פרשת מסעי: מדוע התורה מאריכה בתיאור המסעות?

מדוע התורה מאריכה בתיאור המסעות?

בראש פרשתנו מופיעה רשימה ארוכה של מסעות בני ישראל במדבר. רש"י שואל את השאלה המתבקשת: "למה נכתבו המסעות הללו?". שאלה זאת מבוססת על הנחה הרמנויטית לפיה כל מה שנאמר בתורה נושא מסר דתי או מוסרי לדורות הבאים, כפי שכתב הרמב"ם:

דע שלכל סיפור שאתה מוצא מוזכר בתורה יש תועלת הכרחית לתורה, או כדי לאמת דעה שהיא יסוד מיסודות התורה, או לתיקון מעשׂה מן המעשׂים, כדי שלא יארעו עֹשֶק ומעשׂי איבה הדדיים בין בני-אדם.[1]

פרשתנו איננה המקרה היחיד שבו שאלת רש"י מתעוררת. כבר מסופר בגמרא על המלך מנשה, שהסתמך על הכלל ההרמנויטי הנ"ל כדי לכפור במוצאו האלהי של התורה, כמסופר:

מנשה בן חזקיה היה יושב ודורש בהגדות של דופי. אמר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא "ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פילגש לאליפז" (בראשית לו יב),"וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה"? (בראשית ל יד)… מיהת "אחות לוטן תמנע" מאי היא? תמנע בת מלכים הואי, דכתיב "אלוף לוטן אלוף תמנע" (בראשית לו יב)… בעיא לאיגיורי [רצתה להתגייר], באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והייתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה [יצא ממנה]עמלק, דצערינהו לישראל. מאי טעמא? דלא איבעי להו לרחקה [האבות עשו טעות כאשר ריחקו אותה]. "וילך ראובן בימי קציר חטים", אמר רבא ברבי יצחק אמר רב: מכאן לצדיקים שאין פושטים ידיהם בגזל.[2]

חז"ל מצאו אפוא את המסר שבכל פרשה לכאורה מיותרת, אליבא דמלך מנשה.

תשובות רבות נאמרו לשם יישוב קושיה זו שבפרשתנו. רש"י מציע שני תירוצים:

א)     "להודיע חסדיו של מקום", באשר ניתן לחשב כי רוב הזמן שבני ישראל היו במדבר, הם לא נעו ממקום למקום אלא נשארו באותו מקום זמן רב.

ב)      רשימה זו "יבשה" לכאורה של מסעות היא למעשה תזכורת לטיפול המסור של הקב"ה לעמו: "משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפואתו, כיון שהיו חוזרים התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'".[3]

ר' עובדיה ספורנו רואה ברשימה ארוכה זו לימוד זכות על בני ישראל שלא היססו לעזוב את ארץ מצרים המיושבת וסכנו את עצמם במדבר המאיים: "רצה הא-ל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה באופן שהיו ראויים להיכנס לארץ".[4]

הרמב"ם סבור – בדמיון מה עם התירוץ השני של רש"י – כי רשימה זו באה להזכיר לדורות הבאים את כל הניסים שנעשו לבני ישראל במדבר:

הצורך בזאת גדול מאוד, כי כל הנסים ודאיים רק למי שראה אותם. אבל בעתיד הזכרתם הופכת סיפור שהשומע עשׂוי להכחישו… ומפני שהאל יתעלה ידע שלנסים אלה עתיד לקרות מה שקורה לסיפורים, ויחשבו שבני ישׂראל שהו בערבה הסמוכה ליישוב, שבה מסוגל אדם לשהות, כגון הערבות בהן מתגוררים הערבים כיום, או שאלה מקומות שאפשר לחרוש בהם ולקצור או להיזון מאחד הצמחים שהיו שם, או שטבעו של המן לרדת באותם מקומות תמיד, או שיש באותם מקומות בארות מים. לכן נדחו דמיונות-שווא אלה כולם, והודגש הסיפור על אודות כל הנסים האלה על-ידי הבהרת התחנות, כדי שיראו אותם העתידים לבוא, ואז יֵדעו את גודל הנס בשהיית מין האדם באותם מקומות ארבעים שנה[5].

רגב מביא עוד פירושים רבים שנאמרו בעניין זה על ידי פרשנים מכל הזמנים.[6]

האמת צריכה להיאמר: הפירושים הנ"ל נראים מאולצים ואינם משכנעים דיו, באשר "עיקר חסר מהספר": אם מטרת הסיפור היא לפאר חסדי ה', או להדגיש את מסירות נפש של עם ישראל, מדוע להציג את הדברים בצורה כה עקיפה? התורה יודעת להעביר מסר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, ומדוע להניח כאן שהדברים נאמרו ברמז בלבד?

ניתן אולי לפתור את הבעיה בדרך אחרת. כוונתי היא להטיל ספק בעיקרון ההרמנויטי שהובא לעיל, היינו כי "כל מה שנאמר בתורה נושא מסר דתי או מוסרי לדורות הבאים", שבלעדיו אין השאלה מתעוררת כלל.

