פרשת תולדות: בא אחיך במרמה

הרבה נכתב על כוונותיו האמתיות של יצחק בהחלטתו לברך את עשיו ולא את יעקב, ועל מניעיה  של רבקה ליזום תחבולה כדי להטעות את בעלה. בכוונתי להתייחס לאחריות של יעקב בפרשייה זו. למעשה, ברצוני להשתדל לענות  לשלוש שאלות עיקריות:

  • לכאורה, יעקב שיקר כאשר הוא טען שהוא עשיו. איך ניתן להצדיק מעשה זה?
  • יעקב קיבל במרמה ברכה שלא הייתה מיועדת לו. האם היה מותר לנהוג כך?
  • מה עמדת התורה – זאת אומרת של הקב"ה – על פרשה זו?

למעשה, הדעות חלוקות בעניין מעשה זה של יעקב, כדלהלן[1].

יעקב פעל כשורה

פרשנים רבים משתדלים להצדיק את התחבולה של יעקב. התובנה העיקרית שעליה הם מסתמכים היא שאין להטיל דופי במעשי האבות. גם משתמע ממדרשים מסוימים שהקב"ה כביכול שיתף פעולה במעשה זה, דבר המוכיח כי הוא היה ראוי. לפי המדרש, הקב"ה הכין את הקרקע כדי שהתחבולה תצלח: "לא כהו עיניו של יצחק אלא כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות".[2] וכן:

ותכהין עיניו מראות. שחשך מאורו… כל כך למה, כדי שיקבל יעקב את הברכות ולא יכירהו, ולפיכך גלגל הקב"ה כמה דברים על יצחק להכהות עיניו, כנדרש במדרש רבותינו: מראות. כלומר שלא יוכל לראות.[3]

לפי תרגום המיוחס ליהונתן, בא מלאך והביא את היין של המשתה שיצחק אכל לפני שבירך את יעקב. והרשב"ם מציין כי היו במעשה זה ניסים גלויים: "ויהי אך יצא יצא: להגיד ניסים שנעשו ליעקב בא הכתוב, שאילו הקדים עשו לבא רגע אחד קודם, לא נתברך יעקב".[4] מכאן שכביכול, הקב"ה שיתף פעולה עם מעשה זה של יעקב.

אם כן, איך ניתן ליישב את השאלות הנ"ל?

רש"י משתדל – בעקבות תרגום אונקלוס והפסיקתא – ללמד זכות על יעקב, והוא מבאר כך את הפסוק "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (בראשית כז לה): "במרמה – בחכמה". ברם, אבן עזרא כותב: "במרמה, שלא דבר אמת". והרמב"ם מציין בפירוש המשנה: "התחבולה המותרת נקראת הערמה, ושאינה מותרת מרמה"[5]. תוספות יום טוב משתדל בכל זאת להגן על פירוש אונקלוס בטיעון שיש לחלק בין לשון התורה ללשון המשנה, אבל אין בזה כדי לשכנע. מצד שני, ניתן לטעון שיש להעמיד את דברי יצחק בהקשרם: יצחק מדבר עם עשיו, והוא התבטא על פי רגשותיו הוא, אבל יתכן שיצחק באמת הצדיק את השקר. ואם כן יש לברר מדוע.

לפי הגמרא, משתמע אמנם שיש מקרים שמותר לשקר:

מאי צניעות היתה בה ברחל? דכתיב "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא". וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא? אלא אמר לה: מינסבא לי? אמרה ליה: אין. מיהו, אבא רמאה הוא, ולא יכלת ליה. אמר לה: אחיו אנא ברמאות. אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא? אמר לה: אין, "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל" (שמואל ב כב כז).[6]

לפי הרד"ק, התנהגותו של יעקב הייתה בלי רבב, היו לו סיבות מוצדקות לקחת את הברכות, ואם כן, מותר במקרה כזה לשקר, כאשר לא חסרים תקדימים לכך, אף מהקב"ה בכבודו ובעצמו! כך הוא כותב:

