פרשת נשא: משפט הסוטה

משפט הסוטה

 

מובא בפרשתנו:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ… וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה'. וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים. וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה. וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ. וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים. וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים… וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע… וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ (במדבר ה יא-לא).

פרשה זו מעלה מספר שאלות:

  • כל דיני העונשין שבתורה נקבעים על ידי תהליכים אנושיים מקובלים בכל בתי משפט: קודם כל הוכחת ביצוע העבירה על ידי עדות כשרה, כפי שנאמר: "לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים… יָקוּם דָּבָר" (דברים יט טו). ולבסוף, הכרעת בית הדין על פי רוב, כפי שנאמר: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג ב). ואולם בפרשתנו האישה הסוררת נענשת עונש מוות בלי כל פרוצדורה משפטית הולמת.
  • באופן טבעי, אין כל סיבה שהמים האלה יפגעו באישה החוטאת. אם כן, דרושה התערבות ניסית מאת הקב"ה כדי שאישה זו תיענש. דרישה זו לכאורה היא זרה לרוח משפט העברי. הרי אין כל דוגמה אחרת בהלכה היהודית שנדרשת התערבות כזאת מאת ה', והדבר טעון הסבר. המשפט נמסר לידי אדם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסיפור תנורו של עכנאי[1], הבא ללמד כלל גדול בעניינים הלכתיים: "לא בשמים היא"! יתירה מזו: הניסים המוכרים במקרא מן הסתם מוגבלים לנושאים ציבוריים בלבד. כך כותב בעניין זה הרב סמט:

הנסים במקרא נעשים בדרך כלל לצורך כללי וגדול – לעתים כדי לְאַמת את שליחותו של נביא, ולעתים כדי להביא הצלה או פורענות על ציבור או על יחיד שחשיבותו לציבור היא רבה. נִסים לאנשים פרטיים בסיטואציה משפחתית כמו בפרשתנו אינם רווחים במקרא.[2]

  • אם אמנם אישה זו בגדה בבעלה, היא חייבת מיתת בית דין, אבל בועלה השותף לעבירה גם חייב מיתה באותה מידה. אולם מתברר כאן שרק האישה נענשת ולא בועלה.
  • כל התהליך המתואר לעיל מתבצע בעקבות קנאת הבעל, והדבר טעון הסבר. הרי איסור אשת איש הוא דין בין אדם למקום, גם אם בנוסף יש בו פגיעה בבעל האישה, כפי שרש"י כותב: "איש איש", ללמדך שמועלת בשתיים, באיש מלחמה שלמעלה ואישה מלמטה", ובהמשך: "מנחת קנאת, מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל". אם כן, מדוע יש להתנות את ענישת האישה בקנאת בעלה?
  • משמעות המילים "ונזרעה זרע" היא לכאורה שאם האישה יוצאת זכאית מניסיון המים המאררים, היא תזכה לצאצאים. מה בין מעשה סוטה להולדת ילדים?

 

נשתדל לענות לכל השאלות הנ"ל, בעזרת הפרשנות הקלאסית והמודרנית, ובעיקר על ידי פרשנות חז"ל.

 

ה-"אורדל" בתרבות העמים

בעוד ש-"אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה" (כלשון רמב"ן), הרי במשפטי העמים הדבר היה נפוץ מאוד, ובירורים משפטיים רבים נעשו בדרכים שאינן מבוססות על עדים, ראיות או סברות השופטים. המונח המיוחד לדרכי בירור אלו הוא 'אורדל', מונח השאול מן הגרמנית העתיקה, שמשמעו 'פסק דין', וכוונתו לפסק דין אלוהי. יעקב ליכט, בפירושו על ספר במדבר ובמאמרו "בדיקת הסוטה כאורדל"[3], סקר את מנהגי האורדל בתרבויות השונות מימי קדם ועד לימינו כרקע לדיון בבדיקת הסוטה. נביא כאן דברים אחדים המלוקטים ממה שכתב במקומות אלו.

