תפקידם של הכרובים[1]
פירושים רבים ניתנו למשמעותם של הכרובים, מבחינה סמלית או אפילו מוסרית[2], ואין בכוונתי להציג כאן את כולם. ברצוני להתייחס למספר הסברים מייצגים בעלי משמעות הגותית מקורית, וכן להרחיב את הדיבור על אותו רקע ההגותי המבסס אותם. בכוונתי להתעכב בעיקר בהצגת משנת הרמב"ם בנידון.
הכרובים מהווים אמצעי להורדת כוחות א-לוהיים מאת הקב"ה לידי האדם
זו שיטתו של ר' אברהם אבן-עזרא. הוא מתייחס לכרובים באופן ספציפי, תוך כדי זיקה לגישת ר' סעדיה גאון, וכך הוא כותב[3]: "כל כרוב נעשה לקבל כח העליון, גם בעבור שילמוד המשכיל". המשכן בכלל, והכרובים בפרט, משמשים ככלי להעברת כוחות שמקורם בעולם העליון – עולמו של הקב"ה ומלאכיו – לעולם התחתון – עולמם של בני-אדם. כוחות אלה מיועדים בעיקר לאדם המשכיל, המסוגל לקלוט אותם באמצעות כלים של העולם האמצעי – המשכן והמקדש. יחד עם זה, לא ברור מה הם הכוחות האלה ולאיזו מטרה הם מיועדים.
הכרובים מייצגים את המרכבה הא-לוהית ומטרתם להשכין את השכינה בקרב עם ישראל
זו שיטתם של ר' יהודה הלוי והרמב"ן. אין ריה"ל מתייחס באופן ספציפי לתפקידם של הכרובים, אלא באופן כללי לתפקידו של המשכן, שהוא לדעתו כלי להשכנת השכינה בקרב עם ישראל[4]. לפי הרמב"ן, הכרובים שבמשכן ושבמקדש הם "העתק" של הכרובים הסובבים את כסא הכבוד והמרכבה, על פי תיאורם בספר יחזקאל (פרק א). תפקידם הוא דומה, כאשר גם במשכן ובמקדש באה השכינה כדי לדבר עם משה מעל לכפורת בין שני הכרובים. וכך הוא כותב[5]:
ונתת הכפורת עם כרוביו … על הארון מלמעלה … כדי שיהיה לי כסא כבוד, כי אני אועד לך שם ואשכין שכינתי עליהם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים בעבור שהוא על ארון העדות, והנה הוא במרכבה אשר ראה יחזקאל … ולכך נקרא יושב הכרובים, כי היו פורשי כנפיים להורות שהם המרכבה נושאי הכבוד.
תפקיד המשכן ובית המקדש הוא אפוא "לקלוט" את השכינה עלי אדמות, בתור המשך תמידי לאירוע חד פעמי של התגלות ה' בהר סיני. לכן הם צריכים להיות במידת האפשר דומים להיכל ה' האמיתי. זה בעיקר ייעודם של הכרובים, שאינם אלא הבסיס לשכינת ה'. וכך כותב הרמב"ן במקום אחר[6]:
עיקר החפץ הוא במשכן מקום מנוחת השכינה שהוא הארון … וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר … והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני, ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני.
הכרובים משמשים כמכשיר לידיעת מצב היחסים בין הקב"ה לעם ישראל
מנקודת ראות אחרת לחלוטין, ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בפירושו על התורה "משך חכמה", אינו רואה בכרובים אלא מכשיר המאפשר לעם ישראל לדעת אם הקב"ה מרוצה (כביכול) ממעשיהם או לחילופין כועס עליהם, וכך הוא כותב (כי תשא, לב יט):
הכרובים אין להם עבודה ושום מחשבה ועניין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה, עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושים רצונו של מקום בזמן ש"פניהם איש אל אחיו".
בעל ה"משך חכמה" מסתמך על הגמרא במסכת בבא בתרא (צט ע"א):
כיצד הן [הכרובים] עומדים? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו, הא כתיב (דברי הימים ב ג י): "ופניהם לבית"? לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום.
בעל ה"משך חכמה" נותן אפוא לכרובים משמעות אינסטרומנטאלית בלבד, כך שהכרובים לפי דבריו אינם מייצגים שום ישות עליונה, וכן אין להם משמעות עילאית או קדושה עצמית מכל סוג שהוא. כמו כן, מורגשת בדברי ה"משך חכמה" כוונה ברורה להתרחק מכל הסבר מיסטי או אלגורי[7].
הכרובים מעידים על הקשר האינטימי שבין הקב"ה לבין כנסת ישראל
גם ניתן להבחין בנושא הכרובים רעיון המעיד על קשר אינטימי בין הקב"ה לכנסת ישראל, בדומה לזה הקיים בין איש לאשתו[8]. כך אמנם משמע מהגמרא (יומא נד ע"א):
אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולים לרגל מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה … אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורים זה בזה, הוציאום לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתם ברכה וקללתם קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר (איכה א ח): "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה".
