שד"ל על הקרבנות

 

שיטת הרמב"ם בעניין פולחן הקרבנות

ידוע הסבר הרמב"ם במורה הנבוכים (ג לב) על מעשה הקרבנות, המבהיר כי הקב"ה ציווה את בני ישראל לעבוד אותו באמצעות פולחן הדומה לזה שעמים עובדי עבודה זרה היו רגילים לנהוג כלפי אליליהם, באשר עם ישראל בתקופה זו לא היה מסוגל להבין שיש לעבדו בצורה יותר ראויה, ובלשונו:

כיוון שהמנהג המפורסם בעולם כולו שהיו רגילים בו אז, והעבודה הכללית שגדלנו עליה, היו דווקא להקריב מיני בעלי חיים באותם מקדשים שהועמדו בהם צורות, ולהשתחוות להם ולהקטיר לפניהם קטורת… חכמתו יתעלה ותחכומו הניכר בכלל ברואיו לא חייבו שיצוונו לדחות את כל מיני העבודות הללו ולעוזבם ולבטלם, כי באותו זמן לא היה זה מתקבל על הדעת לפי טבע האדם, המסכין תמיד להרגל. דבר מעין זה באותו זמן הוא כאילו היה בא נביא בזמננו וקורא לעבוד את ה' ואומר: "ה' ציווה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה, ולא תהיה עבודתכם אלא מחשבה בלי מעשה כלל". על כן השאיר יתעלה אותם מיני עבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים שאין בהם אמת – לשמו, וציוונו לעשות אותם לו יתעלה… באותו תחכום אלוהי הושג שנמחה זכר עבודה זרה, והתקבע היסוד הגדול האמיתי באמונתנו, והוא מציאות האלוה וייחודו, מבלי שיירתעו הנפשות ויחושו ריקנות כתוצאה מביטול העבודות שהורגלו בהן ושלא נודעה אז עבודה זולתן.

שיטת שד"ל בעניין הקרבנות

גם שד"ל[1] משתדל להסביר את טעם הקרבנות בהתחשב בנפש האדם, אלא שכהרגלו הוא מסתייג מגישת הרמב"ם[2], ויש לברר ולהבין במה הוא שונה ממנו. להלן עיקרי שיטתו.

יוזמת הקרבת הקרבנות היא אנושית ולא אלוהית

באופן טבעי, בני אדם התייחסו לאל כמו שהם היו רגילים להתייחס למלך, והעניקו לו ביוזמתם דורונות, כדי שהוא ימלא אחרי בקשותיהם: "הקרבנות לא היתה תחלתם בצווי אלהי, אלא ברצון אנושי, כי התנדבו בני אדם לתת תודה לאל על חסדיו עמהם, או להביא לפניו מנחה לשכך חמתו, ולרַצותו למען ימלא שאלותם, כי לא יתכן לאדם להתנהג עם אלהיו כי אם על דרך שהוא מתנהג עם מלך בשר ודם".

 טעם שריפת הקרבן

הדרך היחידה להוציא את החפץ הנקרב משימוש הייתה לכלות אותו, ואם שורפים אותו העשן תעלה לשמיים ואז יתקבל הרושם שהוא כביכול הגיע לשם: "והנה בבואם להביא מנחה לאלהים לא מצאו תחבולה אלא שישרפוה באש, כי בשרפתה היו מוציאים אותה מרשותם ומרשות שאר בני אדם, ומרשות הבהמות והחיות והעופות, וגם בהיותה נשרפת ועשנה עולה למרום, היה נראה להם כאילו עלה אל האלהים". זה המקור של המונח "קודש": "מן יְקוד אֵש, ואחר כך הושאל לשון קדושה לענינים אחרים".

