פרשת כי-תצא: איש בחטאו יומתו

איש בחטאו יומתו

 

האיסור להעניש את קרובי הפושע

מובא בפרשתנו: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד טז). לפי הפשטנים, הכוונה היא שאין להעניש את קרובי הנאשם. כך מבינים את הפסוק הנ"ל הרד"ק[1] והרלב"ג[2]. בעיני שד"ל, מדובר כאן בעיקרון תיאולוגי חייב המציאות:

 לא יצוייר אלוה יחיד אדון הכול יודע הכול, משגיח ומשלם שכר ועונש, בלי שנאמינהו גם כן שופט צדק ואמת, וכמו שאמר אברהם: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית יח כה), ומשה אמר: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים לב ד). ואמנם שיהיו הבנים נענשים בעוון אבותם אין זה משפט צדק, והתורה עצמה הזהירה את הדיינים שלא לשפוט כזה.[3]

ברם, מפסוק זה חז"ל לומדים לא רק שאין להעניש את קרובי הפושע, אלא שגם אותם קרובים פסולים מלהעיד עליו, כפי שכותב רש"י בהשראת חז"ל[4]: "לא יומתו אבות על בנים: בעדות בנים. ואם תאמר בעוון בנים? כבר נאמר "איש בחטאו יומתו"". תרגום יהונתן מצרף את שתי המשמעויות: "לא יהרגו אבות, לא בעדות ולא בחטאי בנים, ובנים לא יהרגו, לא בעדות ולא בחטאי אביהם. איש בחטאו על עדים כשרים יהרגו"[5].

למי מופנית הוראה זו? מפירוש רש"י משתמע שהיא מכוונת לשופטי בית הדין, והרשב"ם אומר את זה מפורשות. אולם לפי ספורנו, האיסור חל על המלך, הוא בא לשלול מנהג רווח בחצרות המלוכה, וההוכחה לכך היא מה שסופר בספר מלכים על המלך אמציה בן יואש. מובא במקרא:

וַיָּקֻמוּ עֲבָדָיו וַיִּקְשְׁרוּ קָשֶׁר וַיַּכּוּ אֶת יוֹאָשׁ בֵּית מִלֹּא הַיּוֹרֵד סִלָּא. וְיוֹזָבָד בֶּן שִׁמְעָת וִיהוֹזָבָד בֶּן שֹׁמֵר עֲבָדָיו הִכֻּהוּ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ אֲמַצְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו (מלכים ב יב כא-כב).

אולם בהמשך בנו אמציה העניש את רוצחיו, ויחד עם זה הוא נמנע מלהתנקם בקרוביהם:

בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְיוֹאָשׁ בֶּן יוֹאָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ אֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה… וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'… וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו. וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת (מלכים ב יד, א-ו).

והנה לשון הספורנו:

לא יומתו אבות על בנים. אפילו על חטא המרד במלכות ישראל, שמנהג המלכים הקדמונים היה להרוג גם את בניהם שלא יקומו לשונאים למלכות… מכל מקום אסרה תורה למלכי ישראל להרוג זה בשביל זה בחמלת ה' על עמו, וזה קיים אמציהו מלך יהודה.[6]

פוקד עוון אבות

נמצאנו למדים כי על פי דין תורה, אין להעניש את ילדי הפושע בגלל חטא אבותיהם. ברם, אין דין זה מתיישב עם מה שנאמר במקום אחר: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות כ ה). וכן באזכור מידותיו של הקב"ה: "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות לד ו-ז).

