מובא בפרשתנו, אחרי שהקב"ה העניש את מרים בצרעת על זה שאמרה לשון הרע על משה רבנו:

וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף. וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם. וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן (במדבר יב יא-טז).

אהרון ביקש ממשה שני דברים: שימחול לו ולמרים על הפגיעה שגרמו לו באמרם עליו לשון הרע, וגם שיתפלל לה' כדי שמרים תתרפא מצרעתה. הבקשה הראשונה מובנת בהחלט, רק משה – הנפגע – יכול לסלוח על העוול שנעשה לו. אבל הבקשה השנייה תמוהה: למה אהרון זקוק במשה כדי להתפלל לה' ולבקש את רפואתה של מרים? מדוע מרים לא יכולה בעצמה להתפלל על כך?

אפשר כמובן לענות בפשטות שקיימת זיקה בין שתי בקשותיו של אהרון: הרי מחלתה של מרים לא הייתה מחלה רגילה, אלא עונש על פגיעתה באחיה משה. אם כן, ניתן להבין כי מחילתו של משה יכולה להוביל להקלה בעונש שנגזר עליה על פגיעה זו, כך שניתן לראות בעצם תפילתו ביטוי למחילתו.

יחד עם זה, ניתן גם לראות בפניה זו של אהרון למשה תקדים לנוהג לבקש את התערבותו של צדיק בבקשת רפואה ממחלה כלשהי של אדם פרטי, כפי שמובא בגמרא: "דרש רבי פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: "חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה" (משלי טז יד)"[1]. והרמב"ן רואה בזה אחד התפקידים הקבועים של החכם, וזאת משחר תולדות עם ישראל, כפי שהוא כותב בעניין טיפולו של משה בעסקי העם:

"כי יבא אלי העם לדרוש אלהים": השיב משה לחותנו, צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום, כי לדברים רבים באים לפני, כי יבא אלי העם לדרוש אלהים להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם, כי זה יקרא "דרישת אלהים", וכן יעשו עם הנביאים כמו שאמר "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה" (שמואל א ט ט), וכן "ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחלי זה" (מלכים ב ח ח), שיתפלל עליו ויודיענו אם נשמעה תפלתו, וכן "ותלך לדרוש את ה'" (בראשית כה כב), כמו שפירשתי שם, ועוד שאני שופט אותם, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי ועוד אני מלמד אותם תורה, והודעתי להם את חקי האלהים ואת תורותיו. [2]

הרמב"ן רואה אפוא כאחד מתפקידי משה – והנביאים שבאו אחריו – להתפלל בעד חולי עם ישראל, ובאופן כללי יותר לשמש כמקור לייעוץ ולמידע לכל בעיה שתתעורר, ולא רק לנהל את העם וללמדו את משפטי ה'. גם ניתן למצוא סימוכין לכך שתפילת צדיק נשמעת טוב יותר, אף ביחס לצדיק אחר בעל זכויות קטנות יותר, ממה שכותב רש"י בעניין עקרותה של רבקה: "ויעתר לו: לו (ליצחק) ולא לה (לרבקה) שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, לפיכך לו ולא לה"[3].

ובמישור ההלכתי, הנימוקי יוסף מציין כי בעקבות דרשה זו של רבי פנחס בר חמא: "מנהג זה בצרפת כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו"[4]. הרמ"א – בפירושו דרכי משה – מביא את דברי הנימוקי יוסף האלה ומוסיף עליהם כדלהלן: "ונראה שמזה נהגו באלו המדינות לברך החולה בבית הכנסת ולבקש עליו רחמים".[5] ויש עדויות לכך שכך נהגו בימי חז"ל, כפי שמובא במשנה: "אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, כשהיה מתפלל על החולים, ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף"[6]. כך שלא רק שבקשו מרבי חנינא בן דוסא להתפלל בעד החולים, אלא גם ידע לחזות אם תפילתו תתקבל או לא.

 

אולם, נוהג זה לכאורה בעייתי מכמה בחינות. בכלל, עצם עקרון התפילה תמוה, בזה שמטרתה המוצהרת היא להשפיע על הקב"ה כדי שישנה את החלטותיו. וכך מציג את הבעיה רבי יוסף אלבו:

לא ימלט הדבר מחלוקה, אם שנגזר מה' טוב מה על איש מה, או לא נגזר. ואם נגזר אין צריך תפלה, ואם לא נגזר איך תועיל התפלה לשנות רצון ה' לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר, שלא ישתנה ה' מן הרצון אל לא רצון ולא מלא רצון אל רצון, ובעבור זה יאמרו… שלא תועיל התפלה להשיג טוב מה או להינצל מרע שנגזר עליו.