 התורה לא מצאה לנכון לבטל את מנהג הקרבנות

כאן שד"ל מציג עיקרון חשוב: "אין מגמת התורה ללמד את העם חכמה ודעת, אלא להדריכם במעגלי צדק".[3] אם כן, התורה שִמרה את תורת הקרבנות, למרות שהיא איננה תואמת את האמת התיאולוגית, בגלל היתרונות הבאים:

  • היא מחזקת את האמונה שהקב"ה מצפה מהאדם שיבצע מעשים טובים, כמו למשל עשיית צדק כלפי השני: "אם היתה התורה מודיעה את העם שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, מחר יאמרו מה חפץ לה' כי נצדק ומה בצע כי נתם דרכינו?".
  • היא מפתחת את הרושם שהקב"ה מודע לכל מעשי האדם, מעריך את מעשיו הטובים וסולד מחטאיו: "להיות אחד מיסודות התורה האמונה שהאל משגיח על מעשי בני אדם, ואוהב עושי הטוב ושונא את הרעים, היה מן ההכרח שלא יצוייר האל בתכלית הרוממות כפי מדרגתו האמיתית, אלא כביכול תושפל מעלתו מעט, ויצוייר המחשבת בני אדם כמלך גדול המבין אל כל מעשיהם ושומע צעקתם, ומקבל מנחותם".
  • זו תכונה אוניברסאלית ובכל זמן שהכבוד שרוחשים כלפי המושל הוא פונקציה של מה שהוא דורש מעובדיו, ועובדה היא שבעבר בני אדם היו רגילים להקריב קרבנות לאליליהם. לכן לא יתכן שאל האמת יבקש פחות מהם: "ההכרח הזה לא היה בדור ההוא בלבד, אבל הוא בכל דור ודור בשווה. ואם במקום הקרבנות היה האל מצוה על התפלה והזמירות וקריאת התורה והשמעת דברי מוסר, ולא היה מצווה על הקרבנות, לא הייתה גדולת האל ויראתו נרשמת בלב ההמון, כי היה נראה להם שאלהי העמים שעובדיהם מקריבים לפניהם כמה זבחים, הם גדולים ונכבדים מאלהינו שאין עבודתו אלא בדברים בעלמא. כי כן היא מדת ההמון בכל דור ודור, ולא ההמון העם בלבד, אלא רוב בני אדם כך היא מדתם, איזהו מכובד אצלם? המכבד את עצמו, ומגדיל מעלתו; ואמנם מי שהוא מעביר על מידותיו ואינו מבקש גדולה לעצמו איננו חשוב בעיניהם. ואלהי האמת אף על פי שאינו צריך לכבוד בשר ודם, הנה לתועלתנו ולטובתנו הוצרך להביא יראתו בלבנו לבלתי נחטא; ואחר שבימים ההם לא היה אפשר שתבוא יראתו בלב העם בזולת קרבנות, צווה עליהם".

 תועלת בית המקדש

הוא נותן רושם שהקב"ה שוכן בתוך בני ישראל, מצפה לפולחנם ומשגיח עליהם. וחשוב שיהיה מקום מושב השכינה אחד בלבד, משתי סיבות:

  • שתשרור אחדות בין כל חלקי העם, ויהיו ערבים זה בזה: "כל העדה יקריבו את קרבניהם במקום מיוחד אשר יבחר בו ה'; ולא היה זה חלילה כדי למעט מעשה הקרבנות (כדעת הרמב"ם במורה ג לב), אך היה לטובת האומה והצלחתה, ולתקון המידות, ולשמירת הריליגיאָן, כי בהיות לכל העם מקדש אחד, יתקבצו כלם למקום אחד, ויתקשרו לבותם בקשר האחווה, ויהיו תמיד לאגודה אחת, ולא יהיה כל שבט וכל משפחה לעם בפני עצמו. ואם היה כל אחד בונה במה לעצמו, היה מספיק לכל אחד שיהיה האל מרוצה לו ומקבל זבחיו, ולא היה לבו דואג כלל לשאר בני אומתו, תחת שרצון התורה הוא שיהיה הגמול כללי לאומה, וכל ישראל ערבים זה לזה".
  • לשמור על אחידות הדת ושלמותה: "גם היה אפשר שתתקלקל העבודה אצל משפחה או שבט, וימירו את חקותיה, ומעט מעט ילכו בחקות הגויים, ויקבעו להם מנהגים נתעבים לפניו ית', וגם את בניהם ואת בנותיהם יזבחו; ובהיות העבודה רק המקום אחד, הקלקול יותר רחוק, כי תצטרך לזה הסכמת האומה כלה".

