פרשת כי תצא: משפט הבכורה

משפט הבכורה

בפרשתנו מובא (דברים כא יז): "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה". מזה לומדים כי מדיני ירושה הבכור מקבל שני חלקים כאשר מחלקים את נכסי אביו הנפטר בינו לבין אחיו. כך מסכם הרמב"ם במשנה תורה[1]:

הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו, שנאמר: "לתת לו פי שנים". כיצד? הניח חמשה בנים, ואחד מהן בכור, הבכור נוטל שליש הממון, וכל אחד מהארבעה פשוטים נוטל שתות. הניח תשעה בנים, הרי הבכור נוטל חמישית, וכל אחד מן השמונה פשוטים נוטל עשירית. וכן על החלוקה הזאת חולקים לעולם.

תוקפו של דין זה מן התורה, וכך כותב הרמב"ם במצוות העשה האחרונה[2]:

הצווי שנצטוינו בדיני נחלות, והוא אמרו יתעלה: "איש כי ימות ובן אין לו וכו'" (במדבר כז ח). ומכלל דין זה בלי ספק, שיהיה הבכור יורש פי שנים, כי זה משפט ממשפטי היורשים.

במרוצת הדורות התעוררה השאלה אם ניתן על פי ההלכה לחלק את הרכוש של הנפטר בצורה שונה מאשר לפי דין תורה[3]. מדובר כאן בבעיה כפולה: מעשית ועקרונית. במילים אחרות, יש לעיין במקורות כדי לקבוע האם הדבר אפשרי, ואם כן, האם הדבר רצוי.

מסתבר כי מבחינה מעשית הדבר אפשרי בהחלט, וזאת על ידי כתיבת צוואה, בתנאי שהמוריש ינקוט בלשון מתנה ולא בלשון ירושה. כך כותב הרמב"ם[4]:

אם אמר [האב]: "הבכור יירש כפשוט", או שאמר: "לא יירש פי שנים עם אחיו", לא אמר כלום, שנאמר "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור כי את הבכור בן השנואה יכיר" (דברים כא טז-יז) … במה דברים אמורים? כשאמר בלשון ירושה, אבל אם נתן מתנה דבריו קיימים.

כך שכל אדם יכול לחלק את הרכוש כרצונו, אלא שעליו להיזהר שהבעת רצונו לא תתנגד פורמלית לרצון כותב התורה.

ומה בקשר ל"רצוי"? לכאורה משתמע מפשוטו של מקרא שאין לנהוג כך: הרי כתוב (דברים כא טו-טז):

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר.

נמצאנו למדים כי אסור להעדיף את בן האהובה על פני בן השנואה, ואין חשיבות למסגרת הפורמלית של העברת הרכוש.

בנוסף לכך, בגמרה מובא[5]:

אמר ליה שמואל לרב יהודה: "שיננא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא וכל שכן מברא לברתא" [חריף, לא תהיה בין המעבירים אחוזה אפילו מבן רע לבן טוב, וכל שכן מבן לבת].

על יסוד דברים אלה לא רצה ה"חתם סופר" להתקין צוואה שבה השווה האב את הבנים לבנות. ואלה דבריו[6]:

ראיתי כי האי גברא כל מגמתו להשוות ירושת הבנות עם הבנים. על כן לא יהיה לי חלק עמו, ולא אתקן לו לשון צוואה, כמאמר חז"ל: "אמר ליה שמואל וכו'".

לכן יש שהציעו פשרה כדי לצאת גם מדיני שמיים: המוריש יחלק את רוב רכושו כאוות נפשו, אלא ישאיר חלק קטן – סמלי – שיחולק לפי דין תורה[7].