חז"ל אינם נרתעים מלהציג את הקשר שבין הקב"ה לבין כנסת ישראל כקשר האינטימי שבין הדוד ורעייתו, בהתאם לפרשנותם על משמעותה של מגילת "שיר השירים". הרי לפי חז"ל – ולפי פרשנים רבים ההולכים בעקבותיהם – אין לראות בברית הכרותה בין הקב"ה לעם ישראל עניין חוזי או הסכמי בלבד, אלא מדובר בהתקשרות רגשית (כביכול) שאיננה מצטמצמת בגבולות רציונאליים, באשר אין בכוחם להביע את עומק הכמיהה ההדדית שבין ה' לעם ישראל[9].
לפי הסבר זה, הכרובים באים לסמל ולהזכיר לעם ישראל את האופי המיוחד של הברית שנכרתה בינו לבין הקב"ה. מטרתם היא גם לאפיין את מצוות אהבת ה' המוטלת על כל פרט ופרט, ותורמים להבנת גדרה ואופייה.
משמעות הכרובים לפי שיטת הרמב"ם
לרמב"ם גישה שונה לחלוטין. הוא בדעה כי הכרובים באים להזכיר לבני ישראל את קיומם של המלאכים, שהוא כפי שיבואר להלן אחד מיסודות האמונה. שיטת הרמב"ם תואמת את מה שנאמר במדרש הגדול[10]:
כרובים הללו למה לי, כדי לידע שיש כרובים למעלה, ומנין שיש כרובים למעלה, דכתיב (יחזקאל י כ): "היא החיה אשר ראיתי תחת א-להי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה". ותסגי ליה בחד, דלמא אתו למטעא ויאמרו אלוה הוא.[11]
להבנת העניין על בוריו, עלינו להציג את שיטת הרמב"ם בנושא המלאכים, איך שהיא באה לידי ביטוי בעיקר במורה הנבוכים[12].
באופן כללי הרמב"ם אימץ את מבנה היקום שהיה מקובל בקרב מדעני תקופתו והיה מבוסס בעיקר על ספרו של תלמי, "אלמגסטי", שנכתב בשנת 150 לספירה בערך. מבנה זה תואר על ידו בקצרה בפרק שלישי של הלכות יסודי התורה: הוא בעיקרון גיאוצנטרי[13], ומורכב מספרות (גלגלים) המוכלות אחת בתוך השנייה[14], כאשר כוכבי הלכת ויתר הכוכבים קבועים באותם גלגלים ומסתובבים אתם[15]. הגופים השמימיים, העשויים מחומר מיוחד, המכונה "היסוד החמישי"[16], אינם גופים מתים אלא הם בעלי דעה ומכירים את הקב"ה ברמה העולה על זו של בני אדם[17]. יחד עם זה, כדי להסביר את תנועת הגלגלים, אריסטו חידש – והרמב"ם אימץ את דעתו – שלכל גלגל מתאים שכל נבדל המהווה את יסוד הגלגל והגורם לכך שהוא מתנועע בצורה מעגלית[18]. מזה יוצא שמספר השכלים הנבדלים הוא כמספר הגלגלים[19], ולפי הרמב"ם השכלים הנבדלים של תורת אריסטו אינם אלא מה שמכונה מלאכים במסורת היהודית[20].
בעולם שמתחת לגלגל הירח, היינו בעולמנו מעל כדור הארץ ועד גובה הירח, אין שכלים נבדלים, אלא ישנם כוחות פיזיים ודחפים שונים המשפיעים על כל המאורעות המתרחשים בקרבנו. כוחות אלה, שמקורם ברצון הקב"ה כמו יתר הבריאה, גם מכונים מלאכים[21]. יוצא אפוא שהמלאכים מהווים את מכלול האמצעים שבאמצעותם הקב"ה ברא את עולמו וממשיך לנהל אותו.
ברם, תפקיד המלאכים אינו מצטמצם בניהול חוקי הטבע. הם גם ממונים על ניהול התקשורת שבין הקב"ה לבני אדם: הנבואה. אין הנביאים יכולים לקבל את השדרים הא-לוהיים בצורה ישירה[22], אלא דרך שכל נבדל מיוחד הנקרא "שכל הפועל". שכל הפועל זה אינו אלא מלאך[23].
לפי הרמב"ם, המלאכים מהווים אפוא את מכלול הכוחות המתווכים בין הקב"ה לבין היקום כולו, הם השליחים של הקב"ה, בעולם ובקרב בני-האדם. לכן מובן מדוע הרמב"ם סובר כי "הדעה במציאות המלאכים קודמת לדעה בנבואה והדעה בנבואה קודם לדעה בתורה"[24]. כך הוא גם כותב[25]:
הדעה במציאות המלאכים נספחת לדעה במציאות ה'[26], וכי בכך תתקיים הנבואה והתורה, ולחיזוק הדעה ביסוד הזה צווה יתעלה לעשות על הארון צורת שני מלאכים לבסס מציאות המלאכים בדעת ההמון, שהיא השקפה אמיתית שנייה לדעה במציאות ה', והוא המקור לנבואה ולתורה, ומבטל עבודה זרה כמו שבארנו.
