פרשת משפטים: מדבר שקר תרחק

גדר האיסור

לרשות האדם שתי מערכות: מערכת החשיבה ומערכת הדיבור. מערכת החשיבה איננה תמיד בשליטתו, אולם פונקציית הדיבור, שתפקידה לתקשר עם אנשים אחרים ולמסור להם את תוכן החשיבה של האדם, היא לגמרי נשלטת על ידי בחירתו החופשית של האדם. כמובן, האדם אינו מספר את כל מה שהוא חושב, וטוב שכך, הרי היה מגוחך ואף מביך שכל אחד יציג בפני כולם את כל מה שעולה לו בראש. מצד שני, מקובל להחשיב כמידה טובה שמה שאדם יספר לחברו יתאים למה שהוא חושב. זה נקרא לדבר אמת. והנה, הכומר האיטלקי מלגרידה[1] טען כי "הדיבור ניתן לאדם כדי שהוא יוכל להסתיר את מחשבותיו"[2]. מתברר כי יש נסיבות רבות שהאדם מתבקש לספר דברים שאינם מתאימים למה שהוא חושב. מה עמדת התורה בנידון?

מובא בפרשתנו: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ. מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע. וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כג ו-ח). מה משמעותה של ההוראה להתרחק מדבר שקר? על זה יש חילוקי דעות, כדלהלן:

  • יש איסור גורף לשקר: זו דעת ספר חרדים: "מצות עשה לדבר אמת אפילו במילי דעלמא דליכא בהו דררא דממונא… אפילו ליכא רק דבור בעלמא"[3]. גם מדברי הרב מֵקלנבורג משתמע כי ההוראה היא כללית ולא מצומצמת לתחום המשפטי:

"מדבר שקר תרחק". שינה הכתוב לומר האזהרה בלשון זה ולא אמר "לא תדבר שקר", לפי שאין עברה יותר תדירה ומצויה כמו דבר שקר, וכדאיתא בפרק חלק "ליכא קושטא בעלמא", ופירש רש"י: "אין אדם שידבר אמת תמיד". לכן בא הכתוב בלשון זה, כדי לעשות הרחקה יתרה, על דרך הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.[4]

  • ספר יראים אינו כולל באיסור זה אלא כל דיבור שקרי שעלול לגרום נזק לחברו או רעה, כפי שהוא כותב: "כל יראי ה' יתנו לב להתרחק שיוכל לבא לידי רעה… אבל שקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו".[5]
  • הרמב"ם כותב: "אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות"[6], משמע שבדיבור אין לסטות מן האמת, כאשר מדובר בדברי פיתוי וגניבת דעת. דברי פיתוי נאמרים לרוב כדי להשיג תועלת או רווח.
  • האיסור מן התורה לשקר מוגבל לתחום המשפטי בלבד. כך משתמע מדברי חז"ל. הרי הפסוק הנ"ל כתוב בפרשת משפטים ובהקשר משפטי מובהק וההוראה היא לדיינים, לעדים ולכל באי בית הדין. בהתאם לכך חז"ל כללו בהוראה עניינים רבים ובכללם כדלהלן:
  • אסור לדיין לעשות "סניגורין לדבריו" (בבלי שבועות ל ע"ב). לפי רש"י הכוונה ש"אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמתו". לדעת הרמב"ם (הלכות סנהדרין כא י) הפירוש שלא יעשה סניגורין לדבריו של בעל דין הוא שאסור לתמוך בדבריו, אלא ישמע וישתוק.
  • אסור לדיין ש"ישב תלמיד בור לפניו" (שם שם).
  • אסור לדיין שיודע בחברו שהוא גזלן לצרפו עמו, וכן אסור לעד שיודע בחברו שהוא גזלן לצרפו עמו (שם שם).
  • אסור לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, לומר הואיל והעדים מעידים, אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים (שם לא ע"א).
  • תלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר אסור לו לשתוק (שם לא ע"א).
  • אסור לתלמיד שרואה את רבו טועה בדין לומר: אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי (שם שם).
  • שניים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש אצטלא בת מאה מנה, אומרים לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך, שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך ואמר "איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה" (שם שם ורש"י).
  • אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חברו, וכן אסור לבעל דין להטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו (בבלי שבועות ל ע"ב).

בדברי חז"ל יש מאמרים רבים המגנים את המְשנה בדיבורו וסוטה מן האמת הצרופה: "אמר רבי אלעזר: כל המחליף בדיבורו כאלו עובד עבודה זרה"[7], "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה"[8], ועוד.

המכילתא מכלילה את ההוראה להתרחק מן השקר כך שהיא תחול לא רק על התחום החברתי-משפטי אלא אף על התחום התיאולוגי-האמונות והדעות: "רבי נתן אומר, מדבר שקר תרחק, הרי זה אזהרה לפרוש מן המינות"[9].

 

מותר לשנות מפני השלום

במקרא, ישנן דוגמאות רבות של שקרים – כולל מאת ה' עצמו – שעל פי ההקשר אינם נחשבים כלא ראויים:

  • אברהם ויצחק טענו כי נשותיהם אחותיהם כאשר חששו לחייהם.
  • ה' אומר לאברהם ששרה אמרה "ואני זקנתי", כאשר באמת היא אמרה "ואדוני זקן".
  • יעקב התחפש לעשיו כדי לזכות בברכות אביו שהיו ראויות יותר לו מאשר לעשיו.
  • יוסף מתעולל באחיו כדי לבחון אם חזרו בתשובה וכדי לממש את חלומותיו.
  • אחי יוסף טוענים שיעקב אביהם אמר להם לבקש מיוסף שלא להתנקם בהם.
  • שפרה ופועה טוענות לפני פרעה שהנשים העבריות יולדות בלי עזרת מיילדת.
  • ה' מצווה למשה לדרוש מפרעה רשות לעם ישראל לצאת לשלושה ימים בלבד, כאשר כוונתו האמתית הייתה להוציא את העם ממצרים לצמיתות.
  • ה' אמר לשמואל "עגלת בקר תקח בידיך ואמרת לזבוח לה' באתי" (שמואל א טז) כעילה כלפי שאול לצאת למשוח את דוד למלך על ישראל.