יש תמהים איך יעקב שהיה צדיק וירא אלהים דיבר שקר? ואין זה תימה, כי יודע היה יעקב כי הוא ראוי יותר לברכה מאחיו ורוח הנבואה שתשרה על יצחק לברכו יותר יתעשת האלהים לברכתו מברכת אחיו, כי הוא רצוי לאל יותר ממנו, וחלוף הדברים במקומות כאלה אינם גנאי וחילול לצדיק, שהרי ראינו כי האל אמר לשמואל "עגלת בקר תקח בידיך ואמרת לזבוח לה' באתי" (שמואל א טז) וכן אברהם ויצחק אמרו על נשותיהם "אחותי היא" ולא נקראו בעבור זה דוברי שקר, כי מיראה אמרו מה שאמרו, וכן יעקב לקבל ברכת אביו, ואם שנה דברו לא היה בעבור זה דובר שקר, ועוד כי מצות אמו הייתה, וכתיב "איש אמו ואביו תיראו" גם נבואה הייתה, ותרגם אונקלס "עלי קללתך בני", עלי איתאמר בנבואה דלא ייהון לווטייא עלוך ברי.[7]

ניתן לסכם את עמדת הרד"ק כדלהלן:

  • יעקב היה משוכנע שרצון ה' הוא שהוא יקבל את הברכה בגלל שהוא ראוי יותר לכך מאשר אחיו עשיו.
  • אם כן, מותר לשקר, כפי שנהגו הקב"ה, אברהם ויצחק.
  • הוא קיים את ציווי אמו.
  • הוא הסתמך על הנבואה שנמסרה לאמו, לפיה מעשה זה רצוי בעיני ה'.

על הטיעון שיעקב ציית לאמו יש להקשות שאין בזה כל הצדקה, אלא היה אסור לו לשמוע בקול אמו אם מדובר במעשה לא ראוי. כך נקבע הדבר על ידי חז"ל: על הפסוק "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא יט ג), רש"י כותב, על פי הנאמר בגמרא (בבלי בבא מציעא לב ע"א): "סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות". וכך מובא להלכה במשנה תורה: "מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה… הרי זה לא ישמע לו, שנאמר "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו", כולכם חייבים בכבודי"[8].

לפי אור החיים[9], אין כל בעיה: הרי עשיו הסכים לוותר על הבכורה כאשר הוא מכר אותה ליעקב תמורת נזיד עדשים, ולכן אין כל פגם במעשה של יעקב. אלא שלפי פירוש זה, יש לשאול שאלה אחרת, המופנית הפעם אל עשיו: מה חשב עשיו כאשר הוא מכר את הבכורה ליעקב, האם הוא לא הבין אז שלוויתורו יתכנו השלכות על זכותו בברכת אביו?

יעקב לא היה שלם עם מעשהו

יש המציינים כי יעקב "גרר את רגליו" כאשר הוא שמע לקול אמו, בעקבות דברי המדרש: "וילך ויקח ויבא לאמו, אנוס וכפוף ובוכה".[10] כך כותב הרב מקלנבורג:

כאשר ראה [יעקב] שהשעה דחוקה ובמעט התמהמהות ישוב עשו מן השדה ויבא את המטעמים לאביו, והיה לו ליעקב למהר ולהזדרז בהבאת הגדיים לאמו, ובפרט לקיים מצות אמו, ואם כן הוי ליה לקרא להזכיר מלה דזירוזא. כאמור באברהם "וירץ לקראתם", ובאליעזר "וירץ העבד לקראתה", וברבקה "ותמהר ותורד כדה", "ותמהר ותער אל השוקת", אף כאן ביעקב היה ראוי לומר "וירץ ויבא לאמו", ולא אמר קרא כן רק "וילך ויקח", זה יורה שלא היה מזדרז בדבר להיותו כמרמה את אביו רק לבו אנסו לעשות רצון אמו.[11]