והוא מטעים בהמשך דבריו כי הסיבה לזה שהכרובים היו שניים ולא אחד היא החשש שהמוני ישראל יחשבו שמדובר בייצוג של הקב"ה.
[1] ראה מאמרי "על משמעותם של הכרובים במשנת הרמב"ם", מגדים, גיליון לז – אדר א תשס"ג.
[2] יהודה נחשוני, הגות בפרשיות התורה, בני-ברק תשמט, עמ' 335-337. ראה גם פירושו של הרב אליהו מונק בצרפתית, "קול התורה", פריז 1972, על אתר. וכן הרב מנחם כשר, תורה שלמה, ירושלים תשנ"ד, על אתר סעיף קל.
[3] שמות כו מ.
[4] ראה כוזרי א צז, ב כו ו-נ, ד ג.
[5] שמות כה כא.
[6] שמות כה ב.
[7] בגישה הזאת בעל המשך חכמה נאמן לשיטתו שהיא להתרחק ממתן משמעות טרנסנדנטלית לחפצי פולחן ה' (ראה את פירושו על שבירת הלוחות על ידי משה רבנו, שמות לב יט). לדעתו, לא קיימת קדושה עצמית לשום מקום או בניין או חפץ, אלא קדושה היא התפקיד המיוחד שממלא החפץ או המקום, תפקיד שבא לידי ביטוי על ידי המצוות שיש לקיים בעניינו. גישה זו היא כנראה גישתו של הרמב"ם, שבעל ה"משך חכמה" הולך בעקבותיו, וראה בנידון בספרו של יעקב לוינגר, "הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק", ירושלים תש"ן, פרק שביעי, עמ' 88-99.
[8] לא מצאתי פרשן המקשר בצורה מפורשת בין רעיון זה לבין מצוות הכרובים. אולם לדעתי, הסבר זה מתחייב מהגמרא שמובאת להלן.
[9] ראה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "עולת ראיה", ירושלים תשכ"ג, כרך ב, עמ' ג. וכן משנה תורה, הלכות תשובה, פרק י הלכה ג, וראה יצחק איזק ואלכסנדר קליין, "בנבכי התשובה", ביאור להלכות תשובה לרמב"ם, ירושלים תשנ"ז, עמ' 132-133. הובהר שם שלפי הרמב"ם, האמצעים להשיג את האהבה והדרך המובילה אליה הם אמנם אינטלקטואליים, בהתאם לגישתו הרציונאלית, אבל אין ספק שדרכים אלה מובילות לסוג של קשר שאינו מתמצה בגדרים רציונאליים בלבד.
[10] מובא בתורה שלמה על אתר, סעיף קכט. היות ו"מדרש הגדול" הוא מדרש תימני מאוחר, לא ניתן לקבוע אם מקורו עתיק ונתן השראה לרמב"ם, או להפך אם המדרש הושפע משיטת הרמב"ם.
[11] נראה להלן שהרמב"ם מבטא את כל מה שנאמר במדרש זה, אלא שהוא מעניק לו, כהרגלו, לבוש פילוסופי.
[12] חלק ב פרקים ג-ז.
[13] הלכות יסודי התורה ג ד: "והארץ תלויה באמצע".
[14] שם הלכה א.
[15] שם הלכה ב.
[16] מורה הנבוכים ב: הקדמה השש ועשרים.
[17] הלכות יסודי התורה ג ט.
[18] מורה הנבוכים ב ד.
[19] שם.
[20] שם פרק ו. אלא שקיים הבדל עקרוני בין אריסטו לבין הרמב"ם. לפי אריסטו, השכלים הנבדלים נצחיים כמו העולם כולו, כאשר לפי הרמב"ם הם נבראו על ידי הקב"ה על פי רצונו.
[21] שם.
[22] חוץ ממשה רבנו, ראה הערה הבאה.
[23] ראה פירוש המשניות, הקדמה לפרק חלק, יסוד השישי. וכן במורה הנבוכים שם פרקים לד ו-לז, אלא שקיים הבדל עקרוני בין כלל הנביאים לבין משה רבנו: בניגוד ליתר הנביאים, משה זכה לתקשורת ישירה עם הקב"ה, כפי שמבאר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ז ו).
[24] שם, ג מה. כאן הרמב"ם מתייחס לתפקידם של המלאכים בנושא הנבואה בלבד.
[25] שם.
[26] יש לשער כי הרמב"ם מתכוון להגיד שפעולות שליחי הקב"ה בעולם מעידות על קיומו, על אף העובדה כי אינו מוכיח את קיומו על ידיהם, וראה הלכות יסודי התורה א ה וכן מורה הנבוכים בהקדמה לחלק ב. יחד עם זה, הוכחתו של הרמב"ם לקיום ה' מבוססת על חיוב הקיום של מנוע ראשון, המניע את כל הגלגלים, ותנועות אלה הן כן נגרמות על ידי מלאכים, כך שבכל זאת קיימת זיקה מסוימת בין מציאות הקב"ה לבין המלאכים.