יש גם שמבחינים בעניין דין הירושה מן התורה בין קרקעות לבין מטלטלים. לטענתם, אין להסתפק בירושה סמלית לפי דין תורה, אבל דרישה זו איננה תקפה אלא בזמן שעם ישראל ישב על אדמתו ולשבטיו. רק אז היה ניתן להבחין בכל ירושה וירושה את המשכיות של שלשלת הדורות שסדר הירושה התורני בנוי עליה. בזמננו לעומת זאת, כשעיזבונו של האדם כולל מן הסתם מיטלטלין ונכסים פיננסיים אחרים ולא מקרקעין, וכן לא רק נכסים שירש מאבותיו אלא גם, ואולי בעיקר, נכסים מסחריים שרכש בחייו, ניתן יותר להקל ולהסתפק במעשה סמלי.[8]

ניגוד זה בין רצון האדם לבין כוונת התורה יתכן היות ואין לראות בדיני התורה ביטוי רגעי של שאיפות בני-אדם אלא דרישה טרנסצנדנטלית מאת הקב"ה. בפילוסופיה של המשפט, מקובל לראות בדיני ירושה בכלל ביטוי לרצון המשוער של המוריש, במקרה שהוא לא דאג לכתוב צוואה המבהירה את רצונו. כך גם לכאורה כוונת התורה בדיני ירושה בכלל, וכך אמנם כותב הרב אברמסקי[9]:

סדר נחלות הכתוב בתורה מתאים אל שאיפת כל בני תמותה. בכלל האמור בירושה, "הקרוב קרוב קודם", מתבטא חפץ האדם שאחר מותו ישלוט בעמלו איש הקרוב לו ביותר, הקשור לו קשרי אהבה פנימית שבין בני המשפחה, אשר עין זר לא תבחנם ולא תבינם … דעתו של אדם קרובה יותר אל יוצאי חלציו ששמו נקרא עליהם, ובקומם תחתיו על נחלתו יש לו יד ושם בין החיים, ושמו קיים בישראל: הבן הממשיך את שלשלת היחס של משפחת אביו.

וכמו העיקרון של משפט הירושה, כך פרטיו. ברם, אין זה אומר שניתן לשנותם מרגע שמנטליות הדור השתנתה, היות וערכם הוא מעבר ומעל לרצונם של בני-אדם. כך ממשיך הרב אברמסקי:

אמנם סדר נחלות יש בו מדעת המנחיל ורוח אנוש הולמתו, אבל עתה, שהלכות ירושה חקוקות בתורה אינן תלויות עוד בדעת הבריות ואינן מקבלות שינוי, ואם יאמר לך אדם שאין לו חפץ בזה, ויש את נפשו דרך אחרת – אין שומעים לו, כי "מַעֲשֵׂי יָדָיו אֱמֶת וּמִשְׁפָּט נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו" (תהלים קיא ז).

היום במדינת ישראל, המצב – בקשר לעניינינו – הוא כדלהלן: [10]החוק הישראלי שונה מן ההלכה בזה שלפי דין תורה הבכור יורש פי שניים, ואילו לפי החוק האזרחי כל הבנים יורשים בשווה. בית הדין יכול לפסוק על פי דין תורה רק אם "כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך"[11]. יש אולי מקום להצטער על אי-תיאום זה, אלא, לפי השופט אלון, הבעיה היא יותר אי-התאמת ההלכה על ידי ממסד הרבני להלך-רוח של היום – דבר שמתאפשר מבחינה הלכתית באמצעות הכלים העומדים לרשותו – מאשר אי-קיום דיני תורה על פי תוכנם המקורי. כך כותב אלון[12]:

במספר ניכר של הוראות לא קלט חוק הירושה את עמדת המשפט העברי … ואכן כמה חברי כנסת התנגדו להוראות אלה באשר הן נוגדות את דין ההלכה. אך דומה שאם כנים אנחנו בדרישה של קליטת עקרונות המשפט העברי בהתחשב עם המציאות החברתית והשקפת העולם הרווחת בציבור הישראלי ברובו המכריע, לרבות אצל רוב המכריע של הציבור הדתי עצמו, לא נוכל לטעון בתום לב שאכן צריכות היו הוראות אלה להיקלט בחוק הירושה של הכנסת. והרי ראינו שגם במשפט העברי נקבעה שורה ארוכה של תקנות לקראת המגמה של שוויון בירושה בין שני המינים … עם קום המדינה הציעו הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל הצעות לתקנות במסגרת ההלכה … אך הצעות אלה נתקלו בהתנגדות מטעם רבנים אחרים, והדבר לא יצא לפועל. על חוסר מעשה זה מצד נושאי ההלכה אין אלא להצטער צער רב.