יש בגמרא מחלוקת יסודית בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל בעניין לשונות הכפולות המופיעות בתורה: רבי עקיבא דורש את הכפילותוסובר "לשונות ריבויין הן", ואילו רבי ישמעאל סובר כי "דיברה תורה כלשון בני אדם"[7], ולשונות כפולות נובעות מזה שהתורה דיברה כדרכה, שכך מדברים בני אדם[8]. בעוד שעיקרון זה "דיברה תורה כלשון בני אדם" מיושם בחז"ל אך ורק בעניין לשונות הכפולות שבתורה, רב האי גאון[9]והרמב"ם ההולך בעקבותיו מרחיבים את משמעותו במטרה לפתור בעיות פרשניות נוספות, ובעיקר בעיית האנשות המופיעות במקרא. כך כותב הרמב"ם במשנה תורה:

כל הדברים הללו וכיוצא בהם שנאמרו בתורה ובדברי נביאים הכל משל ומליצה הן… על הכל אמרו חכמים: "דברה תורה כלשון בני אדם"… וכל הדברים האלו אינן מצויים אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, אבל ברוך הוא יתברך ויתרומם על כל זה.[10]

לפי רבי יהודה הלוי, ניתן להבין את העיקרון "דברה תורה כלשון בני אדם" בצורה אחרת: ישנם בתורה מצוות שמוטעמות על פי השכל האנושי ולא על פי ההגיון האלהי:

נאמר:"והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' א-להיכם והיו לכם לזכרון לפני ה' א-להיכם" (במדבר י ט), "זכרון תרועה" (ויקרא כג כד). לא שהא-להים צריך אל הזכרה והערה, אך שהמעשים צריכים לשלמות ואז יהיו ראויים לגמול, כאשר צריכים עניני התפלה לבטא בהם על השלמות הגמור מהתחנה והבקשה, וכאשר יהיה המעשה והכוונה שלמים כראוי, יהיה עליהם הגמול, ויהיה זה על דרך בני אדם כאילו הוא זיכרון, ודברה תורה כלשון בני אדם.[11]

אין הקב"ה זקוק ל"תזכורת" באמצעות חצוצרות כדי לדאוג לעם ישראל, אלא דאגה זו היא פונקציה של הרמה הדתית והמוסרית של עם ישראל. ברם, התורה מביעה רעיון זה על ידי מליצה, כאילו כביכול הקב"ה היה זקוק לתזכורת.

אם כן, ניתן להרחיב את עיקרון זה של חז"ל עוד יותר, ולטעון כי הקב"ה מסר בהר סיני תורה שבמכוון מסוגננת כיצירה ספרותית התואמת את דרכי הכתיבה של בני אדם שבאותה תקופה.[12]התורה מספרת את תולדות עם ישראל מבריאת העולם עד כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, ולא הסתפקה ברשימת החוקים שעליהם לשמור[13], משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם"[14],

ומכללי כתיבת כרוניקה שכזאת לפרט עניינים שאין בהם בהכרח מסר נורמטיבי לדורות. כמובן, יש להשתדל למצוא מסר כזה בכל פסוק ובכל מלה שבתורה, אבל יחד עם זה לא להתפלא במקרה שלא מוצאים.

כך משתמע מדברי הרשב"ם בעניין זה, כאשר הוא כותב: "כל מסעות וחניות חוזר ומונה כדי לפרש היכן היו חונים"[15]. במלים פשוטות אלה, הרשב"ם מבהיר כי כוונת התורה היא גם לספר את קורות עם ישראל לפני כניסתם לארץ ישראל, כאשר אין בהכרח בכל פרט מסר נורמטיבי מוגדר.

 



[1] מורה הנבוכים, ג נ.

[2] בבלי סנהדרין צט ע"ב.

[3] רש"י במדבר לג א.

[4] ספורנו לג א.

[5] מורה הנבוכים, שם.

[6] שאול רגב, מניין המסעות על שום מה?, מפרות האילן, תל-אביב תשנ"ח. ראו גם שמעון אליעזר הלוי ספירו, למה נכתבו המסעות הללו, דף שבועי מטות-מסעי תשע"ג מספר 1024, המביא הסבר מקורי ומעניין אלא שאינו תואם את פשוטו של מקרא. וראו גם אהרון ליכטנשטיין, תהליך וסיום בהיסטוריה, מתוך חברה והיסטוריה, הכינוס השנתי למחשבת היהדות, ערוך בידי יחזקאל כהן, ירושלים תש"ם, עמ' 251-252.

[7] בין השאר בבלי סנהדרין סד ע"ב.

[8] אנציקלופדיה תלמודית כרך ז, דברה תורה כלשון בני אדם.

 [9] תשובות רב האי גאון  צח. ראו גם רבנו בחיי אבן פקודה, חובות הלבבות, שער הייחוד, פרק י.

[10] הלכות יסודי התורה א יב. ראו גם מורה הנבוכים א כו, לג, מו. וראו גם ר' אברהם אבן דאוד, האמונה הרמה, פתיחה.

[11] ספר הכוזרי, ה כז.

[12] כך שהתורה שבידינו אינה אלא "היטל" (במובן המתמטי, projectionבלע"ז) של התורה המקורית שבידי הקב"ה. רק כך ניתן להבין את המדרשים הרבים המדברים על תורה שקדמה לעולם.

[13] על פי רש"י, בראשית א א.

[14] תהלים קיא ו.

[15]פירוש הרשב"ם על במדבר לג א.

סגור לתגובות.