בעלת האוב בעין-דור

 

 

התורה אוסרת להזדקק לשירותי בעל אוב, כפי שנאמר: "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ כז). וכן: "וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" (דברים יח יא). מכאן מסיקה המשנה: "אלו [בעל אוב וידעוני] בסקילה והנשאל בהם באזהרה"[1].

מהו בעל אוב? רש"י מבאר[2]: "זה מכשפות ששמו פיתום ומדבר משחיו ומעלה את המת בבית השחי שלו".

האם יש אמת בניסיונות האלה? הפרשנים הרציונאליים טוענים שדבריהם שקר וכזב. על הפסוק בישעיהו: "וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים" (ישעיהו ח יט) הרד"ק כותב:

זה שאתם אומרים לנו שנדרוש אל האובות ואל הידעונים זהו דבר שאין הדעת סובלו כי הם מתים, ואיך נדרוש בעד החיים אל המתים כי המתים אינם יודעים מאומה, והצפצוף הוא דרך מרמה למתעסקים בהם.

והמלבי"ם מכנה אותם "דברי הבל ורעות רוח".

הרמב"ם שולל את כל המגיה באופן גורף, כדלהלן:

דברים האלו כולם דברי שקר וכזב הם, והם שהטעו בהם עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהם. ואין ראוי לישראל, שהם חכמים מחוכמים, להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהם, שנאמר: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (במדבר כג כג), ונאמר: "כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו'" (דברים יח יד). כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהם ומחשב בלבו שהם אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתם אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתם שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהם חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללם, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (שם יג). [3]

והרש"ר הירש מכנה את הדרישה למתים "מדע מדומה"[4].

והנה, כך מסופר במקרא על מה שאירע לשאול ערב הריגתו על ידי הפלישתים:

וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד. וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר. וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה וַיֹּאמֶר קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךָ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי. וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה' לֵאמֹר חַי ה' אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ וַיֹּאמֶר אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל. וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר לָהּ מַה תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם  בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי וַה' סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ. וַיַּעַשׂ ה' לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע ה' אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד. כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה. וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים. וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה (שמואל א כח ה-כ).

משתמע מחז"ל[5] שהדברים אירעו באמת. וכך נאמר: "רבי נתן אומר: כל הנביאים נתנבאו בחייהם, ושמואל נתנבא בחייו ואחרי מותו"[6]. איך ניתן להתאים דברים אלה עם העמדה הרציונאלית השוללת את התופעות האלה?

מתברר שבנושא זה התפלמסו הגאונים. הרב שמואל בן חפני אימץ את הגישה הרציונאלית ולדעתו כל הסיפור היה תעלול מצד האישה. דעתו מובאת על ידי הרד"ק כדלהלן:

לא דבר שמואל עם שאול וחס ושלום לא עלה שמואל מקברו ולא דבר, אבל האישה עשתה הכל ברמאות, כי מיד הכירה כי שאול הוא, אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה "למה רמיתני ואתה שאול", ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך, וכאשר בא שאול לדרוש מאתה וראתה אותו נבהל וידעה כי למחר יהיה יוצא למלחמה וכל ישראל היו בפחד גדול וידעה מה שעשה שאול שהרג כהני ה', שמה בפי המגיד הדברים הנאמרים בפרשה. ומה שאמר "ויאמר שמואל אל שאול", על מחשבת שאול כי היה חושב כי שמואל היה המדבר אליו. ומה שאמר "ולא עשית חרון אפו בעמלק", ידוע היה דבר זה כי מאותה שעה אמר לו שמואל "וימאסך מהיות מלך", ומה שאמר "לרעך לדוד", ידוע היה זה בכל ישראל כי דוד נמשח למלך. ומה שאמר "מחר אתה ובניך עמי", מדרך סברא אמר זה.

אולם, פירוש זה איננו תואם את עמדת חז"ל, שמדבריהם משתמע שהדברים אירעו באמת. אבל:

אף על פי שמשמעות דברי החכמים בגמרא כי אמת היה שהחיתה האישה את שמואל, לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל.

רק שיש לציין כי משתמע מפשוטו של מקרא שהדברים אירעו באמת. וזו כנראה הסיבה לכך שמצד שני, הרב סעדיה גאון והרב האי גאון – על פי עדותו של הרד"ק – נאלצים לסבור שהדבר קרה באמת, אלא שמדובר בהתערבות ספציפית מאת הקב"ה:

רב סעדיה ורב האיי הגאונים אמרו: אמת הוא כי רחוק הוא שתדע האישה העתידות, וכן שתחיה היא את המת בחכמת האוב. אך הבורא יתברך החיה את שמואל כדי לספר לשאול את כל הקורות העתידות לבא עליו, והיא האישה אשר לא ידעה בכל אלה נבהלה, כמו שנאמר "ותזעק בקול גדול". ואשר אמרה האישה "את מי אעלה לך", דברי התולים הם, כי דעתה היה לעשות כמנהגה.