האורדל נהג בתרבויות שונות ומרוחקות זו מזו. התיעוד הרב ביותר של שיטה משפטית זו הגיע לידינו מאירופה של ימי הביניים, שבה הוא נהג בכל מדינותיה עד העת החדשה, אולם הוא נהג כבר בבבל העתיקה, כפי שעולה מכמה מקומות בחוקי חמורבי, והוא נוהג בין הבדואים ובעמים רבים באפריקה המערבית גם בימינו. מטרת האורדל היא לברר אם חשוד בפשע אכן אשם או לא. האמצעי הוא אות שאינו כדרך הטבע, אשר חל בגופו של הנבדק.

הצורה הנפוצה של האורדל הייתה בדיקה באמצעות ברזל מלובן: החשוד נשא את מוט הברזל על כפיו, או דרך עליו ברגליו היחפות. בהוראות לביצוע האורדל נקבע כיצד לחבוש את הכוויה ולבודקה לאחר כמה ימים: אם הכוויה התחילה להֵרפא יפה, נמצא החשוד זכאי. צורות נוספות של אורדל היו שהחשוד נדרש להוציא חפץ ממים רותחים, או הושלך בעודו כפות למים עמוקים. אצל הערבים בדיקת החשוד נעשית על ידי כך שעליו ללקק ברזל מלובן.

התיאורים הנפוצים ביותר של אורדל הם בדבר שדרכו להזיק: האות המוזמן הוא שהחף מפשע לא יִנָּזֵק. מכאן ליכט מסיק כי:

בעניין אחד שונה בדיקת הסוטה מרוב האורדלים שמצאתי בעדויות, ודומה למיעוטם בלבד: אין בודקים את החשודה בדבר שדרכו להזיק, אלא בשתיית מים שיש בהם מעט עפר ודיו… רעל אין בהם. לפנינו סוג של אורדל שבו נהפך דבר שאינו מזיק מטבעו למזיק, כדי להוכיח את אשמת הנבדקת… לנאשמת בניאוף שאינה אשמה לא יקרה דבר… משום שבדרך הטבע אין כאן סכנה מלכתחילה.

הבדל זה עקרוני ביותר, והוא מבדיל בין בדיקת הסוטה במים לבין רוב האורדלים הנוהגים בעמים האחרים, הן מבחינת אמינות הבדיקה, הן מן הבחינה האנושית והן מן הבחינה הדתית:

  • אורדל בדבר שדרכו להזיק, כגון בברזל מלובן, יוצר פחד גדול ומוצדק בלב הנבדק, ומביא אותו להודות באשמה גם כשאיננו אשם, כדי להיפטר מהבדיקה האכזרית. בבדיקת הסוטה, לעומת זאת, רק האמונה בנס שעתיד להתרחש עשויה להרתיע את האישה מלהיבדק, ולא פחד מפני מזיק מוחשי-טבעי. אמונה בנס אלוהי עתידי, המיועד לפגוע רק באשֵמה, לא תביא בדרך כלל את הנבדקת החפה מפשע להודות במעשה שלא עשתה.
  • האורדל בדבר המזיק פוגע בדרך כלל בכל הנבדקים, וקביעת האשמה או החפות נעשית על פי מידת הפגיעה או על פי הצלחת הנבדק להתגבר עליה במהרה. אין כאן אפוא הבחנה חותכת וחד משמעית בין נבדק שנמצא אשם לבין כזה שנמצא חף מפשע. אפילו אם עורכי האורדל פעלו בדרך מקצועית וללא משוא פנים, עדיין אין הדבר ברור שהתוצאה אינה שרירותית.
  • ה'נִסיות' שבאורדל ניתנת להסבר רציונאלי חלקי. כך כותב ליכט במאמרו: "הבדיקות פועלות, ויעילותן הוכחה אפילו לעיניהם של צופים ספקניים. הסיבה העיקרית לכך היא האמון המלא ביעילותן… בעדה הנזקקת להן ובנבדק עצמו; ונראה לי שעיקר התועלת היא בכך שהאשם יירתע מאימת הבדיקה ויודה, והבא לנקות את עצמו מחשד יתנהג באופן שימעיט את סיכון הפגיעה… הבדיקה לעולם מבוקרת: הבודק יודע כיצד להפעיל את הפלא ולכוונו לאפיק הרצוי".