חז"ל הבחינו בקושי זה ומיישבים אותו כדלהלן:

כתוב אחד אומר "פוקד עון אבות על בנים" וכתוב אחד אומר "ובנים לא יומתו על אבות", הא כיצד, כאן כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, כאן כשאין אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם.[7]

המדרש ער לכך שבכל זאת יש כאן שתי הוראות סותרות. לדעתו, פסוקי התורה מבטאים ויכוח בין הקב"ה לבין משה רבנו, ואלה דבריו:

זה אחד מג' דברים שאמר משה לפני הקב"ה ואמר לו למדתני… כשאמר לו הקב"ה "פוקד עון אבות על בנים", אמר משה: רבונו של עולם כמה רשעים הולידו צדיקים! יהיו נוטלין מעונות אביהם!? תרח עובד צלמים, ואברהם בנו צדיק. וכן חזקיה צדיק, ואחז אביו רשע. וכן יאשיה צדיק, ואמון אביו רשע. וכן נאה שיהו הצדיקים לוקין בעון אביהם!? אמר לו הקב"ה: למדתני, חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך, שנאמר: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות", וחייך שאני כותבן לשמך, שנאמר: "ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' וגו'".[8]

כך שמה שנאמר בתורה הוא למעשה פשרה כפרי לוויכוח שהתנהל בין הקב"ה למשה רבנו, עם כל הפלא שבדבר. כביכול, הקב"ה הסכים לסייג את הדין "פוקד עון אבות על בנים" ולצמצמו לשונאי ה' בלבד.

לפי רש"י – על פי תרגום אונקלוס – המילה "לשונאי" מתייחסת לבנים האוחזים מעשה אבותיהם בידם. אולם, אין זה פשוטו של מקרא, באשר המילה "לשונאי" מתייחסת כפי הנראה לאבות ולא לבנים. חוץ מזה, תירוץ זה בעייתי. כך מקשה עליו הרב פלטיאל[9]:

תימא, אם כן אמאי עד דור רביעי ותו לא, אפילו עד כמה דורות נמי!? ועוד, מאי איריא משום עוון אבות, תיפוק ליה משום עון עצמם!?

השאלה מצוינת. הוא גם משתדל ליישב אותה, בצורה לא משכנעת:

אם האבות חטאו במעשים, אף כי אין לבנים רק מחשבה, נענשים עבור עוון אבות, כי הקב"ה אל קנא שמקנא באדם העושה בעשתונותיו ואומר בלבו שלא ירא ה', ועל זה נענשים… על מחשבות עבודה זרה, וזהו מחשבה רעה על הבנים שמצטרפת למעשה אבות.[10]

אין זה תירוץ הולם, הרי יש בכל זאת עוות דין אם דנים את בני הפושעים בצורה מחמירה יותר מאשר אנשים רגילים.

גם שד"ל מקשה כדלהלן:

הנה רז"ל תירצו ואמרו כי פקידת עון אבות על בנים היא כשאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם… ועדיין יש לשאול: כשאוחזים מעשי אבותיהם יענישם האל יותר מכדי רשעתם או לא? אם לא יהיה עונשם יותר מכדי רשעתם, אין כאן פקידת עין אבות, ואם יהיה עונשם גדול מכדי רשעתם, הרי זה עיוות הדין.[11]

כדי ליישב את העניין, הר"ן רוצה להבחין בין דיני אדם – בהם הנחת היסוד היא שבני הרשעים חפים מפשע – לבין דיני שמיים, שהקב"ה הבוחן כליות ולב איננו זקוק להנחה זו ודן אותם על פי דרכם:

היינו דווקא בדין שמים שיודעים בדין אחיזה מה היא ואם היא אמת אם לא. אבל בדיני אדם הם אינם בקיאים לידע אם אוחזים מעשה אבותיהם אם לאו, ולפיכך מן הסתם מחזקינן להו כאלו אינם אוחזים. והיינו דאמרינן בגמרא, כשהוא אומר "איש בחטאו יומתו" בשאין אוחזים, שאחר שפירשו זה לדיני אדם הכי הוא בשאין אוחזים, שכך הוא בדינם בין שיהא אמת אם לאו.[12]

הר"ן מבאר כי בדיני אדם קיים עיקרון משפטי לפיו כל אדם – כולל בן של פושע – הוא בחזקת כשרות עד שיוכח אחרת. ואילו הקב"ה בדיניו איננו כפוף לעיקרון זה: היות ובידו נמצא כל מידע הדרוש, הוא יכול להיפרע מכל אדם על פי מעשיו, ובשעת הצורך להסבירם באופן שלילי מפני שבני הפושע הושפעו על ידו, באופן הכי אמתי שיש, בלי כל הנחה מקדימה.

