פרשת משפטים: "ורפא ירפא": מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות

שאלה תיאולוגית עקרונית היא מה צריך להיות יחס היהודי המאמין להשגחה הא-לוהית בעניין המחלה. על פי השקפת עולם הדתית הרווחת, כל מה שמתרחש בעולם בכלל, וכל מה שקורה לאדם בפרט, הוא פרי רצון ה'. לפי יסוד זה, כל המאורעות הקשים שבהם מתייסר האדם מקורם אפוא ברצון ה', ואין לראות בהם אלא עונשים מאתו, כגמול וככפרה לחטאים שהאדם ביצע. מחלה היא דוגמה טיפוסית של מאורע קשה שבו מתייסר האדם, ולכן רבים מהוגי היהדות רואים בה תוצאה של התערבות ישירה מאת ה' לשם הענשת החולה. יש אמנם מקרים שמחלה באה כתוצאה של רשלנות מצד האדם, ועל מחלות כאלה יש דעה בתלמוד שאין לראות אותן כעונש על חטאי האדם[2], אבל אין הדבר כך לגבי המחלות שאינן תוצאה של פשיעה כלשהי מצד האדם.

עמדה זו איננה עיונית בלבד. נובעת ממנה מסקנה אופרטיבית: אם המחלה היא אמנם עונש מאת ה', לא יהיה לכאורה רצוי להיאבק בה, היינו לנקוט את אמצעים רפואיים כדי להירפא ממנה. פעילות כזו תיתפס כמרד נגד רצון ה' ולכן תהיה פסולה מבחינה דתית. יתירה מזו: יש שמרחיקים לכת עד כדי כך שלדעתם יתכן כי אף להתפלל כדי להשיג רפואה ממחלה תהיה בגדר איסור. הרי אפשר לראות בתפילה כזו מעין ניסוי לבטל גזירה צודקת מאת ה'. כך מתבטא הרב חיים מוולוז'ין:

אף דהלכתא גמירא לה בש"ס, שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפילתו על צורכי עצמו וצערו בכל ברכה לפי עניינה … לא זו הדרך הנכונה לישרים בלבותם. כי באמת יפלא איך שייך לבקש להתחנן כלל לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו וייסוריו? כמו בעניין רפואת הגוף, הרופא משקהו סמנים חריפים, או אם הרופא מוכרח אף גם לחתוך אבר אחד לגמרי שלא יתפשט ארס החולי יותר. האם יתחנן אליו החולה שלא ישקהו הסמנים, או שלא יחתוך האבר?! הלא החולה עצמו שוכרו לכך. כן, איך ישפוך שיח לפניו יתברך שמו, להסיר מעליו הייסורים, הלא המה רטייה וסמא דחיי לכפר עוונותיו כאומרם ז"ל: "אין ייסורים בלא עוון" (בבלי שבת נה ע"א), ואם לא אפוא, נפש החוטאת במה תתכפר?[3]

לדעת הרב חיים מוולוז'ין, המחלה איננה רק עונש, אלא בעיקר כפרה על עוונות החולה, ולכן לכאורה טעות תהיה בידו – וכן בידי המתפללים לרפואתו – לבקש מה' שהוא יסיר אותה ממנו.[4]

למעשה, קיימות שלוש גישות עקרוניות המתמודדות עם הבעיה שהוצגה לעיל:

1)      גישה אחת גורסת שאסור לנקוט שום אמצעי רפואי כנגד המחלה, כי כן רצון ה'. לעמדה זאת כמעט אין נציגים ביהדות המסורתית[5], אלא בקרב הקראים בלבד. לדעתם, אסור להזדקק לרופאים, כפי שמשתמע מהפסוק "כי אני ה' רופאך" (שמות או כו), ומהמסופר על המלך אסא: "וגם בחוליו לא דרש את ה' כי ברופאים" (דברי הימים ב טז יב). את הדין המפורש בתורה, כי מכה אדם חייב לרפאותו ("ורפא ירפא") היו הקראים מפרשים באופן הזה: פצעים ומכות באים מידי אדם, ולכן מותר לרפאותם, אבל מחלות באות מידי שמים, ולפיכך יש להניחן כמות שהן, עד שמן השמים ירחמו.[6]

