פרשת תצוה: להעלות נר תמיד

בראש פרשתנו מובא (שמות כז כ): "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". מה פירוש המלה "תמיד"? על זה נחלקו הפרשנים. רש"י מבאר כי מדובר בנר שידלוק כל לילה, אף כל הלילה, אבל לא ביום, כאשר "כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר (במדבר כח ו) "עולת תמיד", ואינה אלא מיום ליום". פירוש זה מקבל חיזוק ממה שנאמר בפסוק הבא (שם כא): "יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר". גם ממה שכתוב (ויקרא ו ו): "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה", משמע שהיה צורך לציין "לא תכבה" כדי לדעת שמדובר באש שבוערת כל הזמן ממש. יחד עם זה רש"י מכיר בעובדה שלפעמים המשמעות של המלה "תמיד" היא "כל הזמן", באשר למשל "תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא"[1]. כך סובר גם אבן עזרא: "טעם תמיד – כל לילה ולילה".

מפירושים אלו לא משתמע שיש הבדל כלשהו בין הנרות השונים[2]. לעומתם, הרמב"ן סבור כי יש לחלק בין הנר המערבי[3] לבין יתר נרות המנורה, באשר הנר המערבי דלק "תמיד", היינו כל הזמן: "יהא נר מערבי דולק תדיר … תמיד לעולם". כך גם סובר הריטב"א: "שאר הנרות לא היה מספיק שמנם אלא עד הבוקר, אבל נר מערבי היה דולק כל הלילה וכל היום עד בין הערביים בדרך נס[4] בשעה שהיו ישראל עושים רצונו של מקום, וזה עדות לכל באי עולם שהשכינה בישראל".[5] נס זה פסק עם מותו של שמעון הצדיק, כפי שמסופר בגמרא: "ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה […] נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה".[6]

יש לכאורה הוכחה מהמקרא לשיטת רש"י. נאמר בעניין שמואל הצעיר (שמואל א ג ג): "וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים". מכאן לכאורה משמע שהנרות לא היו דולקים במשך היום. אלא שלפי הרד"ק, הכוונה היא ליתר הנרות חוץ מנר המערבי. ואלה דבריו: "היה זה קודם עלות השחר כי הנרות היו דולקים מערב עד בוקר […] ונר מערבי בכל זמן היו מוצאים אותו דולק".

מדוע הקב"ה צווה על נרות המנורה שידלקו – לפחות – כל הלילה? במדרש משתמע כי מצווה זו מסמלת את הברית שנכרתה בין הקב"ה לעם ישראל:

בר קפרא פתח: "כי אתה תאיר נרי" (תהלים יח כט). אמר הקב"ה לאדם: נרך בידי ונרי בידך. נרך בידי שנאמר: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ כז). נרי בידך "להעלות נר תמיד". אלא אמר הקב"ה: אם הארת נרי, הריני מאיר נרך[7].

במרוצת הדורות, אף יוחס לנרות שבמקדש כוח על-טבעי, באשר התחילו להאמין שיש בידי הנרות האלו כדי להגן על עם ישראל. בפרספקטיבה זו ניתן להבין את מאמצי השלטונות הסוריים לבטל את הדלקת הנרות במקדש בתקופת אנטיוכוס ואת להיטות כוחות השחרור לחדש אותה מוקדם ככל האפשר. כך מתבטא המדרש בעניין זה:

מצווה אחת יש להם, שאם לא יעשו אותה, יאבדו מן העולם, וזו הדלקת נר בבית המקדש, שנאמר "להעלות נר תמיד" … כל מי שיש לו חלק בשבע נרות שהן מאירות תמיד בבית המקדש … אין ברייה יכולה להם, עמדו וטמאו כל השמנים שבבית המקדש, ולא נשתייר כי אם פך שמן שלא היו יודעים שהיה מונח תחת המזבח, ונעשה נס והדליקו מאותו פך קטן שמונה ימים[8].

