פרשת משפטים: אחרי רבים להטות: רוב קולות או רוב דעות?

אחרי רבים להטות: רוב קולות או רוב דעות?

 

מובא בפרשתנו: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג ב). מכאן ההלכה הידועה שכל בית-דין – של שלושה, של עשרים ושלושה או של שבעים ואחד חברים – מקבל החלטה על פי הרוב. אלא שישנה הלכה מפתיעה בעניין זה. כך מובא בגמרא:

בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: אמרו שניים טעם אחד משני מקראות מהו? אמר ליה: אין מונין להן אלא אחד [רש"י: דחד מהנך קראי לאו להכי אתא, דקיימא לן לא נכתבו שני מקראות לטעם אחד, הלכך חד מינייהו מטעא טעי]. מנהני מילי? אמר אביי: דאמר קרא: "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי [אבל שתים לא דיבר אלהים לשמוע אחת] כִּי עֹז לֵאלֹהִים" (תהלים סב יב), מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות.[1]

לפי הגמרא, לא יתכן ששני פסוקים שונים נכתבו בתורה כדי להורות דבר אחד, ולכן, אם שני דיינים מבססים טיעון זהה על שני פסוקים שונים, אחד מן הדיינים בוודאי טועה ומשום כך דעתו לא נחשבת. טיעונה של הגמרא הוא כי אין ייתורי לשון בתורה, ואם התורה חוזרת על דבר כלשהו, חזרה זו היא לכאורה בלבד, ובאמת הדבר נאמר שנית כדי ללמד דין נוסף. למשל, הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג יט, שמות לד כו, דברים יד כא) מופיע שלוש פעמים בתורה. הגמרא מסבירה את הצורך בזה כך: "תנא דבי ר' ישמעאל: "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלוש פעמים: אחד איסור אכילה, ואחד איסור הנאה, ואחד איסור בישול".[2]

הש"ך מציין כי דין זה חל "דווקא במקרא, אבל במשנה וש"ס ופוסקים לא שייך האי מילתא, דכמה פעמים אשכחן דין אחד מטעם אחד מפורש במקומות הרבה"[3], דהיינו אין פסול בכך שדיינים יסתמכו על דברי חז"ל ממקורות שונים בהכרעה אחת, באשר הדבר שכיח שסוגיה מופיעה מספר פעמים בספרות חז"ל.

אבל הרמב"ם פוסק את דין זה להלכה בצורה שונה ממה שנאמר עד כה, כדלהלן: "שניים שאמרו טעם אחד, אפילו משני מקראות, אין נמנים אלא כאחד".[4] בשעת הכרעת הדין, הדיין חייב לנמק ולהסביר מאלו טעמים הגיע אל הכרעתו, כפי שנפסק: "מראה המזכה מאיזה טעם מזכה והמחייב מאיזה טעם מחייב"[5]. והרמב"ם מוסיף, שאם שני דיינים מנמקים את הכרעתם בנימוקים זהים הם נמנים כקול אחד בלבד, אף על פי שכל אחד הסתמך על פסוק אחר. זאת אומרת שהכרעת הדין מתבצעת על פי רוב דעות, ולא על פי רוב הדיינים המבטאים אותן.

על לשון הלכה זו הש"ך מקשה:

מה שכתב רבנו "אפילו משני מקראות", כלומר לא מיבעיא אם הם ממקרא אחד, דלא חשיבי אלא כחד, אלא אפילו אמרו שניהם טעם אחד משני מקראות, לא חשיבי אלא כחד… ודבריו תמוהין, דאדרבה, מהטעם שהביא משום דוודאי חד מינייהו מיטעי טעי, דקיימא לן דלא נכתבו שני מקראות לטעם אחד, מבואר, דאם הם ממקרא אחד נחשבים לשניים. ותימה היאך יעלה על דעת לחושבם רק אחד? וכי אם יאמר אחד מסנהדרין פלוני זה חייב מיתה שעבר על "לא תרצח", ואמר גם השני וכן השלישי כמוהו, עד שהרבים מסכימים כן, הא ודאי קטלינן ליה, שרובם מחייבים ממקרא אחד!?… אלא הדבר פשוט, דתיבת "אפילו" בהרמב"ם טעות סופר הוא, וכך צריך לומר: "שנים שאמרו טעם אחד משני מקראות" כו'.