ולכן תבנית המקדש הייתה דומה לתבנית ארמוני המלכים: "כדי שיתרשם בלבם כי ה' בקרבם, והוא מלכם ומנהיגם, המשגיח על מעשיהם והגומל אותם כדרכם וכעלילותם, ולא יתרשם זה בלב ההמון בלי ענין מוחש שירמוז אליו. לפיכך הוצרך שיהיה המקדש כתבנית היכל מלך, והוצרך שיהיה בו שלחן ומנורה, ועל השלחן מערכת לחם, והכלים השייכים לשלחן, קערותיו וכפותיו".

 תועלת תרומות ומעשרות

עדיף שפרנסת הכהנים והלויים תהיה תלויה ברצונם הטוב של התורמים, כך שהם ישתדלו להתנהג בצורה ראויה כדי לזכות במתנות כהונה ולוייה: "אמנם לא היה ראוי שיהיה כל כהן וכל לוי מקבל פרנסה קבועה, והיה כצדיק כרשע; אבל הניחה התורה ברשות כל איש ואיש מישראל לתת מתנותיו לכל כהן ולכל לוי שירצה, ומתוך כך ישתדלו הכהנים והלוים להיות מרוצים לקהל בכשרון דרכיהם וביושר מעלליהם".

 תועלת פרטי הקרבנות

  • קרבן תודה: "בזה יתרשם בלבו כי מאת ה' הייתה לו הטובה, ויבטח בו ויתקן מעשיו, כדי להמשיך עליו תמיד אהבתו וחמלתו".
  • נדרים: "אם יהיה בצרה יתפלל לאל וידור נדר שאם יחלצהו יקריב לפניו קרבן, וכאשר רֶוח והצלה יעמוד לו ישלם נדרו, ויתרשם בלבו כי ה' הצילו".
  • קרבן חטאת: "יתרשם בלבו כי אלהיו סלח לו והוא רצוי לפניו כבתחילה. ואם לא הייתה כפרה לשוגג, היה החוטא אומר בלבו מי יצילנו מיד האל הקשה הזה? כי הנה עתה בבלי דעת חטאתי, וחרה אפו בי וישליכני מלפניו, ואין לי תקוה להשיב חמתו; אם כן למה אשתמר עוד מחטוא מהיום והלאה? ואמנם החוטא בזדון לא היה מביא קרבן, כדי שלא יתרשם בלבו כמחשבת הגויים הקדמונים, שהאל לוקח שוחד מן החוטאים וסולח להם פשעיהם".

ובאופן כללי יותר, הקרבנות גם ממלאים פונקציה חברתית:

עוד תועלת אחרת הייתה בקרבנות היחיד, והוא כי מלבד החלק המגיע מהם לכהנים, הנה גם מה שנשאר לבעלים היו הבעלים מוכרחים לאכלו בחברה עם זולתם, כי לא היו רשאים להשאיר ממנו עד המחרת או עד היום השלישי, ואף לא למלוח בשר הזבח ולהביאו לביתם חוץ לירושלים ולאכלו עם בני ביתם; והנה המשלם נדרו לה' על חסד אשר עשה לו היה מוכרח לשמח עמו גם אחרים, ועל ידי זה היה מתקשר בקשר האהבה עם אנשים אשר לא ידע מתמול שלשום, או לפחות היה מהנה מסעודתו העניים והאביונים.

 

הביקורת על שיטת הרמב"ם ושד"ל

הרבה נכתב נגד שיטת הרמב"ם בעניין הקרבנות[4], כאשר הטיעון העיקרי נגד גישתו היה שלפי הבנתו יש טעם לקרבנות רק בתקופה העתיקה בזמן שכל העמים עובדי עבודה זרה היו נוהגים להקריב קרבנות לאליליהם, וגישה כזאת סותרת את עיקרון נצחיות התורה. הרי הרמב"ם מציין מפורשות כי מדובר בשלב פרימיטיבי זמני בהתחשב ברמה התיאולוגית הנמוכה של עם שעתה יצא ממצרים. אולם הוא בעצמו הבין את הבעייתיות שבדבר ומשתדל להראות כי גישה זו תואמת את דרכי ה':