בגישה רציונאלית יותר, הרמב"ם מסביר שמטרת מצווה זו היא שבני-אדם יקבלו יראת כבוד כלפי בית המקדש וכתוצאה מכך יגיעו גם ליראת שמיים ולקיום המצוות המעשיות. להלן דבריו במורה הנבוכים:

הוצבה נכחו מנורה כדי לרומם ולכבד את הבית, כי הבית, שנרות דולקים בו תמיד והפרוכת שלו חוצצת בעדו, עושׂה רושם גדול על הנפש, והרי יודע אתה שהתורה מדגישה את האמונה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושׂג לאדם היפעלות של שפלות-ברך ושל קלות-ערך-עצמו בשעה שהוא רואה אותו. הוא אמר: [את שבתֹתי תשמֹרו] ומקדשי תיראו (ויקרא יט ל). הוא כרך זאת בשמירת שבת כדי להדגיש את יראת המקדש.[9]

הרש"ר הירש – נאמן לגישתו הפרשנית במקומות רבים – נותן הסבר אלגורי לקטע "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". הגמרה מציינת כי חובה להדליק את הפתיל "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"[10]. בהשוותו את אור המנורה לאור התורה, הוא מבאר: "תפקיד מלמד התורה הוא לעשות את עצמו מיותר! אל יעמיד ה"כהן" את ה"הדיוט" במצב של תלות תמידית ממנו"[11]. דברים אלה היו כנראה אקטואליים בזמנו של הרב הירש, ואין ספק שהם היום יותר אקטואליים מתמיד.

אחרי חורבן בית המקדש, בית הכנסת תפס את מקומו כמרכז הפולחן הדתי, ובשלב מסוים, התחילו גם בבית הכנסת להחזיק נר תמיד, כפי שמתבטא בעניין מנחם הכהן:

יומם ולילה, בלי הפוגה, דולק בבית-הכנסת נר מיוחד, הנקרא "נר תמיד" והוא אופייני לבית-כנסת. יש שקובעים אותו מעל ארון-הקודש, ויש שקובעים אותו על ה"עמוד" של שליח-הציבור, לפני לוח ה"שויתי". מנהג זה מקורו ב"נר התמיד" שהיה דולק במשכן ובבית-המקדש, הנקרא גם "נר מערבי" … משום-כך אכן נהגו בתחילה להדליק את נר-התמיד בבית-הכנסת בצד מערב, כפי שהיה במקדש. אבל עתה, כאמור, נוהגים להדליק את הנר בצד מזרח[12], לפני ארון הקודש או ה"עמוד" … "נר התמיד" היה עשוי בדרך-כלל פתילה צפה בשמן תוך קערית מיוחדת. בעדות המזרח הייתה המסגרת שהחזיקה את זכוכית "נר התמיד" – "קנדיל", עשויה כסף טהור ונישאת על ידי שרשרות כסף מעוטרות. לאחרונה נפוץ ברוב בתי-הכנסת "נר" חשמלי, שצורתו כמו נר ממש, אשר "שלהבתו" מהבהבת ומבליחה בלי הרף.[13]

מתי נוסד מנהג זה? הדבר אינו ברור כלל[14]. הרב יעקבסון רוצה לראות בדברי ה"כל בו" (סימן יז) המובאים להלן בעניין נרות בית הכנסת בסיס למנהג זה:

נהגו כל העולם להדליק נר בבית הכנסת קודם שיכנס אדם שם להתפלל, ונראה בעיני כי טעם המנהג הזה משום הא דאמרינן בברכות (ו ע"א) "עשרה קדמה שכינה ואתיא", על כן צריך להדליק הנר ולהקדים, ועוד מפני שכן היו עושים במקדש.

אבל לא מדובר כאן ב"נר תמיד", אלא בנר שהיו מדליקים לפני שיגיעו המתפללים. מסתבר כי אמנם נהגו להדליק נרות בבית הכנסת לפני הגעתם של המתפללים, ובשלב מסוים השאירו את הנרות דולקים בלי הפסקה. אין ספק כי הדבר קל יותר בתקופתנו שמשתמשים בנר חשמלי, אלא שלא ניתן לדעת מתי השתרש מנהג זה שאנו נוהגים עכשיו להחזיק נר שדולק כל הזמן.