הרי אנו מאמינים שהקב"ה הכול יכול והמנהיג את העולם קבל החלטות מוגדרות היטב בניהולו, והן ההחלטות האופטימליות בכל תחום שהוא. אם כן, איך ניתן להעלות על הדעת שבקשת ילוד אישה יכולה להשפיע על הקב"ה ולגרום לכך שהוא ית' יכניס שינויים בתכניותיו?

לכן, אלבו הגיע למסקנה שיש להבין את הדברים בצורה שונה: גזרותיו של הקב"ה מותנות במצב האדם, והאדם יכול לשנות את מצבו:

לפי זה נאמר שכשנגזר על האדם טוב מה הנה הוא נגזר עליו במדרגה ידועה מכשרון המעשה, וזה כלל יעודי התורה, וכן כשנגזר עליו רע מה הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידועה, וכשתשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע.

והוא אף מביא משל כדי להבהיר את דעתו בנידון:

זה כמלך שגזר על כל הערלים שבמדינה פלונית שיהרגו או שינתן לכל אחד ככר זהב [אם הוא מל], ועמד אחד מהם ונימול, שתשתנה בלי ספק הגזרה ההיא ותבטל מעליו לרע או לטוב כפי ההכנה שנתחדשה באיש ההוא. ולזה היה ההשתדלות בעשיית הטוב וכשרון המעשה טוב והכרחי בכל דבר, שהוא הכנה לקבול השפע האלהי או לבטל מעליו הגזרה.

וכך ניתן להבין את תפקיד התפילה:

על זה הדרך הוא מבואר שתועיל התפלה או כשרון המעשה אל שיוכן המתפלל לקבל שפע הטוב או לבטל ממנו הרע הנגזר עליו, להיותו משתנה ממדרגת הרוע שיהיה בה. וזו הטענה רמז אליה צופר בהיותו מאשים את איוב שלא היה מתפלל לה' להצילו מרעתו… אם תכין לבך להתפלל ולתקן מעשיך אין ספק שעל ידי התפלה וכשרון המעשה תמלט מן הצרות הללו. ומזה יתבאר שהתפלה וכשרון המעשה מועיל לבטל הגזרה בכל עת, וכן אמרו רבותינו ז"ל יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין.[7]

נמצאנו למדים שכוח התפילה הוא בזה שהיא מובילה לתיקון האדם ומעלה אותו לדרגה רוחנית גבוהה יותר, כך שגזירת ה' תותאם למעלתו המחודשת.[8]

אם כן, יוצא שהתפילה היא פעולה אישית ועצמאית, ולא יתכן להטיל על אדם אחר לפעול במקום הזקוק לרחמי ה', כמו שלא יתכן שהחוטא יהנה מתשובתו של אדם זר: כל אדם הזקוק לחסדי ה' יכול להתקדם בכוחות עצמו, ורק כך יוכל כביכול להשפיע על גזירותיו של הקב"ה.

יתירה מזו: מתברר שישנו פסול תיאולוגי עקרוני לפנות למליץ כלשהו בין הזקוק לחסדי שמיים לבין הקב"ה. משתמע מהירושלמי שאין זו דרכו של הקב"ה, כדלהלן:

[משל ל]בשר ודם [ש]יש לו פטרון. אם באת לו עת צרה אינו נכנס אצלו פתאום, אלא בא ועמד לו על פתחו של פטרונו, וקורא לעבדו או לבן ביתו, והוא אומר 'איש פלוני עומד על פתח חצרך', שמא מכניסו ושמא מניחו. אבל הקב"ה אינו כן, אם באת על אדם צרה – לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח, ואני עונה לו מיד. הדא הוא דאמרינן: "וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט" (יואל ג ה).[9]