יודע אני שנפשך תירתע בהכרח בהרהור ראשון מהעניין הזה, והדבר יקשה עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי: "היאך באו ציוויים ואיסורים ומעשים גדולים מדוקדקים מאוד ובזמנים קבועים, כשכולם אינם מכוונים לעצמם אלא לשם דבר אחר, כאילו הם תחבולה שתחבל לנו ה' כדי שישיג את כוונתו הראשונה? ומה מנע ממנו יתעלה מלצוותנו לפי כוונתו הראשונה ולתת לנו יכולת לקבל זאת ללא צורך לאלו שטענת שהם מצד הכוונה השנייה? תשובה לשאלה א: שמע נא את המענה שיסיר מלבך את החולי הזה ויגלה לך שמה שעוררתיך עליו אמת הוא. וזאת, שבלשון התורה נאמר בדומה לעניין זה בדיוק, והוא שנאמר: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף" (שמות יג יז-יח). אם כן כמו שה' הסב אותם מדרך המלך, שהיא היתה המכוונת מלכתחילה, משום שצפה מה שגופיהם לא יוכלו לעמוד בו בדרך הטבע, אל דרך אחרת, כדי שתתקיים הכוונה הראשונה, כך הטיל אותן מצוות שהזכרנו, משום שצפה מה שהנפש לא תוכל לקבלו בדרך הטבע, כדי שתושג הכוונה הראשונה, שהיא השגתו יתעלה ועזיבת עבודה זרה. כי כשם שאין זה בטבע האדם שיתחנך על עבודת שִעבוד בחומר ובלבנים וכיוצא בהם ומיד ירחץ ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת עם יְלִידֵי הָעֲנָק (במדבר יג כב-כח), כך אין זה בטבעו שיתחנך על מינים רבים מאוד של פולחנים ומעשים מורגלים שכבר הסכינו להם הנפשות עד שהפכו כעין מושכל ראשון, ולנטוש את כולם בבת אחת. וכמו שהתחכם האלוה להסב אותם במדבר עד שיאזרו נפשותיהם אומץ, כפי הידוע שהנדודים במדבר ופראיות הגוף מביאים בהכרח לידי אומץ לב, והפך זה מביא בהכרח לידי מורך לב, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו להשפלה ולעבדות, וכל זה היה בציוויים אלוהיים בידי משה רבינו: "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ, אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (שם ט כג) כך נאמרה קבוצת מצוות זו בתחכום אלוהי כך שיישארו עם מין העבודה המורגל, כדי שתתקבע האמונה שהיא הכוונה הראשונה.

אם כן, מדוע לקיים מצוות אלו אחרי שמנטליות האנשים השתנתה לחלוטין? ולכאורה, ניתן לשאול אותה שאלה לשד"ל, על אף טענתו כי "ההכרח הזה לא היה בדור ההוא בלבד, אבל הוא בכל דור ודור בשוה". באשר מיד אחר כך, הוא מתייחס למה שהיה נהוג בעולם העתיק: "ואם במקום הקרבנות היה האל מצוה על התפלה והזמירות וקריאת התורה והשמעת דברי מוסר, ולא היה מצוה על הקרבנות, לא היתה גדולת האל ויראתו נרשמת בלב ההמון, כי היה נראה להם שאלהי העמים שעובדיהם מקריבים לפניהם כמה זבחים, הם גדולים ונכבדים מאלהינו שאין עבודתו אלא בדברים בעלמא. כי כן היא מדת ההמון בכל דור ודור, ולא ההמון העם בלבד, אלא רוב בני אדם כך היא מדתם". אבל היום, העמים האחרים לא מקריבים קרבנות, ואז ניתן להקשות על שד"ל מה שהקשו נגד שיטת הרמב"ם.