מה היו הצעות הרבנים הרצוג ועוזיאל? עו"ד שלום אטלי מתייחס כך לנושא[13]:

בפועל, דיני הנחלות שבתורה נשכחים ואין מי שנזקק להם, כולל הציבור הדתי או החרדי. השימוש בצוואות על פי חוק וחלוקת הירושות על פי חוק הירושה החילוני הפכו להיות נחלת כלל הציבור. גם בבתי הדין הרבניים בישראל אין זכר לדיני נחלות. כידוע סמכותם של בתי הדין הרבניים, נקנית אך ורק כאשר כל היורשים הביעו את הסכמתם לסמכות זו. למעשה, בודדים הם מקרי ההסכמה האמיתיים … הרב הרצוג … מצד אחד, הוא האמין וקיווה שמשפט התורה יונהג בארץ. וכך כתב …ערב הקמת המדינה: "כמעט שלא היה יכול לעלות על הדעת שום יהודי דתי שהמדינה היהודית תעזוב מקור מים חיים, את תורתנו הקדושה, לחצוב לה בורות, בורות נשברים". ומאידך, ידע … כי חלק ניכר מהעם יתנגד למשפט התורה. ובמיוחד בדיני הירושה, כפי שנפסק בשולחן ערוך, לפיו אין בת יורשת במקום בן, בכור מקבל פי שניים מפשוט, ואישה אינה יורשת בעלה. מתוך ראיית הנולד, כתב הרב הרצוג זצ"ל בחשוון תש"ט הצעות תקנות בירושות[14]. הצעתו לשינוי המצב ההלכתי למעשה בדרך הלכתית מקובלת: התקנת תקנות לפי הדין, ולא על ידי קבלת חוק חילוני, זר להלכה. הוא קווה כי הצעתו תתקבל גם על דעת הרבנים וגם על דעת המחוקק.

כפי שהוא עצמו מציין, רוב הרבנים לא הסכימו להתקנת תקנות בירושה. וכפי דבריו של הרב עצמו: "הדבר לא בא לידי הצבעה, אבל ניכר שרוב הרבנים שליט"א החברים, לא הייתה דעתם נוטה לתקן שום תקנה".

יש להצטער על כך שהרב הרצוג לא הצליח לשכנע את עמיתיו להתקין תקנות שהיו אמורות להתאים את דיני הירושה להלך-רוח של תקופתנו.

לסיום, עלינו לחקור שאלה מעמיקה יותר: מדוע הבכור יורש פי שניים, ואיך יתכן שדין זה, שהוא מן התורה, נראה לנו היום כמיושן, כאשר דיני התורה אמורים להיות נצחיים ותואמים את כל המקומות וכל הזמנים? מדוע הבכור מקבל חלק כפול בירושה? התורה עצמה נותנת הסבר לדין זה: "כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנו". אלא שלא מובן דיו מדוע עובדה זו גורמת לכך שהוא יקבל פי שניים.

דון יצחק אברבנאל מסביר את העניין כך:

מעלות הבכור הן בכבוד שישב לימין אביו ושאר הבנים יהיו למטה ממנו … ומעלתו גם כן שיכבדוהו אחיו כאשר יכבדו לאביו וכמו שאמרו חז"ל[15]: "כבד את אביך ואת אמך", "את" לרבות אחיך הגדול. ומעלתו גם כן בנכסים שיירש פי שניים בהם … והנה נתנו המעלות והיתרונות האלה לבכור לב' סיבות. האחת א-לוהית לפי שהדברים הראשונים הם אהובים לה' … והב' כי להיות הבן עומד במקום אביו ומשאיר זכרונו אחריו היה האדם אוהב מאד את בנו בכורו. יען הוא יבשרהו תמיד בהתמדת הישארותו והוא העומד במקומו. והוא המודיע ראשונה שהאב ראוי להוליד בנים ולכן צווה ה' שינתן לו פי שנים.[16]

כך שמעלתו של הבכור – וזכויות היתר הכרוכות בה – מקורן הן ביתרון טרנסנדנטי: הקב"ה מחבב את ההתחלות, בדומה למצוות ביכורים ולדין בכור בבהמות, והן ביתרון הנובע מיחס האב לבנו הבכור: עצם קיומו העיד לראשונה על יכולת האב להמשיך את שושלת הדורות, והוא מיועד למלא את מקומו.

