פרשת תצוה: אורים ותומים

אורים ותומים

 

מובא בפרשתנו: "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שמות כח ל).

נמצינו למדים כי המקרא מתייחס לאורים ותומים כדבר מוכר וידוע, אלא שבשום מקום לא מבואר מה הם. למעשה, נתייחס כאן לשלוש שאלות:[1]

  • ממה ואיך עשויים האורים ותומים?
  • איך נשאלים באורים ותומים?
  • מה היה תפקידם וייעודם?

 

ממה ואיך עשויים האורים ותומים?

כאמור, אין במקרא ובדברי חז"ל מידע שיענה על שאלה זו. פרשני ימי הביניים מתאמצים לברר את העניין, כדלהלן:

לפי רש"י, האורים והתומים הם "כתב שם המפורש, שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו". ואילו אבן-עזרא, שמרבה להזהיר כי מדובר בעניין סודי, מציין כי "האורים… זהב וכסף היו". הרמב"ן מצדד כפירושו של רש"י, והוא מצטט את דברי אבן-עזרא, ומביא בשמו דברים שאינם מופיעים בפירושו: "הם מעשה אומן כסף וזהב, והאריך בעניינם כי חשב שהם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל", אלא שהוא מסכם את דבריו כך: "ולא אמר כלום". הרמב"ן מטעים את התנגדותו לפירוש אבן-עזרא בכך שאין האורים והתומם נכללים בכלי המשכן שהתורה מאריכה בתיאור יצירתם, והוא מסכם את העניין כך: "לא היו מעשה אומן… אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה, או היו מעשה שמים, ולכך יזכירם סתם ובידיעה, כמו "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים" (בראשית ג כד)". לעומת זאת, הרמב"ם סבור כי אורים ותומים הם מלה נרדפת לחושן, וכנראה לאבני החושן, כפי שמבאר כסף משנה: "רבינו [הרמב"ם] קורא פה אורים ותומים לחשן בדרך השאלה"[2]. ניתן לנמק את דעת הרמב"ם כך: מצד אחד, אין כל צווי לייצר אורים ותומים, ומצד שני, ישנה הוראה מפורשת להכניס אורים ותומים בתוך החושן. מכאן שאורים ותומים הן הן האבנים היקרות שבחושן.

 

איך נשאלים באורים ותומים?

לפי הגמרא[3],

  • השואל פונה לכהן גדול בלחש, והכהן גדול מעיין באבני החושן ועונה לו.
  • בעיקרון השאלה צריכה להיות פשוטה.
  • בשונה מנבואה, לא תתכן הפרת גזירת אורים ותומים.
  • רבי יוחנן וריש לקיש חולקים בעניין צורת ההתקשרות. לפי רבי יוחנן, האותיות הרלוונטיות בלטו, והיה מוטל על הכהן גדול לצרף אותן כדבעי. ריש לקיש סבור שהראו לכהן גדול גם איך יש לצרף אותן.[4]
  • רק כהן גדול ראוי זוכה להתקשרות זו. לפי הרב אפשטיין[5], גם נדרשת דרגה דתית נאותה מצד העם, בהתאם למה שמובא בגמרא: "בשעה שהיו ישראל תמימין היו מכוונין להם את הדרך"[6].
  • רק מלך מוסמך לשאול שאלה בדרך זו.

 

מה היה תפקידם וייעודם של אורים ותומים

ניתן לענות לשאלה זו על ידי סקירת המקומות במקרא שמדובר בהם על שימוש באורים ותומים, על אף העובדה שלא תמיד כתוב בצורה מפורשת שהשימוש נעשה בהם.

משה רבנו לא היה זקוק לאורים ותומים, היות והוא זכה לדבר עם הקב"ה כל פעם שהיה צורך בזה. לעומתו, אחרי מותו, יהושע הצטרך להשתמש באורים ותומים כדי לדעת מהו רצון ה', כפי שכתוב: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד [יהושע] וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה" (במדבר כז כא). וכך למעשה הדברים התנהלו, למשל בחלוקת הארץ לשבטים על פי הגורל (במדבר כו נה), כאשר חז"ל פרשו  שהכוונה היא לאורים ותומים[7]. וכן בכיבוש הארץ, מיד אחרי מות יהושע (שופטים א א). וכן בסיפור פילגש בגבעה (שופטים כ יח). שמואל בחר את שאול למלך ישראל באמצעות האורים (שמואל א י כ-כב).

לא תמיד האורים היו עונים. כך מסופר פעמיים כי שאול המלך ניסה לשאול באורים ותומים ולא נענה. לפני מלחמת הגלבוע שבה נהרג הוא מנסה בלי הצלחה לברר את העתיד (שמואל א' כח ו) וזו הסיבה שהוא בסופו של דבר פנה לבעלת אוב. כך שהתשובה לא הייתה מובטחת, אלא תלויה במעשיו של האדם.