הרש"ר הירש מבאר כך את דברי הר"ן:

בני אדם חייבים להניח תמיד שהבנים אינם ממשיכים בדרך הנפשעת של אבותיהם ועליהם לשפוט כל אדם רק על פי מעשיו הוא… בדיני אדם נוהג הכלל איש בחטאו יומתו: אין אדם נעשה פושע אלא בפשע עצמו, ויש לדון בני פושעים כ"אין אוחזים", אפילו זו הערכה מוטעית. על פי הפירוש הזה הרי דין "לא יומתו אבות על בנים" מצטרף יפה לקבוצת המצוות האלה על היחס לאנשים הלחוצים במעמדם החברתי. דומה שאין לך אנשים אומללים יותר מבנים ואבות לפושעים. יותר מכל אדם אחר הם חשים תחושת סבל של מועקה חברתית, ומגמת הפסוק הזה היא לשמור על שמם הטוב החברתי והמדיני ולקיים את הערכתם העצמית במדינה היהודית.[13]

לפי הבנתו של הרש"ר הירש, ההוראה "ובנים לא יומתו על אבות" באה דווקא להגן על בני הפושעים, באשר היא דורשת להתחשב בנסיבות המשפחתיות שלהם ולדון אותם דין אמת.

גישת הרמב"ם בהבנת הפסוק "פוקד עוון אבות על בנים"

ברם, אין הרמב"ם מקבל את הדעות הנ"ל, והוא מסביר את הפסוק על פי פשוטו, כדלהלן:

שלוש-עשֹרה מידות… כולן מידות רחמים למעט אחת והיא "פוקד עֲוֹן אבות על בנים"[14]… אינו אלא בעוון עבודה זרה דווקא, לא בעוון אחר. ראיה לכך היא מה שהוא אומר בעשֹר הדברות: "על שִלשים ועל רִבעים לשֹֹנאי", ולא נקרא שונא אלא עובד עבודה זרה… הוא הסתפק ברִבעים, כי מרב מה שיכול אדם לראות מצאצאיו הוא דור רביעי. לכן, כאשר הורגים את אנשי העיר[15], עובדי עבודה זרה, הורגים אותו זקן העובד [עבודה זרה] ואת צאצאי צאצאי צאצאיו שהם הדור הרביעי. הרי זה כאילו הוא מתאר, שמכלל מצוותיו יתעלה, שהן מכלל מעשׂיו בלא ספק, שייהרגו צאצאי עובדי עבודה זרה, ואפילו הם קטנים, יחד עם הוריהם וסביהם. ציווי זה מצאנוהו חוזר ומופיע בתורה בכל מקום; כפי שציווה בעניין עיר הנִדחת: "החרם אֹתה וכל אשר בה" (דברים יג טז). כל זאת כדי למחות אותן עקבות המחייבות השחתה גדולה, כפי שהסברנו.[16]

לפי הרמב"ם, על פי הדין של  "פוקד עֲוֹן אבות על בנים", יש להרוג את צאצאי עובדי עבודה זרה עד הדור הרביעי, גם אם הם חפים מפשע. דבר זה מתחייב מפני שזה דבר חיוני למחוק כל תופעה של עבודה זרה. כאשר המטרה היא למחוק כל זכר של עבודה זרה אין שום אמצעי שאינו כשר להשגת אותה מטרה, עד השמדתם של חפים מפשע כמו תינוקות בני יומם. אי אפשר לסבול קיומו בעולם של דבר היכול לפגום במשהו בכבוד מלכות ה'.