מאיר בר-אילן מוצא הבדל נוסף בעל משמעות בין האורדל הקלאסי לבין מעשה הסוטה, כדלהלן:

בטקס האורדל המקראי קיימת תופעה שאין דוגמתה באף טקס אורדל אחר: השימוש בכתיבה כחלק מרכזי בטקס. כתיבה היא צַיין תרבותי של חברה בעלת מינהל, והעובדה שכהן כותב את פרשת הסוטה מלמדת על מקומה החשוב של הכתיבה בחברה ובדת. הסיבה לכך שאין אנו מוצאים כתיבה בטקסי אורדל אחרים היא פשוטה: מקורם של טקסי אורדל הוא במשפט שבטי קמאי, בחברה שאינה יודעת קרוא וכתוב. נראה, אם כן, כי התורה אימצה טקס אורדל קדום, אבל רק במקרה מיוחד של טענת איש כלפי אשתו, ובתנאי שייעשה שימוש בכתיבה שתקנה תוקף אלוהי לטקס.[4]

 

פורמליזציה משפטית של מעשה הסוטה

כל התהליך מתחיל אחרי שהבעל קינא באשתו. משתמע מפשוטו של מקרא שאין בקנאה זו כל מעמד פורמלי אלא רק רגש הנוצר בעקבות התנהגות חשודה מצד האישה. אולם, לפי חז"ל, אין הדברים כך, אלא מדובר במעשה פורמלי בעל ערך משפטי בהחלט, שבלעדיו לא תתכן כל הפרוצדורה שבאה בעקבותיו. כך מסכם הרמב"ם את העניין בעקבות חז"ל: "קנוי האמור בתורה "וקנא את אשתו", הוא שיאמר לה בפני עדים: "אל תסתרי עם פלוני"… אמר לה בפני שנים: "אל תדברי עם פלוני", אין זה קינוי."[5]  כך שדרוש מעשה קינוי מוכח מבחינה משפטית בהתחלת התהליך כולו.

כנ"ל בעניין הסתירה: התורה רק מציינת שהאישה "נסתרה" עם החשוד. אבל חז"ל דורשים הוכחות, וכך מובא להלכה:

הסתירה האמורה בתורה "ונסתרה" היא שתיסתר עם אותו האיש שאמר לה אל תסתרי עמו, בפני שני עדים. אם שהת עמו כדי טומאה שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה, הרי זו אסורה על בעלה עד שתשתה מי המרים ויבדק הדבר, ובזמן שאין שם מי סוטה תיאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה… אם אמר לה "אל תסתרי עמו", וראוה מדברת עמו, אין זו סתירה ולא נאסרה ולא שותה, וכן אם לא קדם קינוי ובאו שנים והעידו שנסתרה עם זה ושהת כדי טומאה לא נאסרה על בעלה ואינה שותה.[6]

כך שגם הסתירה צריכה להיות מוכחת מבחינה משפטית. יוצא אפוא שהקינוי משמש כעין התראה לאישה, והסתירה כרגליים לדבר שאכן נעשתה עבירה. אמנם נכון שבדרך כלל לא מענישים אדם אלא אם כן התקבלה עדות שלמה ומדויקת על מעשה העבירה, וכך הדין לגבי כל איסורי גלויי עריות, אולם גילוי עריות – בניגוד לעבירות כמו רצח, עבודה זרה או חילול שבת – הוא סוג של עבירה שמן הסתם נעשתה בסתר, ולכן הסיכויים קלושים שתתקבל עדות תקנית על ביצועה. הרי הגמרא דורשת עדות מפורטת ביותר: "בבועל את הערוה היכי הוו עבדי? אביי ורבא דאמרי תרוייהו: ראיתם כמכחול בשפופרת?"[7]. אם כן יש לברר מדוע בענייננו התורה מסתפקת ברגליים לדבר בלבד כדי לבצע את התהליך כולו.