לפי החזקוני, יתרון הבכור הוא בייעודו המקורי לשרת את ה', תפקיד שהועבר אחרי כישלונם של בכורי ישראל לשבט הלוי. כך הוא כותב:

לא היו הבכורות ראויים לנחלה שלא יהא להם עסק רק בעבודת הקב"ה שיהו זריזים ומלומדים בה, ומשנלקחו הלוים במקומם צווה הקב"ה שלא תינתן ללוים נחלה אך המעשרות יינתנו להם, ולפיכך נוטל הבכור פי שניים: חלקו הראוי לו וחלק הראוי ללוי[17].

ברם, הרב שעוועל מעיר במקום: "לא מצאתי מקור לטעם זה של רבנו".

האם יש בהסברים האלה להצדיק היום את פריבילגיות הבכור? יתכן. למעשה, אם לא מוצאים הסבר משכנע כדי להבין היום מדוע הבכור מקבל שני חלקים בירושת אביו, ישנן שתי דרכים להתייחס לדין זה של הבכור:

א. דין זה מן התורה, ואין לנו רשות להרהר אחריו, באשר אין ביכולתנו לעמוד על החכמה הא-לוהית.

ב. דין זה אמנם אינו תואם את הלך-רוח של החברה המודרנית, אלא מה שהיה מקובל בחברה העתיקה. הרי יש עדויות לכך כי בעבר הרחוק היה הבכור היורש העיקרי[18] בין האחים[19]. נוהג זה חודש בזמנים הפיאודליים, ובמקרים מסוימים המשיך להתקיים עד התקופה המודרנית[20]. דין זה משקף אפוא השקפת עולם שאיננה מקובלת היום. הרמב"ם התייחס לדינים מסוג הזה, וכך הוא כותב בעניין איסור "בל תוסיף"[21]:

כיון שידוע לפני ה' יתעלה שדיני התורה הזו יש צורך בכל זמן ומקום כפי שנויי המקומות והמאורעות וחיובי הנסיבות, לתוספת במקצתן או גירעון במקצת, לפיכך הזהיר על התוספת והגירעון … מפני שזה היה מביא להפסד חוקי התורה ולסבור בה שאינה מאת ה' … ואלו היה העיון החלקי הזה [התייחסות לנסיבות והתחשבות בהן בקביעת הלכה] מותר לכל אחד מן החכמים, היו אובדים בני אדם בריבוי המחלוקות והתפצלות השיטות.[22]

נמצאנו למדים כי משפטי התורה אינם בהכרח מתאימים לכל המקומות ולכל הזמנים. למרות זאת, התורה אוסרת לנו לחולל בה שינויים בצורה לא מבוקרת, באשר התנהגות תפגע באופן חמור בתורה ובתכניה. מצד שני, הרמב"ם סבור כי בית הדין הגדול – והוא בלבד – מוסמך להכניס שינויים קלים וזמניים, שינויים שאינם פוגעים בנצחיות התורה אך מאפשרים התאמה לנסיבות הזמן או המקום: "כי בהסדר זה תתמיד התורה אחת, וינוהל כל זמן ומאורע כפי הראוי לו"[23].

זה בעצם מה שרצה לעשות הרב הרצוג, כאשר הוא הציע לעמיתיו – במסגרת ההלכה המסורתית – להכניס שינויים מסוימים בדין זה של הבכור. אלא שכנראה אין הממסד הרבני של תקופתנו רואה את עצמו כבעל סמכות דומה לזו של בית דין הגדול.


[1] הלכות נחלות ב א.

[2] מצוות עשה רמ"ח.

[3] נתייחס כאן למשפט הבכורה. ברם, אותה בעיה מתעוררת בעניין ירושת הבנות – במקרה שיש בנים – וכן בירושת אשתו של הנפטר.

[4] הלכות נחלות ו ג-ה, על פי המשנה בבא בתרא ח ה.