אולם הרד"ק מקשה על פירוש זה האחרון שתי שאלות נוקבות:

יש לתמוה לדברי הגאונים האלה: אם הקב"ה החיה את שמואל כדי לספר לשאול הקורות הבאות עליו, למה לא אמר לו על ידי חלומות או על ידי אורים או על ידי הנביאים אלא על ידי אישה בעלת אוב? ועוד, איך היה נעלם משאול שהיה חכם ומלך אשר היו עמו כמה חכמים גדולים אם עניין אוב נעשה על ידי אדם מדבר מתוך מחבואו, ומי יאמר שיטעה הוא בזה?[7].

אברבנאל מבאר בהרחבה מדוע לא יתכן שהדברים אירעו באמת: לדעתו, אף לפי מי שסובר שיש כוח – מצד הכישוף – לבעלת אוב לבצע פעולות מגיות, סיפור זה מעלה שאלות קשות:

• איך יתכן שהשדים ישלטו על נפש שמואל הצדיק והקדוש?
• איך יתכן שהשדים ידעו את מה שהקב"ה גזר?
• אם נאמר ששמואל הוא אשר השיג את הידיעה הנבואית הזאת, יצא שתבוא הנבואה לאדם אחרי המוות, וזה נוגד את דעת ההוגים היהודים הגורסים כי השפע הנבואי לא יחול על האדם אלא בעודו בחיים, כאשר כוחו המדמה נמצא בו ושכלו ישפיע עליו, ושניהם יקבלו השפע הנבואי מהקב"ה.
• אף אם נודה ששמואל אחרי מותו ישיג את השפע הנבואי, עדיין קשה איך הוא ידבר אחרי שנעדרו ממנו כלי הדבור והכח המדמה?

לכן, כהשערה ראשונה, אברבנאל מגיע למסקנה ש-"האשה עשתה כל זה ברמאות"[8], והוא מסביר את העניין כולו בדומה להסברו של רד"ק, בשם רב שמואל בן חפני גאון. אולם, הוא מקשה על הסבר זה שתי קושיות:

• דעה זו נוגדת את פשוטו של מקרא ודעת חז"ל, מהם משתמע שהדברים קרו באמת.
• איך יתכן כי כל מה ששיערה בעלת האוב התקיים בדייקנות?

אברבנאל גם לא מוכן לקבל את ההסבר של רב סעדיה גאון ורב האיי גאון הגורסים כי הקב"ה שימש ככלי בידי בעלת האוב, באשר נאמר שהכלים הרגילים – והכשרים – לא פעלו הפעם.

בהמשך, אברבנאל מביא את דעתם של הרלב"ג והרמב"ם, הגורסים כי כל הסיפור היה הזיה ופרי דמיונו של שאול, אולם הוא מקשה מספר קושיות על הסבר זה, כדלהלן:

• אין להעלות על הדעת ששאול לא יבחין בין מה שרואה בדמיונו לבין מה שקורה במציאות.
• לפי הסבר זה, הדבר היה יכול לקרות בכל מקום, ולאו דווקא אצל בעלת האוב.
• משתמע מפשוטו של מקרא שהדברים אירעו באמת.
• איך יתכן כי כל מה ששאול ראה בדמיונו בסופו של דבר יתקיים?

לכן הוא נאלץ להגיע למסקנה שמעשה בעלת האוב היה מעשה שדים, וכי תופעות אלה התרחשו בימים ההם. וכך דעת הרדב"ז[9]. כך גם דעת המלבי"ם:

הלא חז"ל באגדותיהם ספרו מעשה אוב שהיה נוהג עדיין בימי חכמי המשנה והתלמוד, והעידו שהיה בכחם להעלות הנפשות מקבריהם ממש, ואמרו שהמעלה רואהו והנשאל שומע את קולו, ואמרו שאם הנשאל הוא הדיוט עולה וראשו למטה ואם הוא מלך עולה כדרכו, וכל זה ספרו מצד שהייתה המלאכה הזאת נודעת, נוהגת בימיהם, וידעו כל סגולותיה. [10]

המלבי"ם גם יודע להסביר בפרוטרוט איך מתאפשר הדבר:

איך ימשול הכישוף על נפש הנביא?… הנשמה הנאצלת מלמעלה היא תסתלק תיכף במות האדם ותשוב אל האלהים אשר נתנה. אולם הנפש ההיולאנית המתהווה עם הגויה היא לא תסתלק עד כלות הגויה בקבר אחר י"ב חדש, כמו שנאמר "כל י"ב חדש היא עולה ויורדת" (בבלי שבת קנב ע"ב), כי יש לה קשר עצמי עם הגויה, וכל עוד שלא נעשה בה מלאכת האלכימיאה על ידי הצירוף והזיכוך שיבלה הגוף ויתפרדו חלקיו, עדיין היא למטה ויש כח להאוב למשול עליה, ויש לה כח להגיד עתידות על ידי פעולת הקסם, ובכל זאת נשמת שמואל העליונה בכבודה תעמוד לפני ה' בארצות החיים, כי רק הרוח שהוא דבוק עדיין עם הגויה, האוב שליט ברוח לכלוא את הרוח על ידי הקסם.

מסתבר שסיפור זה של בעלת האוב מעין דור מהווה דוגמה אופיינית של מעשה מאגי שאין הפרשנים הרציונליים מוכנים לקבלו פשוטו כמשמעו, אולם הם מתקשים להבין את מה שנאמר במקרא באופן ההולם את הנחתותיהם. אפילו אברבנאל, שנחשב כפרשן המונע על ידי ההיגיון, נאלץ להבין את הסיפור כולו כמעשה שדים. מצד אחד, הוא הושפע עמוקות על ידי הרמב"ם השולל את מציאות השדים, עד שהוא כתב בפירוש ההגדה של פסח את המלים האלה: "מציאות השדים הוא קשה ומשא כבד להאמין"[11], אולם בסופו של דבר הוא נאלץ להודות בה. בפירושו על התורה הוא מביא את דעת הרמב"ם בנידון, אולם בהמשך הוא כותב:

אבל הדעת הזה התורה האלהית מכזיבתו שהניחה מציאות השדים… וקבלת חכמינו סותרת לזה כי הם קבלו מציאות השדים ומעשי הכשפים… הורו שעניין הכשוף הוא אמת.

הרי היושר האינטלקטואלי מחייב את האמונה בקיום השדים ובתועלת הכישוף, אם מאמינים במה שמסופר בתורה. איך אחרת ניתן להבין את מעשי הכישוף המוצלחים של חרטומי מצרים בראשית משלחת משה רבנו? גם אין כל ספק שחז"ל אימצו את אמונה זו. בחיפושיו אחרי הסבר רציונאלי למחצה לתופעות אלה, אברבנאל נעזר בפירוש הר"ן:

רבינו נסים כתב על זה… שמלאכי חבלה הם נמצאים ובראם הקב"ה כדי שיהיו כלי זעמו להוכיח בם החטאים. ולהיות זה טבעם נקראו מלאכי חבלה כי הם מלאכי ה' ושלוחיו אבל לחבל ולהשחית המורדים לפניו. והנה בהיות האדם מכין עצמו או בזולתו בענייני הכשופים לקבל רושם המלאכים המחבלים והוא כנגד רצונו יתברך כי הוא לא בראם כי אם לפעול כרצונו ברשעים… ולזה אמרו שהם מכחישים פמליא של מעלה[12], רוצה לומר שה' ברא בעולמו העניינים הטובים, רוצה לומר המשפיעים הטובים להשפיע תמיד. אמנם אותם המשפיעים הרעים המקבלים לא רצה שישפיעו כי אם כפי רצונו להעניש את הרשעים, ולכן מעשה הכשוף שמביא השפעתם בזולת רצונו יתברך מכחיש פמליא של מעלה.[13]   

לפי פירוש זה, השדים הם מלאכים מיוחדים שנבראו על ידי הקב"ה כדי להעניש את בני האדם, אלא שקיימות תחבולות מסוימות – שהתורה אסרתם – בהן האדם מסוגל להפעיל אותם לתועלתו הוא.

[1] סנהדרין ז ז.

[2] על פי המשנה סנהדרין ז ז.

[3] הלכות עבודה זרה יא טז. בפירוש המשניות עבודה זרה ד ז הרמב"ם יוצא נגד האוקולטיזם בסגנון ובתוקף הדומים לדבריו הנ"ל. ראו גם פירוש המשנה על סנהדרין ז ז.

[4] פירוש על התורה ויקרא כ כז.

[5] ראו למשל מדרש תנחומא (ורשא) פרשת אמור.

[6] פרקי דרבי אליעזר, פרק לג.

[7] רד"ק על שמואל א כח.

[8] אברבנאל שמואל א כח יא.

[9] שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תרמב (אלף סז).

[10] מלבי"ם שמואל א כח.

[11] פירוש אברבנאל על הגדה של פסח, ד"ה הא לחמא עניא.

[12] בבלי סנהדרין סז ע"ב.

[13] אברבנאל דברים יח א