 

מעשה הסוטה בא להתיר סבך רגשי ומשפטי כאחד

ניתן להסביר את העניין כך: כאמור, מדובר באישה חשודה מלכתחילה[8]. בעלה הבחין בקשר אפשרי בינה לבין אדם מסוים, הוא אסר עליה – בפני עדים – להסתתר אתו, והיא בכל זאת הפרה את האיסור, שוב בנוכחות שני עדים. לכן יש כאן רגליים לדבר שאמנם נעשתה עבירה, וכתוצאה מכך האישה נאסרה לבעלה. ועכשיו, איך יוצאים מהסיטואציה הזאת? הרי אחת משתיים: אם לפחות אחד מבני הזוג אינו מעוניין להמשיך לחיות עם בן-זוגו, הדבר מתאפשר בקלות: הבעל יכול לוותר על בדיקת הסוטה, ולגרשה עם כתובה. גם האישה יכולה לסרב לעבור את הניסיון הזה, ואז היא תצא בלי כתובה. כך פוסק הרמב"ם:

אישה שקינא לה ונסתרה אין כופים אותה לשתות, אלא אם רצת ואמרה הין נטמאתי תצא בלא כתובה ונאסרה על בעלה לעולם ואינה שותה. וכן אם אמרה איני טמאה ואיני שותה אין כופים אותה לשתות ותצא בלא כתובה. וכן אם אמר בעלה איני רוצה להשקותה… הרי זו אינה שותה ונוטלת כתובתה ויוצאה והיא אסורה עליו לעולם.[9]

אולם, אם שניהם רוצים בעיקרון בהמשך הקשר, מה ניתן לעשות? לכן הקב"ה מצא לנכון להציע פתרון: הוא כביכול נאלץ להתערב באופן אקטיבי להתיר את הסבך הזה באמצעות בדיקת האישה על ידי המים המאררים. אם היא אמנם חטאה, מגיע לה עונש מוות, והמים המאררים יהרגו אותה. ואם היא חפה מפשע, זכאותה תצא לאור באופן פומבי, הספק יותר, והבעל יוכל לחזור לחיות אתה כפי שהיה בהתחלה. כך כותב ספר החינוך:

שורש מצוה זו נגלה לכל רואי השמש שהוא שבח גדול באומה להיות לנו תחבולה להוציא מתוך לבבנו החשד בנשותינו ולדעת באמת אם זינתה האשה תחת בעלה או לא זינתה, מה שאי אפשר לכל גוי וממלכה להיות ביניהם כן… ונתן לנו האל מופת לדעת ענין זה הנעלם משאר העמים, ומתוך כך תתרבה בין איש לאשתו אהבה ושלום שלם וזרענו יהיה קדוש.[10]

אמנם האישה עברה תהליך מבייש וקשה במיוחד, אבל אל נשכח שמדובר באישה שמלכתחילה התנהגה בצורה לא ראויה, שחשודה בעיני בעלה ועשתה – לפני עדים – דבר שלא ייעשה. יש להניח שהניסיון הקשה שהיא התנסתה בו יחזיר אותה לדרך הישר.

 

דין הסוטה בא להגן על האישה

לפי עו"ד מיכאל אסולין[11], כוונת התורה במעשה הסוטה היא להגן על חיי האישה הנחשדת בבגידה על ידי בעלה. הרי מקובל בתרבויות מסוימות להרוג אישה בשם "כבוד המשפחה", או אף בחברה המערבית בימינו – כולל מדינת ישראל – קורה לא מעט שהבעל רוצח את אשתו מתוך קנאות או מכל סיבה אחרת כאשר הוא מחשיב אותה כעין רכושו הפרטי. בניסיון לבער תופעות כאלה, יש בתורה הוראות ברורות במקרה של חשד בבגידה, שמטרתן למנוע רצח האישה, כדלהלן:

  • התורה אוסרת על הבעל החושד באשתו לעשות דין בעצמו, כל מה שיוכל לעשות הוא לאסור עליה בפני עדים להסתתר עם גבר מסוים, ולהביא עדים על כך שהיא בכל זאת הסתתרה אתו.
  • על הבעל להביא את העניין בפני בית דין מקומי, שישמעו את עדי הקנוי והסתירה, וידונו בדבר.
  • אם האישה עומדת על דעתה שהיא טהורה ומוכנה להיבדק, בית הדין שולח אותה יחד עם בעלה בליווי שני תלמידי חכמים, להמשך טיפול בפני בית הדין הגדול בירושלים, שיחליט, לאחר בירור אתה ללא נוכחות בעלה, אם להשקות אותה מי סוטה.
  • האישה יכולה בכל שלב – כל עוד לא נמחקה האלה במים המאררים – לסרב להיבדק.
  • שומרים במידה מסוימת על עיקרון ההדדיות בין הבעל לאישה, באשר אם הבעל קיים יחסי אישות אסורים, לפני נישואיו עם האישה הנוכחית, ואף בעברו הרחוק, אינו יכול לנקוט הליכי מי סוטה לאשתו[12].