[5] בבלי בבא בתרא קלג ע"ב.

[6] שו"ת חתם סופר חושן משפט, חלק ה סימן קנג.

[7] כך כתב ר' שמעון בן צמח דוראן – הרשב"ץ – (אלג'יר, המאות הי"ד-ט"ו) בעניין זה: "ובטופסי שטרות לראשונים ז"ל יש שיור [ליורשים שמדין תורה] ד' זוזי וכתב גאון ז"ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו" (יורה דעה, חלק ג, סימן קמז). וראה את מאמרו של בן ציון גרינברגר: "עקרונות דיני הירושה: למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו", פרשת מטות-מסעי, תשס"ב, גיליון מס' 82 (http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/82-2.htm).

[8] ראה דברי שו"ת מנחת יצחק בעניין זה (יורה דעה, חלק ג, סימן קלה): "ואולי יש לחלק בין הנכסים כפי סדר העולם, דישנם נכסים שאין נוגע להם, רק מקיימים להשאירם לנחלה, וישנם נכסים שלהוצאה נתנו, דמאותם אחרונים אין איסור אם נותן מהם למי שירצה".

[9] הרב יחזקאל אברמסקי, "קובץ מאמרים", בני ברק, תשכ"ט, יז – יח.

[10] על פי הרב אליהו היישריק, דיין בבית הדין הרבני בבאר-שבע, ראה http://www.daat.ac.il/daat/toshba/ishut/ishut15.htm

[11] חוק הירושה, תשכ"ה, סעיף 155.

[12] מנחם אלון, המשפט העברי, תולדותיו מקורותיו עקרונותיו, ירושלים תשנ"ח, כרך שלישי, עמ' 1413-1414.

[13] http://sanhedrin.co.il/erzog/word/

[14] עיקר הצעתו בעניינינו הייתה כי "בנו בכורו של מוריש שלא הודיע בבית דין, לפני מות המוריש, שהוא עומד על זכויותיו כבכור, ייראו אותו כמוותר על זכויות הבכורה שלו". תקנה זו, המתבססת על "קצות החושן" (חושן משפט, רע"ח יג), מאפשרת לחלק את הירושה בצורה שווה בין האחים ברוב המקרים. במקרה שהבכור כן הכריז שאינו מוותר על זכויותיו, המוריש יכול אז לכתוב צוואה.

[15] בבלי כתובות קג ע"א.

[16] פירוש ר' יצחק אברבנאל על התורה, דברים כא טו.

[17] חזקוני, פירושי התורה לרבינו חזקיה ב"ר מנוח, מהדורת הרב חיים דוב שעוועל, ירושלים תשנ"ב, על במדבר ג יב.

[18] ראה אנציקלופדיה עברית, ע' בכור, כרך ח, עמ' 693-694. בחוקי חמורבי ובתעודות מבבל הדרומית בלשון שומרית לא ברור מה היה בדיוק חלק הבכור. ברם, בחוקי אשור ובתעודות נוזו נזכר בפירוש דין הירושה הכפולה לבן הבכור (אנציקלופדיה מקראית, ע' בכור, עמ' 125 וכן ע' אשור עמ' 376).

[19] כך שלמעשה, יתכן כי התורה הגבילה את זכויות הבכור באשר העניקה לה פי שניים בלבד.

[20] באנגליה, משפט הבכורה בוטל מעיקרו בשנת 1925 בלבד.

[21] מורה הנבוכים ג מא.

[22] דברים אלו מתיישבים עם מגמת הרמב"ם בביאור טעמי המצוות. לדעתו, טעמי מצוות רבות בתורה מתאימים לתקופת המקרא. לדוגמה, ב"מורה הנבוכים" (ג לב) הוא רואה בעבודת הקורבנות צורך של התקופה בה נצטוו עליה.

[23] שם שם מא. לכאורה, דברים אלה סותרים את מה שכותב הרמב"ם במורה הנבוכים ב לט, שם הוא מבהיר כי תורתנו מושלמת לכל הזמנים ואין מקום לשינוי כלשהו. ראה יעקב לוינגר: הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 62 ואילך.

סגור לתגובות.