והוא סבור שבעצם, יעקב קיווה שאביו יכיר אותו כך שכל התחבולה תיכשל:

"אולי ימשני אבי". היה לו לומר פן ימשני, כי לשון פן ישמש כשאין המדבר חפץ במציאות הדבר, כמו פן ישלח ידו, פן נפוץ על פני כל הארץ, פן יקראנו אסון, ואם היה חפץ שלילת המשוש הוה ליה למימר פן ימשני, מזה נראה כי יעקב איש התמים לא היתה דעתו נוחה לבטל רצון אביו, והיתה ניחא ליה שיברך אביו לאשר יחפוץ לברכו, והיה מקוה ומיחל בבטול השתדלותו בזה, לכן אמר לשון אולי דלשון זה ישומש כשהמדבר יקוה קיום דבריו, כמו אולי יחנן, אולי ישא פני.[12]

מכאן שתחבולה זו לא הייתה נעימה ליעקב, אבל אין בזה כדי להמעיט באחריותו. אור החיים סבור שיש להצטער על צורת השגת הברכות, אבל לא על עצם לקיחתן:

ויהי כי זקן יצחק. טעם הודעה זו, כי זו סיבה שיטול יעקב את הברכות כשלא יכירהו. ואמר לשון צער, שהוצרך ליטול יעקב הברכות על ידי סיבה זו ולא בידיעת יצחק כי מזה סובבו כמה סיבות לבני עמנו.[13]

 

יעקב לא פעל כשורה

אולם, הרש"ר הירש מבקר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים את מזימתו של יעקב, באשר איננו רואה את עצמו כמחויב לסנגר באופן שיטתי על מעשי האבות, גם אם ניתן להסביר את התנהגותו במידת מה:

אנחנו הולכים בעקבות רבותינו, ואין אנחנו רואים כחובתנו להיות סניגורים לאבותינו הגדולים, כדרך שגם דבר ה' אינו נמנע מלגלות בהם חולשות ושגיאות. אם רבקה ציותה על יעקב להטעות את אביו, הרי הכתוב אומר ללא כחל ושרק: "בא אחיך במרמה"… אך אם עיון מיושב ושקט יביאנו לכלל מסקנה, בה תפוג הרבה ממרירותו של מאורע זה, הרי לא נכבוש אותה בלבנו, רק בשל החשש שניראה כסניגורים ומלמדי זכות. עוד יוותר הרבה המחוסר הצדקה, בפרט כאשר הוא נמדד באמת מדתה של אומה, הנקראת בשם הכבוד "ישורון", והמצווה להשיג את כל מטרותיה רק בדרך "ישרה", שחובתה להתרחק מכל עקמומיות למען כל מטרה.[14]

ומה ניתן לטעון על מעשה יעקב כדי להמעיט באחריותו? שהוא לא יזם אותו אלא קיים את ציווי אמו. אלא שכאמור, עובדה זו איננה הופכת את המרמה לפעולה ראויה:

כל מה שעשה יעקב, לא עשה אלא מתוך שביקש לשמוע בקול אמו, ואין לתת דופי בהתנהגותו, פרט לזה, שגם מצות כיבוד אב ואם כפופה לחוקי המוסר; ואלה אוסרים על האדם לגנוב את דעת הבריות, גם במקום שנצטווה על כך מפי אביו או אמו.[15]

למעשה יעקב היו השלכות גרועות

כדי להכריע בשאלה אם יעקב נהג כשורה, יש להתחקות אחרי מה שקרה בהמשך הסיפור המקראי בפרט ובתולדות עם ישראל בכלל. והנה, מה שאירע אחר כך מראה לכאורה כי מעשה זה לא היה ראוי. כך מובא במדרש: "רבי חנינא אומר: כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא, יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה, זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב "כשמע עשו את דברי אביו ויזעק זעקה", והיכן נפרע לו? בשושן הבירה, שנאמר "ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד" (אסתר ד א)".[16] ובמקום אחר: "שלוש דמעות הוריד עשו, אחת מימינו ואחת משמאלו ואחת נסתלקה בתוך עינו והיא האכילתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש"[17]. מהמדרשים האלה יוצא שסבל עם ישראל בגלות הוא עונש על מעשה יעקב, ומכאן משתמע שהמדרש שולל את מעשהו של יעקב.