יוצא אפוא שאין לאישה דין מוות בידי שום אדם, לא בידי כהן ולא בידי בית דין, וגורלה נקבע אך ורק על ידי הקב"ה. אמנם האישה עוברת תהליך של השפלה, אבל יש בו גם תהליך של הרגעה והבטחה שאם היא נקיה מהחשדות עוד תחיה עם בעלה ואף תלד ממנו, כפי שיבואר להלן. 

 

"ונזרעה זרע"

מתברר שעל פי התורה, במקרה שהאישה יצאה זכאית, היא מקבלת כעין פיצוי על מה שהיא עברה. התורה אומרת שבסופו של דבר "נזרעה זרע"[13]. חז"ל מבארים הבטחה זו כדלהלן:

"ונקתה ונזרעה זרע": שאם הייתה עקרה, נפקדת, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי ישמעאל: אם כן, יסתרו כל העקרות ויפקדו, וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה! אם כן, מה תלמוד לומר "ונקתה ונזרעה זרע"? שאם הייתה יולדת בצער, יולדת ברווח, נקבות, יולדת זכרים, קצרים, יולדת ארוכים, שחורים, יולדת לבנים.[14]

וכך מסכם הרמב"ם: "סוטה ששתת והייתה טהורה, הרי זו מתחזקת ופניה מזהירות. ואם היה בה חולי, יסור ותתעבר, ותלד זכר, ואם היה דרכה לילד בקושי תלד במהרה, היה דרכה לילד נקבות תלד זכרים.[15]

אולי ניתן להרחיב ולומר שאחרי ניסיון קשה זה, חיי הזוג ישתקמו מחדש ויתנהלו על מי מנוחות ובאושר הדדי.

 

זכות תולה לה

אלא שמתברר שלא תמיד האישה מאבדת מיד את חייה גם היא באמת חטאה, כפי שכותבת המשנה:

אם יש לה זכות [רבי עובדיה מברטנורא: בגמרא מפרש דזכות דתורה הוא דתולה לה שהוליכה בניה לבית הספר והמתינה לבעלה שיצא חוץ לעיר לעסוק בתורה], הייתה תולה לה. יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלש שנים. מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה [הון עשיר: ולא תוציא לעז על המים אם ידעה שזנתה ולא מתה מיד, לומר שאינם בודקים, שהרי תדע שהזכות הוא שתלה לה].[16]

זאת אומרת שאם מדובר באישה בעיקרון טובה שמעדה מעידה חד-פעמית – כך משתמע מפירוש  רש"י בעקבות חז"ל: "כי תשטה אשתו, שנו רבותינו: אין המנאפים נואפים עד שתכנס בהם רוח שטות, דכתיב "כי תשטה", וכתוב בו "נואף אשה חסר לב" (משלי ו לב)" – אזי נותנים לה הזדמנות לשקם את חייה. אם היא לא מנצלת אותה לטובה, היא תתנוון ותמות אחרי תקופה מסוימת. אולם, יש לשער שאם היא ממש חוזרת בתשובה, הקב"ה יסלח לה ויתן לה לחיות חיים ארוכים ומעושרים.

 

עונש הבועל

חז"ל הרגישו באי-סימטריות שבדין הסוטה באשר לכאורה רק האישה נענשת ולא הבועל. לכן, על אף העובדה שאין לזה כל רמז בתורה על פי פשוטה, הם בדעה שברגע שהיא תמות, גם הבועל, במקום שהוא נמצא, ימות גם הוא, כפי שמובא במשנה: "כשם שהמים בודקים אותה, כך המים בודקים אותו" (סוטה ה א). והגמרא אף מציינת שהבועל עובר אותם ייסורים כמו האישה, כפי שהרמב"ם מסכם את העניין: "באותה שעה שתמות היא, ימות הנואף שהשקה על ידו בכל מקום שהוא, ויארע לו מאורעות שאירעו לה לצבות בטן ולנפיל ירך".[17]

אלא שלא ברור מדוע אין כל רמז בתורה על כך שהבועל נענש כפי שהאישה נענשת, הרי בכל עבירה – ובמיוחד בגילוי עריות – אין כל הבדל בין עונש האישה לעונש הבועל.