אולם שד"ל מקשה עליו:

הרמב"ם אומר שהכוונה בפוקד עין אבות אינה אלא כי אחת ממצוות ה' היא כי בעיר הנידחת "הכה יכו את כל יושביה לפי חרב" (דברים יג טז), וגם הבנים אשר לא חטאו. ואתה רואה כמה זה רחוק ודחוק, מלבד שאין שום ראיה לומר שאין העניין נוהג אלא בעניין עבודה זרה, כי אף על פי שכאן בעבודה זרה מדבר, מכל מקום מידת "פוקד עון אבות" מצאנוה גם כן בי"ג מידות, ושם לא נאמרה לעניין עבודה זרה, אלא סתם נאמרה, ומי יאמין כי אחת מהי"ג מידות אין המכוון בה אלא מצווה מן המצוות, והיא מצווה שמציאות קיומה מועטת ואולי מעולם לא נתקיימה? ועוד אם "פוקד עוון אבות" הכוונה בו על מצווה מן המצוות, גם "ועושה חסד לאלפים" ראוי שיהיה מצווה מן המצוות, וכמו שזה לא ייתכן לא ייתכן גם זה.[17]

במקרא הבנים נענשים על חטאי אבותיהם

אולם האמת צריכה להיאמר: במקרא כולו מוצאים לעתים קרובות שהצאצאים נענשים על עוון אבותיהם. כך כותב מאיר ויס בנידון:

בסיפורי המקרא מסופר תכופות שה' קובע את גורל האדם על פי זכות אביו או על פי חובתו. על חטא האב נענשים הבנים, ולאו דווקא הקטנים אלא גם הגדולים, ולא רק במובן המצומצם של המושג: יוצאי חלציו, כי אם גם במובנו המורחב ביותר: כל צאצאיו, ולא בחיי האב החוטא בלבד אלא אפילו אחרי מותו. כך מתוארת בסיפורים דרכו של ה' לשבט וגם לחסד: בזכות האב מתברך זרעו.[18]

הרי האנושות כולה סובלת מתוצאות "חטא הקדמון" של אדם וחוה בגן עדן. הוראת מחיית עמלק, בעקבות התנהגותם של העמלקים בזמן שהותם של בני ישראל במדבר, מתייחסת לכל צאצאיו עד ימינו אנו, כפי שנאמר:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כה יז-יט).

האיסור לעמוני ולמואבי לשאת ישראלית מנומק על ידי יחסם העוין כלפי בני ישראל במדבר, כפי שנאמר:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ (דברים כג ד-ה).

והגלות הארוכה העכשווית שעליה רומזים דברי התוכחה נגרמה על ידי אנשים שחיו מלפני אלפיים שנה. הרי כך מקונן הנביא ירמיה: "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ אינם וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ" (איכה ה ז).

ומצד שני, עם ישראל נבחר בזכות התנהגותם הראויה של האבות אברהם, יצחק ויעקב. מכאן, המושג "זכות אבות", הגורס כי בני ישראל יוצאים נשכרים ממעשים הטובים שביצעו אבותיהם.

לעתים חז"ל מתמודדים עם בעיה זו. למשל, הם משתדלים להסביר מדוע כל משפחת עכן נענשה על חטאו:

אמר ליה ריש גלותא לרב הונא: כתיב "וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים" (יהושע ז, כד-כה). אם הוא חטא, בניו ובנותיו מה חטאו? אמר ליה: וליטעמיך, אם הוא חטא, כל ישראל מה חטאו? דכתיב "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע ז א)! אלא לרדותן (רש"י: שיראו את קלקולו ויזהרו בעצמן ולא יוסיפו למעול בחרם) הכי נמי, כדי לרדותן.[19] ובעניין עונשם של בני משפחתו של עכן: "אם כן, אלו מפני מה מתו? אלא על שידעו בדבר ולא הגידו".[20]

ברם, לא ניתן ליישב את הכול. ובעניין עמלק מוצאים כדלהלן:

"וירב בנחל" (שמואל א טו ו). אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול: לך והכית את עמלק, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו "אל תהי צדיק הרבה".[21]

ויס מסכם: "כאן אין עדיין הסבר רציונאלי אלא מייחסים את הגזירה הזאת לדרכיו המיוחדות של המשפט האלוהי, להבדיל מדיניהם של בשר ודם".[22]

מקוממת במיוחד פרשיית המתת צאצאי שאול על ידי הגבעונים על חטאי שאול כלפיהם, כפי שמסופר:

וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים. וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי  יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה'. וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לי לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם.  וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל. יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן. וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת ה' אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל. וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי. וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה' וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים (שמואל ב כא א-ט).