2)      גישה שנייה סוברת שאמנם פנייה לרופאים היא בעיקרון פסולה מבחינה דתית, אלא הרופא רשאי לטפל בחולים שפונים אליו, על אף האיסור הכרוך בעצם פנייה זו, בגלל המצב העגום שאליו נקלע עם ישראל היום כך שאין מנוס אלא להתרפאות בדרך הטבע. כך השקפתו של הרמב"ן – שהיה רופא במקצועו – המבוססת על ההנחה כי כל מחלה היא עונש וכפרה על חטא. להלן עיקר דבריו בנידון:

הכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל … ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) "כי אני ה' רופאך". וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו, לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כעניין חזקיהו בחלותו (מלכים ב כ ב-ג). ואמר הכתוב: "גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים" (דברי הימים ב טז יב) … אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וכך אמרו: "כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא" (בבלי ברכות סד ע"א)… והוא מאמרם (ברכות ס ע"א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כוונתם באמרם (שם) "ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות", לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו … לא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה  "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו יא), מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.[7]

לדעת הרמב"ן, בעיקרון, ישנו איסור לפנות לרופאים, אלא על החולה לתקן את מעשיו ועל ידי כך לחזור לבריאות תקינה. אולם האנשים הפסיקו להאמין בכוח התשובה והתחילו לחפש מרפא בדרך הטבע, עד כדי כך שהקב"ה החזיר אותם "למקרי הטבעים". מאז, אין מנוס אלא להתרפא בדרך הטבע, אבל יש להיות ער לעובדה שדרך זו היא בעצם פסולה.

3)      הרמב"ם, לעומת זאת, בדעה שאין מניעה כלשהי להיזקק לכתחילה לרופא או לתרופות כאשר יחלה האדם. מובא במשנה כי "ששה דברים עשה חזקיהו המלך … (וביניהם) גנז ספר רפואות, והודו לו"[8]. ר' עובדיה מברטנורא – בעקבות רש"י – מסביר ש"הודו לו לפי שלא היה לבם נכנע על חוליים אלא מתרפאים מיד". אולם הרמב"ם מבין את דברי המשנה בצורה שונה לחלוטין:

ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמים בעלי "הטלסמאת", שאם עושים "טלסם" בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים … וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו גנזו … ולא הארכתי לדבר בעניין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חבר ספר רפואות, שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיה פונה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו. ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה.[9]

לפי דעה זו של הרמב"ם, יש רשות – ואף חובה – לפנות לרופא, כשם שאין מי שיחלוק על כך שעל כל אחד לדאוג לצרכיו הפיסיים. יוצא מזה שהרופא לא רק שרשאי לרפא – דין זה לומדים כאמור מהפסוק "ורפא ירפא" – אלא הוא מקיים בזה מצווה, וזאת מדין "השבת אבדה". כך הרמב"ם כותב במקום אחר[10]:

חייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל, והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב  "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לו" (דברים כב ב), לרבות את גופו, שאם ראהו אובד ויכול להצילו הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו.

לא במקרה מסתמך הרמב"ם על מצוות השבת אבדה ולא על גזירת הכתוב "ורפא ירפא" בלבד. את ההיתר שניתן לרופא לרפא אפשר להבינו לפי השקפת הרמב"ן, בתור היתר שבעצם מנוגד לרוח התורה. לעומת זאת, מזה שהרמב"ם קושר את חובת הריפוי למצות השבת אבדה יש להבין כי לרמב"ם יחס חיובי בעיקרון למקצוע הרפואה[11].

מדעתו של הרמב"ם בנושא הזה – וכן בנושאים אחרים[12]משתמע שיש לו קו מחשבתי עקיב שאפשר לסכמו כך: הקב"ה מרשה, מאפשר ואף מעודד את האדם ליזום כל אמצעי שהוא העמיד לרשותו כדי להתגבר על הטבע במידה שהוא מאיים עליו. הן בפן האישי, והן במישור הציבורי, על האדם לעשות את הצעד הראשון. בעקבות הצעד הזה, אם האדם ראוי לכך, אז הקב"ה יכתיר את מאמציו בהצלחת דרכיו, בהתאם לפתגם הידוע: "Help yourself, and Heaven will help you"[13].