 

"בזמן שהאיש מנוקה מעוון"

יחד עם זה, לא כל אחד זוכה בהתערבות כזאת ישירה מאת ה'. תנאי ראשון הוא שהבעל המקנא יהיה בלא רבב בעניין עצמו שהוא מאשים את אשתו. הגמרא אמנם דורשת שהבעל יהיה צדיק באופן כללי: ""וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן, וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ": בזמן שהאיש מנוקה מעוון, המים בודקים את אשתו. אין האיש מנוקה מעוון, אין המים בודקים את אשתו"[18]. אולם הרמב"ם מבין את דרישה זו כמתייחסת לתחום המוסר המיני: "כל הדברים האלו בשלא חטא הבעל מעולם, אבל אם בעל בעילה של איסור אין המים בודקים את אשתו"[19]. והתנאי השני הוא שהדור כולו יהיה ראוי לכך: אין הקב"ה מוכן לחלק ניסים אם החברה בכללותה אינה שומרת על דרכי הצניעות, כפי שמסכם הרמב"ם: "משרבו המנאפים בגלוי בבית שני, בטלו הסנהדרין את מי המרים, וסמכו על הכתוב בקבלה "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה" (הושע ד יד)"[20]. כך הרמב"ן מסכם את העניין:

אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזמת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם. ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו: "משרבו הנואפים פסקו מי סוטה"… לא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש, והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה.[21]

אם אנשי הדור באופן כללי אינם שומרים על דיני הצניעות, אין מן הסתם להניח כי מדובר כאן במעידה חד-פעמית מצד האישה הסוטה, ולכן אין להקב"ה "מוטיבציה" כביכול להעניק לה מנגנון ניסי המאפשר התרת הספק במקרה שהיא חשודה בבגידה בבעלה.

  

[1] בבלי בבא מציעא נט ע"ב.

[2] הרב אלחנן סמט, פרשת נשא, סוטה, עיונים בפרשת השבוע כרך ב', סדרה שניה, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד. בהמשך המאמר הנוכחי נעזרתי רבות בדבריו המאירים.

[3]  בתוך 'מחקרים במקרא', יוצאים לאור במלאות מאה שנה להולדתו של מ"ד קאסוטו, ירושלים תשמ"ז, עמ' 173-179.

[4] מאיר בר-אילן, פרשת סוטה: אורדיאל, מקור ראשון, מוסף "שבת", 5 ביוני 2011, גיליון 721.

[5] הלכות סוטה, א א,ד.

[6] שם ב,ה.

[7] בבלי מכות ז ע"א.

[8] חז"ל כנראה קבלו השראה מהפתיח של הפרשה, ממנו משתמע באישה שכבר נקבע שהיא אמנם חטאה: "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה". למעשה, בשלב זה, מדובר בהנחה בלבד.

[9] הלכות סוטה ב א.

[10] ספר החינוך מצוה שסה.

[11] במסה שהפיץ בקרב חברי הקהילה "בית-יהודה".

[12] ראו להלן.

[13] ברם, שד"ל מסביר את העניין בצורה כזאת שאין במילים "ונזרעה זרע" כל פיצוי לאישה, אלא רק הבטחה שבהמשך – במקרה שיצאה זכאית – היא לא תיפגע אלא תוכל להוליד ילדים כמו כל אישה אחרת: "שלא יפול ירכה, ותתעבר כמו שהייתה מתעברת קודם לכן".

[14] בבלי סוטה כו ע"א.

[15] הלכות סוטה ג כב.

[16] סוטה ג ד.

[17] שם ג יז.

[18] בבלי סוטה כח ע"א.

[19] שם.

[20] שם יט.

[21] רמב"ן במדבר ה כ.

 

סגור לתגובות.