו גם כן מעט שבורי לב ונכנעים לכן העמידן לפני רחל ויוסף, ואת רחל ואת יוסף אחרונים, וזה שפירש רש"י אחרון אחרון חביב היינו שסדרן בסדר נכון ובחכמה נפלאה כדי שיינצלו כולם.[7]

ולפי הכתב סופר:

ירא יעקב שיש בו חטא שתי אחיות… ומהאי טעמא הקדים השפחות תחילה כי אין בהם חטא שתי אחיות ולאה אחורנית כי היא באיסור שתי אחיות ורחל אחרונית כי היא שנשאה באיסור אחרי לאה, וקטרוג יש בשעת סכנה ובמקום סכנה יותר, לכן הקדים ואיחר לפי החטא.

נסכם את פירושים אלה:

  • לפי הרב ולדנברג, הרב זילברשטיין והרב פיינשטיין, לא הייתה כאן סכנה ממשית. טענתם מסתמכת על מדרשים שונים, אולם, לפי פשוטו של מקרא, ברור מעל כל ספק שיעקב חשש לחייו ולחיי משפחתו, כפי שנאמר: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים". מאבקו המנצח עם המלאך מן הסתם לא שינה שום דבר: הרי יעקב ממשיך לנקוט צעדים כדי להתגונן מלפני התקפה משוערת של אחיו.
  • לפי הרב ולדנברג יעקב סידר את נשיו וילדיו "אחרון אחרון חביב" בגלל חשש רחוק מאוד, ולכן הדבר יהיה מותר. אולם טיעון זה איננו מובן, הרי אחת משתיים: אם הוא נהג כך מפני הסכנה, התנהגות זו של יעקב בעייתית. ואם לא הייתה סכנה כלל, למה שינהג כך?
  • הרב זילברשטיין רוצה לומר שמרגע שכולם מוגנים, מותר להעניק הגנה מוגברת למי שאוהבים יותר. אלא שכאמור, קשה לומר שזו התנהגות ראויה.
  • לפי הרב הלברשטאם, כדאי מבחינה טקטית לשים בחזית את "הנרדפים", מפני שהקב"ה מגן עליהם ביתר שאת.
  • לפי הכתב סופר, יש מבחינה טקטית להעמיד בחזית את בנות הזוג שבנישואיהן לא היה שמץ עבירה, כך שיהיה יותר סיכוי לזכות בעזרת הקב"ה.

שני פירושים האחרונים הם אנכרוניסטים, באשר הם נשענים על דברי חז"ל שנאמרו אלפי שנים מאוחר יותר[8]. בכל אופן, לא מתקבל על הדעת שהקב"ה נוהג עם בריותיו בצורה כה "מכנית", כאילו כל צעד שה' נוקט מוכתב על ידי עיקרון חז"לי זה או אחר כמו באלגוריתם קבוע מראש.

 

לעניות דעתי, ניתן להבין פרשה זו בצורה אחרת, התואמת יותר את פשוטו של מקרא. ברצוני להסתמך על עיקרון אפיסטמולוגי הגורס שאין כל הכרח להצדיק באופן שיטתי את מעשי גיבורי התנ"ך. בכל ספר בראשית מסופרות עלילות רבות, ובאף אחת מהן אין התורה מביעה את דעתה בעניין אחריותן של הנפשות הפועלות. לפי זה, יתכן שבנידון דידן, לא נמצא הצדקה להתנהגותו של יעקב אבינו, ולמעשה אין כל צורך להשתדל למצוא הצדקה כזו אם היא סותרת את הפשט. כאמור, זאת לא הייתה הפעם האחרונה שיעקב עשה הבחנה בין נשיו וילדיו, וחז"ל אף האשימו אותו על כך.