למעשה, ניתן לדייק מפשוטו של מקרא שהיה עדיף שיעקב יימנע מלנהוג כפי שהוא נהג. וכך מסכם את העניין יהודה קיל:

סתמה התורה ולא פירשה כאן את דעתה על מעשי רבקה ויעקב, אם יש לגנותם או אם יש לנאותם. אבל רמזה לדעתה במקומות אחרים, ומרמיזותיה עולה שאין דעתה נוחה כלל וכלל מן המעשים שנעשו בהקשר לברכה, ולפיכך אף נתייסרו עושי המעשים על דרך "מדה כנגד מדה"… הברכות נעשו לצרה ביעקב… לגורם מזמן לבריחתו בחוסר כול… ולעבדותו ללבן… גם מעשי מרמה כלפי יעקב היו כאן… לא די שהברכה לא נתקיימה ביעקב האיש, אלא היפוכם של דברים: הוא נשתעבד לחותנו לבן… ובאותן עשרים שנה… עשה עשו למלכותו והלך לו לארץ שעיר ועשאה לשדה אדום משופעת שדות וכרמים… בעת שובו לארץ כנען יעקב רואה בו את ה"גביר" ומכנה את עצמו "עבדך יעקב"… הוא מקיים את הברכה "וישתחו לך בני אמך" לא ככונת אמו אלא ככונתו הראשונה של יצחק. והכל על רקע של ייסורי נפש ומצפון וייסורי גוף.[18]

המדרש אף רואה בסיפור זה המקור לשנאת יעקב ללאה:

כל הלילה הייתה עשה עצמה כרחל, כיון שעמד בבוקר והנה היא לאה, אמר לה בת הרמאי למה רמית אותי, אמרה לו ואתה למה רמית אביך, כשאמר לך "האתה זה בני עשיו", ואמרת לו "אנכי עשיו בכורך", ואתה אומר למה רימיתני, ואביך לא אמר "בא אחיך במרמה", ומתוך הדברים הללו שהוכיחה אותו התחיל שונאה.[19]

וידועות כל ההשלכות של שנאה זו, עד מכירת יוסף לעבד ושיעבוד מצרים שבא בעקבותיה.

נאמר על ידי רבי שמעון בר יוחי: "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב"[20]. יתכן שעם ישראל היה יכול לחסוך את שנאה זו. הרי רק בעקבות גנבת הברכות נאמר בתורה "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב"  (בראשית כז מא).

[1]  ראו נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, ירשלים תשל"א, עמ' 185-191.

[2] מדרש אגדה (בובר) בראשית כז.

[3] שכל טוב (בובר) בראשית כז א.

[4]  פירוש רשב"ם על התורה כז ל.

[5]  תמורה ה א.

[6] בבלי מגילה יג ע"ב.

[7]  פירוש רד"ק על התורה בראשית כז יט.

[8] רמב"ם הלכות ממרים ו יב.

[9]  פירוש אור החיים על התורה בראשית כז יט.

[10] בראשית רבה (וילנא) פרשת תולדות סה.

[11]  הכתב והקבלה כז יד.

[12] שם כז יב. לכאורה  קביעה איננה תואמת את מה שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם" (בראשית כד ה) והדבר צריך עיון.

[13]  אור החיים כז א.

[14]  פירוש הרש"ר הירש על התורה בראשית כז א.

[15]  שם.

[16]  בראשית רבה סז ד.

[17]  מדרש תנחומא, מהדורת בובר, תולדות כד.

[18]  דעת מקרא עמ' רצח.

[19]  מדרש תנחומא (בובר) ויצא יא.

[20]  ספרי במדבר פרשת בהעלותך סט.