מאוחר יותר, מסופר על דוד המלך ששאל באפוד של אביתר הכהן האם אנשי קעילה שהיו משבטו יסגירו אותו, והוא מקבל כתשובה שהם כן יסגירו אותו וששאול יֵרֵד כדי לתפוס אותו, ועל סמך מידע זה הוא החליט לברוח (שמואל א כג ט-יב). בפעם השנייה הוא שואל לאחר שגדוד עמלק שבה את נשותיו ובניו האם לרדוף אחריו, ואחרי שקבל תשובה חיובית הוא דולק אחר העמלקים ומצליח להציל את כולם (שמואל א ל ז-ט).

דוד שאל באורים ותומים אחרי מות שאול בעניינים צבאיים נגד הפלישתים (שמואל ב ה יט, כג). בימי הרעב בקש דוד את פני ה', וה' ענה דרך האורים ותומים: "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים" (שם כא א). ההתייחסות האחרונה בתנ"ך בקשר ל"אורים ותומים" הייתה בזמנם של עזרא ונחמיה כאשר בית המקדש והעבודה בו חודשו על ידיהם. הרי מצויין שם כי אלו שאין ביכולתם להוכיח את שורשיהם ככהנים יצטרכו לחכות לבואו של הכהן עם ה"אורים ותומים" לזהות את הכהנים האמתיים (עזרא ב סג ונחמיה ז סה). למעשה, משחרב בית המקדש הראשון פסקו אורים ותומים ביחד עם הנבואה. הכהן הגדול המשיך לשאת אפוד וחושן, כדי שלא יהא מחוסר בגדים, אבל לא היו נשאלים בהם, מפני שלא הייתה עליו רוח הקודש וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש אין שכינה שורה עליו ואין נשאלים בו.[8]

 

הערך הנבואי  של אורים ותומים

לפי הרמב"ן, אורים ותומים מהווים "מדרגה ממדרגת רוח הקדש, היא למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שהשתמשו בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים"[9]. הרמב"ם סבור שהם אחד הביטויים של רוח הקודש, ואם כן שייכים לדרגה השנייה של הנבואה:

היא שאדם מרגיש כאילו דבר מה שרה עליו וכוח אחר מופיע עליו פתאום ומדובב אותו… כל זה במצב של ערות ופעולת החושים כהרגלם. זה הוא אשר נאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש… ברמה זאת היו שבעים זקנים… וכן אלדד ומידד, כן כל כהן גדול הנשאל באורים ותומים הוא ברמה הזאת, כלומר, כפי שציינו, שכינה שורה עליו ומדבר ברוח הקודש.[10]

לפי דעות אלה, יש לראות באורים ותומים אמצעי מבורך ויקר, בדומה לנבואה המודיעה לאדם מהו רצון ה'. אבל יש גם דעות אחרות. לפי קאסוטו, מוסד האורים והתומים אינו אלא ויתור למנטאליות הפגאנית של עם ישראל הקדמון, כאשר בעיקרון הוא מנוגד לרוח היהדות האותנטית. לדעתו, זו הסיבה שאורים ותומים אינם מוזכרים אלא ברמז בלבד.[11]

יורשה לי לחלוק על קאסוטו. מן המקורות לא משתמע שמדובר בנוהג מגונה, וקשה להעלות על הדעת שהקב"ה שיתף פעולה בנוהג שלא היה לרוחו. אלא אורים ותומים נראים כאחד האמצעים לדעת את דבר ה'. יחד עם זה, יש אמת בדברי קאסוטו: המגבלות הקיימות בשימוש באורים ותומים מעידות על עיקרון דתי העובר כחוט השני בכל המקורות: הקב"ה אינו שש כביכול להורות לאדם מה כדאי לו לעשות, ולגלות לו את העתיד. האדם הוא אחראי על מעשיו, וחייב לעשות בעצמו את כל השיקולים המובילים להחלטותיו בחיים. ובכל זאת, יש מקרים בודדים, למשל אם מדובר באנשי ציבור, ובמיוחד עם מדובר בציבור שלם, שרצוי לקבל את דבר ה', בהתאם לעיקרון הנבואה בכלל.

[1] שאלה נוספת, שלא תידון כאן, היא משמעות השם "אורים ותומים".

[2] כסף משנה על הלכות בית הבחירה ד א.

[3] בבלי יומא עג.

[4] ראו פירוש הרמב"ן על שמות כח ל.

[5] תורה תמימה שמות כח ל הערה י.

[6] ירושלמי יומא פ"ז ה"ג.

[7] בבלי בבא בתרא קכב ע"א.

[8] בבלי יומא עג.

[9] שם.

[10] מורה הנבוכים, ב מה.

[11] מ. ד. קאסוטו, פירוש על ספר שמות, ירושלים תשי"ד, עמ' 266-267.

סגור לתגובות.