רווחת הדעה שהדת מתנגדת ליוזמה האנושית ומחייבת את האדם לקבל כל התרחשות שבעולם בלי לנסות להתנגד לה, מפני שהיא כביכול רואה בזה תכתיב א-לוהי שאסור להרהר אחריו. נגד השקפת עולם זו קמה התנועה ההומניסטית שרואה באדם את קנה המידה הבלעדי שלפיו יש לקבוע את צעדיו. מתברר כי לפי הרמב"ם קיימת "דרך אמצעית" בין שתי השקפות המנוגדות האלה, שלדעתו היא הדרך הנכונה על פי מקורות היהדות ועל פי ההיגיון.[14]

                                                                          

                                                                                                        

 


[1]בבלי ברכות ס ע"א.

[2] ראו בבלי כתובות ל ע"א: "הכל בידי שמים, חוץ מצינים פחים", וכן תוספות שם: "אבל צינים פחים לעולם אל יבואו עליו באונס אם רוצה ליזהר".

[3] הרב חיים מוולוז'ין, נפש החיים, שער ב, פרק יא.

[4] בהמשך דבריו, הרב חיים מבאר כי מטרת התפילה אינה אלא "לצורך גבוה" ולקדש שם שמיים, ולכן אין להימנע ממנה.

[5]ראו הרב ד"ר עמנואל יעקובוביץ, הרפואה והיהדות, ירושלים תשכ"ו, עמ' 26 הערה 5. בעמוד 30 הוא כותב: "היה רק מנהיג גדול אחד, שהתנגד בקיצוניות לשימוש בעזרה רפואית, היה זה רבי נחמן מבראסלב", והוא מוסיף בהמשך "מרירותו של רבי נחמן, שנאתו העוקצנית לרופאים נבעה, אולי, מניסיונותיו האישיים הקשים, שנסתיימו במותו משחפת ב-1811". כך רבי נחמן מבראסלב אמנם כותב: "להזהיר מאוד לכל מי שרוצה לחוס על חייו ועל חיי זרעו ובני ביתו שיתרחק עצמו מאד מאד בתכלית הריחוק מלעסוק ח"ו ברפואות ודאקטורים, ואפילו מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ואפילו אם החולאת חזק ח"ו ר"ל, אף על פי כן ישליך על ה' יהבו וישען באלקיו לבד ואל יעסוק ברפואות ודקטארים כלל" (שיחות הר"ן, סימן נ). וראה בספרו של רפאל מאהלר, הקראים, תרגם מכתב-היד אפרים שמואלי, מרחביה 1949 (עמ' 140, הערה 45) עדות דומה על ר' צבי הירש מזידאטשוב משנת 1831.

[6] שם, עמ' 139.

[7] פירוש רמב"ן על התורה, ויקרא כו יא.

[8]פסחים ד ט.

[9] ראו גם במורה הנבוכים ג לז: "הנכון ביותר בעינַי שספר רפואות שגנז חזקיהו היה בלי ספק ממין זה [של מנהגי עבודה זרה]".

[10] פירוש המשניות נדרים ד ד.

[11] ואם כך הדבר, מדוע חז"ל טרחו לדרוש מהמילים "ורפא ירפא" שלרופא מותר לרפאות? כנראה כדי שלא נעלה על הדעת שיש בזה איסור, כאשר מצוות השבת אבדה היא כללית ולא כל אחד אמור להבין שיש לכלול בתוכה את הסיוע הרפואי שמגיש הרופא לחולה.

[12]ראו מאמרי: יוזמה אישית והתערבות אלוקית במשנת הרמב"ם – שמעתין, בטאון המורים למקצועות הקודש – ניסן-סיון תשנ"ח.

[13]עזור לעצמך, והשמים יעזרו לך.

[14]אחרי שכתבתי את המאמר הנוכחי, נהניתי מאוד בקריאת מאמרו של פרופ' אברהם שטיינברג, "ורפֹּא ירפֵּא" – איסור, רשות או חובה על הרופא לרפא?", דף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן, פרשת משפטים תשע"ד, מספר 1053, המוסיף דברים חשובים, ראו שם.

 

 

 


 

סגור לתגובות.