וחז"ל תמהים: "הא כתיב: לא יומתו אבות על בנים וגו'! אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא".[23]

יתירה מזו: יש וחז"ל מציינים שקרובי הנאשם מתים בגלל חטאיו, כדלהלן:

רבי נתן אומר: בעון נדרים מתה אשה של אדם… בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים… בעון נדרים בנים מתים, דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי יהודה הנשיא אומר: בעון ביטול תורה… פליגי בה רבי חייא בר אבא ורבי יוסי, חד אמר: בעון מזוזה, וחד אמר: בעון ביטול תורה… פליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה. חד אמר: בעון מזוזה, וחד אמר: בעון ציצית.[24]

אבל לא מוצע הסבר המיישב את הדעת.

הנביאים נגד התורה?

לפי שד"ל, פסוקים אלה גרמו למבוכה תיאולוגית שהנביאים באו לתקנה:

"פוקד עון אבות", ואף על פי כן אנו רואים כי אמונת היות הבנים נענשים בעוון אבותם היתה מפורסמת בישראל עד שהיתה למשל בפיהם: "אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה" (ירמיה לא כט, יחזקאל יח ב), והמשורר אומר: "יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח" (תהלים קט יד), והמקונן אומר: "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו" (איכה ה ז), ורבות כאלה בספרי הקודש, וכנגד זה אנו רואים יחזקאל מתאמץ להשבית המשל הנזכר… והוא אומר: "בן לא ישא בעין האב, הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח כ), וירמיה אומר "כי בימים הבאים לא יאמרו עוד המשל ההוא" (ירמיה לא כח).[25]

מה זאת אומרת? האם באמת שד"ל מתכוון לומר שהנביאים ירמיה ויחזקאל באו לבטל את מה שנאמר בתורה בצורה מפורשת? איך ניתן לטעון טענה כזאת? והנה, למרבה הפלא, זה בדיוק מה שטוענים חז"ל, במאמר מפתיע:

אמר רבי יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום… משה אמר: "פוקד עון אבות על בנים", בא יחזקאל וביטלה: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח ד).[26]

הרי כך כתוב בספר יחזקאל:

מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה. חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל. הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל יח ב-ד).

המהרש"א מנסה לבאר את העניין כך: לדעתו, אף משה – על פי פרשנות חז"ל – לא התכוון לומר שהבנים ייענשו על פשעי אבותיהם אלא אם כן "אוחזים מעשי אבותם בידיהם". אם כן, מה חידושו של יחזקאל?:

משה גופיה אמר "איש בחטאו יומתו", ובפרק קמא דברכות רמינן הני קראי אהדדי, ומשנינן: הא דכתיב "פוקד עון אבות", כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. ודכתיב "איש בחטאו ימות", כשאין אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. אבל קרא דיחזקאל "הנפש החוטאת היא תמות", משמע ליה דאיירי אף כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וביטל גזירת משה, דכתיב בתר האי קרא "בן לא ישא בעון אב וגו' ורשעת הרשע עליו תהיה והרשע כי ישוב וגו'".[27]

זאת אומרת כי לפי תורת משה, צאצאי הרשע נענשים על עוון אבותיהם אם הם בעצמם רשעים, והנביאים חידשו כי כל אדם ייענש אך ורק על עוונותיו. אולם גם לפי פירוש זה הנביאים ירמיה ויחזקאל באו לתקן את התורה. כך שואל ערוך לנר:

וכי משה רבינו שונא ישראל היה עד שהוצרכו הנביאים לבטל גזירותיו!? ועוד, וכי הוא גזר והלא דבריו היו דברי הקב"ה, ואם כן היאך נביא יכול לבטל?