עובדה מעניינת היא כי הקראים התנגדו נמרצות למנהג זה – בכל צורה שהיא – כפי שמשתמע מקטע גניזה קראי, כדלהלן:

מתחייב שלא נעמיד את בתי הכנסיות במדרגה אחת עם המקדש … כי בתי הכנסיות אינם קודש. וכל מי שמדליק בהם נרות … מפני שהם קודש, עובר על מצוות אלהים ומקדש את מה שאיננו קודש … אבל המחייבים את הדלקת הנרות הם הרבניים.[15]

מתברר כי הקראים התנגדו נמרצות לגישה החז"לית לפיה בית הכנסת מהווה כעין תחליף לבית המקדש. בזה הם נאמנים לגישתם הכללית המתאפיינת בסירוב להשלים עם חורבן הבית עד כדי כך שהחיים הדתיים הפכו אצלם לכמעט בלתי נסבלים: הרי מטעם "זכר לחורבן" הם נמנעו מלהשתמש באור או באש בשבת, וגם ימים טובים, גם פורים וגם שמחת תורה נחשבו אצלם ימי צום או אבלות כבדה. [16]



[1] אלא שגם בעניין לחם הפנים יש מחלוקת תנאים (מנחות יא ז) בשאלה אם הלחם היה צריך להיות על השולחן כל הזמן ממש – זו דעתו של התנא קמא – או מספיק שיהיה כל לילה – זו דעתו של רבי יוסי. פוסקים כמו תנא קמא, ואת דעתו רש"י הביא בפירושו. יחד עם זה, ממה שמובא בגמרא (בבלי מנחות צט ע"ב) משמע כי המחלוקת איננה נסובה על המשמעות של המלה "תמיד" אלא על השאלה האם פעם ביום נחשב "כל הזמן" או לא, והדבר צריך עיון.

[2] רש"י אמנם מציין – בהתאם למה שנאמר בגמרא – כי נר מערבי היה דולק "לאחר שכבו שאר כל הנרות, ואף על פי שממנו מתחיל להדליק ערבית – בו היה מסיים הטבת נרות שחרית" (יומא לט ע"א ד"ה והיה נר מערבי דולק). אלא שלא משתמע מדבריו שנר המערבי היה דולק ממש כל הזמן.

[3] כך רש"י מסביר את המונח "נר מערבי" (בבלי שבת כב ע"ב): "למאן דאמר במנחות מזרח ומערב מונחים סדר הקנים – קרי מערבי נר שני שבצד החיצון, שהוא במזרח, ולמאן דאמר צפון ודרום מונחים – אמצעי קרי מערבי, על שם שהיה פיו כנגד מערב וכל שאר הנרות כלפי האמצעית".

[4] על פי מה שנאמר בתלמוד (בבלי שבת כב ע"ב): "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים". אלא שלא מובן מדוע נס זה איננו מופיע ברשימת הנסים שהתרחשו בבית המקדש (אבות ה ה), וראה תפארת ישראל על אתר סימן יג.

[5] חידושי הריטב"א שבת כב ע"ב.

[6] בבלי יומא לט ע"א.

[7] ויקרא רבה פרשה לא ד"ה ד ד"א צו.

[8] י. ד. אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמ' 192.

[9] מורה הנבוכים, מהדורת שוורץ, ג, מה.

[10] בבלי שבת כא ע"א.

[11] פירוש הרב שמשון רפאל הירש על התורה, ירושלים תשל"ד.

[12] אלא שאייזנשטיין טוען: "נהגו להדליק נר תמיד בבית הכנסת בצד מערב כמו במקדש, ולא יפה עושים המדליקים הנר תמיד לפני ארון הקודש, ולא עוד אלא שיש בזה חשש מפני חוקות הגויים שגם הם מדליקים נר תמיד בראש בית תפילתם. ולכן צריכים לעשות איזה שינוי להניחו בכניסת הבית" (אוצר ישראל ערך נר). לא מצאתי הד כלשהו להסתייגות זו של אייזנשטיין במקום אחר.

[13] הרב מנחם הכהן, "מקדש מעט" – בית הכנסת וכליו, מחניים, גיליון 11, סיון תשנ"ה.

[14] ראה בהרחבה בעניין זה במאמרו של ישראל מ. תא-שמע, התפילה האשכנזית הקדומה, פרקים באופייה ובתולדותיה, ירושלים תשס"ג, בפרק "'מקדש מעט' – הסמל והממשות", ובעיקר עמ' 201-206. תודתי נתונה לד"ר אהרן ארנד שהפנה אותי למקור חשוב זה.

[15] שם עמ' 205.

[16] רפאל מאהלר, הקראים, תרגם מכתב-היד אפרים שמואלי, מרחביה 1949, עמ' 160-159.

סגור לתגובות.