הש"ך אינו מעלה על דעתו שהרמב"ם לא יסבור כמו רש"י, שהטעים את דין זה על ידי זה שאחד הדיינים בהכרח טועה. ולכן לדעתו לא מובן מדוע קולות הדיינים לא ייחשבו במקרה שיביאו טיעון זהה המבוסס על אותו מקור. ערוך השולחן מסביר מדוע יש להבין את הרמב"ם בלי שום תיקון לשון:

משמע מדבריו [של הרמב"ם] דכל שכן אם אמרו ממקרא אחד. ותימה, דאם כן, כשהרבה מהם משתווים עצמם בהטעמים לא יחשבו רק כאחד, ולפי זה רחוק במציאות שיגמר איזה דין… אם אומרים בשוה למה יחשבו כאחד? וכי כל אחד מוכרח לומר טעם אחר? וצריך לומר דסבירא ליה כשיש ויכוח בין המחייבים ובין המזכים, דאלו אומרים טעמים מפני מה מזכים, ואלו אומרים מפני מה מחייבים, כשיש טעמים יותר בצד האחד מבצד השני נקראים הם הרבים. וזהו דווקא כשאין להם במה לדחות טעמי הצד השני, אלא שיש גם להם טעמים כפי סברתם, דאז אף על פי שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מכל מקום גזרה התורה אחרי רבים להטות, והרבים המה מי שיש להם יותר טעמים. אבל כשיש להם לדחות טעמי הצד השני והצד השני דוחים טעמיהם וכל אחד עומד בסברתו ואין מקבלים דיחויי הצד האחר שפיר אזלינן בתר רוב דיעות אף על פי שטעם אחד לכולם.[6]

ערוך השולחן מחדש כי יש להבחין בין שני מקרים בשעת ההכרעה:

  • כל אחד מן הדיינים אומר את טעמו, אם כי אינו דוחה את טעם חברו, אלא מוכן לכבדו למרות שדעתו שונה ושהוא מתחבר יותר לטעם שהוא אמר. במקרה זה מונים את מספר הטעמים ומכריעים לפי רוב הטעמים, וזהו המקרה הנדון בהלכתנו.
  • כל אחד מן הדיינים אומר את טעמו ובמקביל הוא גם מנמק מדוע אי אפשר לו לקבל את טעמי חבריו. במקרה כזה מונים את מספר האנשים התומכים בכל דעה ולא את מספר הדעות.

הסברה להבחנה זו היא, כי במקרה של מחלוקת בה כל הטעמים מקובלים על כול הדיינים אז יש להכריע לצד שרוב הטעמים מטים אליו, משום ש-"אלו ואלו דברי אלוהים חיים"[7]. אולם, אם כל דיין עומד בתוקף מאחורי טעמו תוך דחיית יתר הטעמים אז יש להכריע לצד שרוב הדיינים מטים אליו, כי בצורה זאת יש הסיכוי הגבוה ביותר להכריע על פי האמת.

על דין הלכתנו על פי הבנת ערוך השולחן מקשה תפארת ישראל:

תמוה מאד, דוכי סלקא דעתך שכשישבו מאה דיינים בדין ויהיו תשעים ושמנה אומרים כך כולם מטעם אחד, ושניים האחרים יאמרו להיפך, כל אחד מטעם אחר, יהיה הלכה כשניים נגד תשעים ושמנה, והתורה אמרה אחרי רבים להטות? ותו, הרי אדרבה, כשהרבה אומרים דין אחד וכל אחד מטעם אחר, גריעא טפי משאילו כולם אומרים דין אחד מטעם אחד, דהרי מהאי טעמא אין הלכה כשיטה[8]… להרמב"ם… תמוה מאוד, דאדרבה כשכולן מכוונין למקרא אחד וטעם אחד, ודאי דבר ה' אמת הוא בפיהן.[9]

אולם, לפי הבחנתו של ערוך השולחן ניתן להבין מדוע אף במקרה קיצוני כזה הנאשם ייצא זכאי. כאשר כל צד אינו פוסל את טיעוניו של בני הפלוגתא שלו, אז הדין מוכרע על פי רוב הטעמים ולא על פי רוב הדיינים המציגים אותם.

עם זאת, כנגד גישה זאת ניתן לטעון כי היא מניחה משקל שווה לכל אחד מן הטעמים, דבר שכלל אינו מובן מאליו.

 

[1] בבלי סנהדרין לד ע"א.

[2] בבלי קידושין נז ע"ב.

[3] ש"ך חושן משפט כה ב.

[4] הלכות סנהדרין י ה.

[5] הלכות סנהדרין ח ג.

[6] ערוך השולחן חושן משפט יח יב.

[7] הרב זלמן דרוק (פסיקה כרוב דעות, תחומין יח, עמ' 72) שואל, האם לפי שיטה זאת, אם דיין מביא שני טעמים שונים הוא יימנה פעמיים?

[8] שאף על פי שכולם עומדים בשיטה אחת בכלל הדבר, מכל מקום הם מחולקים בפרטי הדינים המסתעפים מהכלל, ובכל דין ודין נחלקו החכמים על היחיד, ולכן אין הלכה כמותו מפני שבטל במיעוטו (ר"ן סוכה ז ב).

[9] תפארת ישראל יכין סנהדרין ה לה.

סגור לתגובות.