אפרים חמיאל שואל שאלה נוספת[5]: מדוע שד"ל לא התייחס כלל לרמב"ם ולא ציין שבעצם הסברו קיבל השראה ממה שכתוב במורה הנבוכים: "מדוע אין שד"ל מזכיר את הרמב"ם בנושאים אלו?". והוא מיישב את העניין כך:

לדעתי נובע הדבר ישירות מהנועזות והקונטרברסליות של עמדות אלו, ששד"ל, כמו הרמב"ם, אינו שש לפרסמן ברבים… כיצד יוכל מי שפסל את עמדותיו הרעיוניות של הרמב"ם משום שהן מאומצות מפילוסופיה אריסטוטלית-מוסלמית זרה להצדיק אימוץ רעיונות כאלה על ידו מן הרמב"ם… בטענה שגם בפילוסופיה כזו יש אמת? כיצד יוכל מי שטען כנגד הרמב"ם שעמדותיו הן "המצאה אשר לא צוו ולא דברו קדמוננו ולא עלתה על לבם מעולם", לאמץ עמדות מסוכנות אחרות של הרמב"ם שגם הן "דבר אשר לא ירשנו כלל מאבותינו"? לפיכך השתדל שד"ל בכל נושא רגיש כנושאים לעיל להסתיר את העובדה שעמדתו הרעיונית קרובה לעמדה הפילוסופית של הרמב"ם, נועזת וקונטרברסיאלית. כך מנע התקפות נוספות עליו מצד גורמים שיתקשו להפנים עמדות מורכבות.

לדעת חמיאל, הסיבה לכך ששד"ל אינו נתלה ברמב"ם היא שכביכול הוא "התבייש" לומר שהוא אימץ את שיטתו אחרי שהוא פירסם את התנגדותו הנמרצת לכלל גישתו.

 

הסבר שיטת שד"ל

אולם, נראה שניתן להבין את הדברים בצורה שונה. יושם לב שיש לכאורה בדברי שד"ל סתירה פנימית. מצד אחד הוא כותב:

ההכרח הזה לא היה בדור ההוא בלבד, אבל הוא בכל דור ודור בשוה. ואם במקום הקרבנות היה האל מצוה על התפלה והזמירות וקריאת התורה והשמעת דברי מוסר, ולא היה מצוה על הקרבנות, לא היתה גדולת האל ויראתו נרשמת בלב ההמון, כי היה נראה להם שאלהי העמים שעובדיהם מקריבים לפניהם כמה זבחים, הם גדולים ונכבדים מאלהינו שאין עבודתו אלא בדברים בעלמא. כי כן היא מדת ההמון בכל דור ודור.

ומצד שני, בסוף אותה פיסקה הוא כותב: "ואחר שבימים ההם לא היה אפשר שתבא יראתו בלב העם בזולת קרבנות, צוה עליהם". אלא מוכרחים לומר – בניגוד לדעת הרמב"ם – שהקרבנות לדעתו עדיין רלוונטיים בתקופתנו. הצווי עליהם אמנם נאמר בזמן שכל העמים הפגאניים עבדו את האל בצורה הזאת, אבל ההכרח להעניק לו דברים שבני האדם רגילים להביא למלכי בשר ודם עדיין רלוונטי בתקופתנו, וזו הסיבה שלא יתכן לבטל את פולחן הקרבנות בזמננו, על אף הזרות שבדבר. הוא לא יכול לקבל את רעיונו של הרמב"ם, שמדובר בתחבולה זמנית המיועדת להרחיק את בני ישראל מעבודה זרה, כפי שטוען הרמב"ם.

ולסיכום: נוכחנו לדעת שגישת שד"ל בעניין הקרבנות שונה מזו של הרמב"ם, בזה ששד"ל לא מבחין בהם תועלת זמנית, ועל ידי כך אי אפשר להקשות עליו את מה שהקשו על הרמב"ם: גישתו איננה תואמת את עיקרון נצחיות התורה. מצד שני, הוא משלים עם העובדה כי הוראות התורה יכולות להיות בשעת הצורך מבוססות על עקרונות לא נכונים, בתנאי שיפיקו מהם תועלת כלשהי, וזה גלולה שקשה לבולעה. איך שד"ל מבין את הפסוקים:

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה (דברים ד ה-ו).

 

[1] פירוש על התורה ויקרא א.

[2] ראו מאמרי /תשובה-לשדל/https://alex-klein.co.il

[3] על הבעייתיות שבטענה זו ראו מאמרי  /טומאת-הצרעת-באספקלריה-רציונאלית/https://alex-klein.co.il

[4] ראו למשל פירוש רמב"ן על התורה ויקרא א ט.

[5] אפרים חמיאל, שד"ל והרמב"ם, "לקבל האמת ממי שיאמרה", מגדים נ"ה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.