והוא מיישב כך:

אכן לפי הנראה אין כאן סתירה כלל בין דברי משה לדברי הנביאים, רק שמשה אמר בשם הקב"ה והם פרשו דבריו, עד שמה שהיה נראה כגזירה בדבריו פרשוהו לטובה, ונראה זה כאילו בטלו גזירתו… משה אמר "פוקד עון אבות", וזה ביטל יחזקאל כשאמר "נפש החוטאת היא תמות", שזה פירוש דברי משה דאם הבן צדיק לא ימות בעון אב, אבל אם הוא נפש חוטאת אז נענשה בעונה ובעון אבותיה, כמו שדרשו רז"ל פוקד עון אבות בשאוחזים מעשה אבותיהם, וזה נפש החוטאת היא תמות.[28]

אלא שלא משמע כך מדברי הגמרא. ביערות דבש[29] רוצים לחלק בין זדונות לשגגות, אבל אין זה מיישב את השאלה העקרונית ששאלנו.

אולם, נראה לי שיש לפרש את הדברים כדלהלן: הרי מאמר חז"ל זה אינו אומר שהקב"ה קבע "פוקד עוון אבות על בנים", אלא משה רבנו. זאת אומרת שהקב"ה מסר מסר מסוים לנביאו של אז, שבדיני שמים הבנים ישלמו על עוון אבותיהם. בתקופה של יחזקאל, הקב"ה כביכול שינה את דעתו, והחליט לבטל את עיקרון זה, והטיל על יחזקאל להודיע על כך. מדובר בעיקרון תיאולוגי הנוגע לתורת הגמול מן השמיים, ולכן אין שינוי זה פוגע בנצחיות התורה, באשר בנוגע לדיני אדם בתורה ישנה הוראה חד-משמעית לשופטי בית הדין שלא להעניש את הבנים על עוון אבותם. כך שיש לחלק בין ההוראות שניתנו לבני ישראל, שבהן לא חל כל שינוי, לבין דרכי ה' שבהן לפי פשוטם של הדברים כן חל מהפך. חז"ל מלמדים אותנו כי בשלב מסוים, מסיבות לא בהכרח מובנות לנו, הקב"ה קיבל החלטה להכניס שינוי בדרכי הענשתו את מעשי האדם. לכאורה אין דרך אחרת להבין את מאמר חז"ל הנ"ל, עם כל הקושי שבדבר.

[1] רד"ק על מלכים ב יד ו.

[2] שם.

[3] פירוש שד"ל על התורה שמות כ ה.

[4] בבלי סנהדרין כז ע"ב.

[5] על פי כתר יהונתן.

[6] ספורנו דברים כד טז. וראו הכתב והקבלה שם.

[7] בבלי ברכות ז ע"א.

[8] במדבר רבה (וילנא) יט לג.

[9] רבי חיים פלטיאל (צרפת 1240- גרמניה 1300).

[10] פירוש רבי חיים פלטיאל על התורה, שמות כ ה.

[11] שמות כ ה.

[12] חידושי הר"ן על סנהדרין כז ע"ב.

[13] רש"ר הירש דברים כד טז.

[14] הרמב"ם נאמן לשיטתו, לפיה במורה הנבוכים הוא מסביר את הפסוקים לפי פשוטו של מקרא ולא לפי פרשנות חז"ל (ראו מורה הנבוכים, ג מא).

[15] הכוונה לעיר הנידחת.

[16] מורה הנבוכים א נד.

[17] פירוש שד"ל על התורה על שמות כ ה.

[18] מאיר ויס, מבעיות "תורת הגמול" המקראית, תרביץ, כרך לא, חוברת ג, (ניסן תשכ"ב), עמ' 237.

[19] בבלי סנהדרין מד ע"א.

[20] פרקי דרבי אליעזר פרק לח.

[21] בבלי יומא כב ע"ב.

[22] ויס, עמ' 241.

[23] בבלי יבמות עט ע"א.

[24] בבלי שבת לב ע"ב.

[25] שמות כ ה.

[26] בבלי מכות כד ע"א.

[27] מהרש"א חידושי אגדות מכות כד ע"א.

[28] ערוך לנר על מכות כד ע"א.

[29] חלק א דרוש י.

סגור לתגובות.