אורי זהר מספר בספר אוטוביוגראפי המתאר את חזרתו בתשובה שאחת העובדות ששכנעו אותו באותנטיותו של התנ"ך הייתה העובדה שמוצגים בו בלי כחל חטאי גדולי האומה: "אילו הייתה התורה זיוף שנכתב מתוך מגמה של השתלטות דתית, מדוע לא השמיטו מתוכה מתכנניה את חטאי מנהיגי האומה?"[9] . והוא מביא כדוגמה את חטאי אהרון, מרים, משה, נדב ואביהוא, ראובן, קורח ודוד. אם כן, מדוע שנתאמץ בכל מחיר להצדיק את מעשי יעקב?

אלא שחובה עלינו לחקור מהו מסר התורה בנידון. והנה, לכאורה הדירוג שיעקב קובע הוא נכון ואובייקטיבי. לאה הייתה "שנואה", ובלהה וזילפה היו שפחות – הן לא מופיעות ברשימת ארבע אימהות ולא זכו להיקבר במערת המכפלה. והנה פלא: בהמשך תולדות עם ישראל, אין כל הפליה בין השבטים השונים! כך רש"י כותב בעקבות המדרש: "רבותינו דרשו ללמדנו בא שכולן שוין"[10]. אף החלוקה לשבטים הלכה ונטשטשה עם הזמן, כך שבשום שלב לא היו שבטים מיוחסים יותר.

אם כן, מסר התורה הוא ברור וחד-משמעי: לפני הקב"ה כל בני ישראל שווים, יהיו נסיבות משפחתיות אשר יהיו. מה שקובע הוא הזכויות האישיות של כל אחד ואחד, כאשר ה-"יחוס" אינו משחק שום תפקיד, חוץ מהעובדה שכולם צאצאי אברהם, יצחק ויעקב. לפי אייזענשטיין[11], אחד המסרים העיקריים של המקרא הוא שבניגוד למה שהיה מקובל בעולם העתיק, אין התורה מכירה בעליונותו של הבכור, או בכל זכות המוענקת על ידי השתייכות לאצולה כלשהי, אלא הקובע העיקרי הוא זכותו האישית של כל יהודי[12]. עיקרון זה חוזר על עצמו פעמים רבות במקרא. יתכן אפוא שיש לפנינו אילוסטרציה נוספת של הרעיון החשוב הזה, וזאת בצורה שלילית: בשלב זה של חייו, יעקב עדיין דירג את נשיו וילדיו. אולם, כאשר הוא בירך אותם לפני שהוא נפטר מהעולם, הוא לא התייחס אלא לזכותם האישית ולא לייחוסם.

 

[1]  הלכות יסודי התורה ה ה.

[2]  בבלי שבת י ע"ב.

[3]  שו"ת ציץ אליעזר יח סט.

[4]  הרב יצחק זילברשטיין, חשוקי חמד יומא יט ע"ב.

[5]  אלא שניתן לטעון שעובדה זו לא מבטיחה שכל משפחת יעקב תישאר בחיים. והנה, רחל נפטרה זמן קצר אחרי כן.

[6]  הרב משה פיינשטיין, דרש משה, חידושי אגדה על התורה, בני ברק תשמ"ח, עמ' כז.

[7]  הרב יחזקאל שרגא הלברשטאם, דבר יחזקאל על התורה ומועדים, תל-אביב תשט"ז, עמ' טז.

[8]  אלא אם כן טוענים שיעקב אבינו למד את כל הש"ס בהיותו בישיבת שם ועבר במשך ארבע-עשרה שנה. הדבר לא נראה לי.

[9]  אורי זהר, "ובחרת בחיים", ירושלים תשמ"ג, עמ' 57.

[10]  רש"י בראשית לה כב, ד"ה ויהיו בני יעקב שנים עשר.

[11] יהודה דוד אייזענשטיין, אוצר ישראל, אנציקלופדיא לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו, ירושלים, בלי תאריך, ערך בכורה.

[12] אין לראות במוסד הכהונה או הלוויה מעשה לסתור, באשר מובא במשנה: "כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבר משוחרר. אימתי? בזמן שכולם שווים, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ – ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות ג ח).

סגור לתגובות.