לכן אין פלא שחז"ל התירו ואף המליצו על אמירת שקר, כדלהלן:

"אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום… רבי נתן אומר מצווה"[10]. "בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת [רש"י: יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, ואף על גב שסדורה היא לו – יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא], ובפוריא [שימשת מטתך, יאמר לאו, מדת צניעות הוא], ובאושפיזא [שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות, ואמר לאו – מדה טובה היא, כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו, ויכלו את ממונו]"[11].

ולהלן מאמר מפורסם:

כיצד מרקדים לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להם בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: "מדבר שקר תרחק"! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.[12]

וכך אמר רבי שמעון בן גמליאל: "על שלשה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום"[13], אין ערך לאמת אלא אם כן נשמר השלום.[14]

יחד עם זה, ניתן גם להבחין בהסתייגות חז"ל משקר, אף אם הוא נאמר במטרת שלום:

רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי אמר לה עבידי לי טלופחי – עבדא ליה חימצי [רש"י: מין קטנית], חימצי – עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה [היה אומר האב לבנו אמור לאמך לעשות עדשים והוא אומר לה עשי חימצי והיא עושה עדשים]. אמר ליה: איעליא לך אמך! אמר ליה: אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמר ליה, היינו דקא אמרי אינשי: דנפיק מינך טעמא מלפך [פעמים שהבן מחכים את אביו אני היה לי לעשות כן], את לא תעביד הכי, שנאמר: למדו לשונם דבר שקר העוה וגו'.[15]

 

עולמנו אינו יכול להיות עולם האמת

בדברי חז"ל מובאת אגדה המביעה נוסטלגיה מעולם שכולו אמת, אלא שהגיעו למסקנה שאין הדבר אפשרי ושחייבים להתפשר ולקבל שקרים רבים שבלעדיהם החיים החברתיים לא יכולים להתקיים:

אמר רבא: מתחילה הייתי אומר: אין אמת בעולם. אמר לי תלמיד חכם אחד ורב טבות שמו, שאם היו נותנים לו כל חללו של עולם לא היה משנה בדיבורו. פעם אחת נזדמן למקום אחד ששמו קושטא, ולא היו יושביו משנים בדיבורם, ולא מת אדם משם בלא זמנו. נשא מהם אישה והיו לו שני בנים ממנה. פעם אחת הייתה אשתו יושבת וחופפת את ראשה. באה השכנה וטפחה על הדלת. סבר: לא דרך ארץ הוא. אמר לה: אינה כאן. מתו לו שני בניו. באו אנשי המקום לפניו, אמרו לו: זה מהו? אמר להם: כך וכך היה מעשה. אמרו לו בבקשה ממך, צא ממקומנו, ולא, תגרה בנו מלאך המוות.[16]

לפי אגדה זו, האידיאל הוא אומנם שרק האמת תשלוט בעולם, אך – דא עקא – המציאות אינה מאפשרת זאת. וכך מפרש המהר"ל:

עיקר המאמר הזה בא להודיע על מעלת האמת… [אלא] מותר לשנות מפני דרכי השלום. וכך מי שמידתו הצניעות ראוי לשנות מפני מידות הצניעות. בעניין זה אי אפשר שיעמוד האמת… ועם כל זה מתו שני בנים, כלומר: כי כאשר נוטה אל השקר – אף כי הוא ראוי מפני הצניעות – מכל מקום כל שקר אין ראוי למציאות.[17]

המהר"ל סבור כי השקר הוא כורח המציאות אך הוא מגונה ולכן עלולים להיתבע עליו מחיר יקר.

 

[1]  גבריאל מלגרידה (Gabriel Malagrida), מטיף ישועי, נולד באיטליה בשנת 1689, הוצא להורג אל לא עוול בכפו בפורטוגל בשנת 1761.

[2]  על פי סטנדל, האדום והשחור, פרק 22 ((Stendhal, Le Rouge et le Noir, Paris 1854, p.133.

[3] ספר חרדים מצוות עשה ד כו.

[4] הכתב והקבלה שמות כג ז.

[5] רבי אליעזר ממיץ (חי בצרפת במאה הי"ב, מבעלי התוספות), ספר יראים סימן רלה.

[6] הלכות דעות ב ו.

[7] בבלי סנהדרין צב ע"א.

[8] בבלי שבת קיט ע"ב.

[9] מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דכספא פרשה כ.

 [10]בבלי יבמות סה ע"ב.

[11] בבלי בבא מציעא כג ע"ב.

[12] בבלי כתובות טז ע"ב – יז ע"א.

[13] אבות א יח.

[14] ברם, משנה זאת מתפרשת אחרת על ידי הרמב"ם, אשר הבין כי כוונת המשנה עוסקת בשלוש בחינות שונות ובלתי תלויות: "הדין הוא הנהגת המדינה בצדק… האמת – המעלות השכליות, והשלום – מעלות המידות. וכאשר יושגו אלו השלוש מעלות – תהיה המציאות על האופן השלם שאפשר בלי ספק כלל".

[15] בבלי יבמות סג ע"א.

[16] בבלי סנהדרין צז ע"א על פי ספר האגדה.

[17] מהר"ל, חידושי אגדות.

סגור לתגובות.