עיקרון זה הוא המקור לפולמוס בעניין תפילות כמו "מכניסי רחמים" בסליחות או אמירת השיר "שלום עליכם" בליל שבת, שיש שרואים בהם פנייה פסולה למלאכים במקום לפנות ישירות להקב"ה בלי תיווכו של מליץ כלשהו מהנבראים.[10] גם אם הנוהג לבקש מחכם להתפלל עבור אדם אחר לא יכול להיחשב כעבירה על האיסור לעבוד למתווך כלשהו, יש בכל זאת פסול עקרוני לפעול כך. החתם סופר התייחס לסוגיה זו ואף לימד זכות על הנוהגים כך, אולם משתמע מדבריו שאין רוחו נוחה בהם:

דרך להעמיד מליץ בין מלך להדיוט כשאין ההדיוט חשוב וספון לפני המלך או אינו יכול להטעים דבריו כראוי. ויען ישראל לפנים ממלאכי השרת ואינם צריכים מליץ לפני אוהבם ית"ש והוא מקבל בסבר פנים יפות אפילו בלשון עילגים וגמגום, אם כן המליץ הלז אינו אלא קטנות אמונה חלילה. אך כל ישראל שותפים וגוף אחד ונפש אחת, וכשאחד מצטער גם חברו מרגיש ועמו מצער… וכיון ששניהם בצער טוב יותר שיכנס הראש משיכנס הרגל. על דרך משל: התלמיד חכם הוא הראש, והמצטער שהוא עתה שרוי בדין הוא בבחינת רגל וקצת נזוף, טוב להכניס הראש כיון ששניהם בעלי דברים ולא כמליץ בעד אחר.[11]

זאת אומרת שאם החכם מצטער בצערו של המבקש באותה מידה, יש לו זכות קדימה ביחס למבקש עצמו. אולם, אין כאן ביטוי לחזרה בתשובה של המבקש. יחד עם זה, משתמע מדבריו שעדיף בכל מקרה לפנות בעצמו להקב"ה ולא להזדקק לשירותיו של אדם אחר כלשהו, גדול ככל שיהיה, ולהתרחק מכל מה שמתקרב איך שהוא לעבודה זרה או לכישוף.

הרב יעקב קנייבסקי, ה-"סטייפלר", שרבים פנו אליו במטרה זו, גם הסתייג ממנהג זה מטעמים אחרים, וכך מובא בשמו:

עם כל זאת לא פעם התרעם הסטייפלר זצ"ל על הגישה שהתפשטה גם בקרב בני התורה, למהר לרוץ לבקש ברכת צדיק בכל ענין קטן כגדול, תוך בזבוז זמן יקר של לימוד תורה וקיום מצוות. "אמנם"- הסביר – "יש עניין לבקש ברכות, אך על ידי כך שוכחים את העיקר, הלוא הוא התפילה של החולה עצמו וכל הקרובים אליו. תפילה זו חשובה ביותר, שכן היא אמיתית וכנה ומקובלת לפני הקב"ה יותר מכל דבר אחר".[12]

 

אם כן, איך יש להבין את דברי רבי פנחס בר חמא? מתברר שניתן לפרשם בדרך שונה ממה שנאמר עד עכשיו. המאירי, שבדרך כלל נוקט בהשקפת עולם קרובה לזו של הרמב"ם, מסביר את העניין כך:

לעולם יהא לבו של אדם בטוח שהתפלה כשהיא נעשית כתקנה מבטלת את הגזרה, ומי שיש לו צער או חולה בתוך ביתו או אחד ממיני הצרות ילך אצל חכם וילמוד הימנו דרכי התפלות ויבקש רחמים שנאמר "חמת מלך וכו' ואיש חכם יכפרנה".[13]

נמצאנו למדים שלפי המאירי, אין כוונת רבי פנחס בר חמא שהחכם יתפלל עבור החולה, אלא שהוא ידריך את החולה או את קרובו איך עליו להתפלל – בעצמו – להקב"ה. יש לשער כי המאירי ביאר את הדברים בצורה הזאת כדי לפתור את הבעיה הקיימת בפנייה למליץ בין החולה לה'.

אגב, יש בתנ"ך דוגמה מובהקת לכך שעל החולה להתפלל בעצמו ולא לבקש מנביא להתפלל עבורו. כך מובא בעניין חוליו של המלך חזקיהו:

בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה. וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' לֵאמֹר. אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל (מלכים ב כ א-ג).

ויהודה קיל אכן מציין: "לא מצאנו שביקש חזקיהו מישעיהו להתפלל אל ה' בעדו… אלא התפלל בעצמו על רפואתו".[14]

אם כן, איך יש להבין את פנייתו של אהרון למשה בעניין הצרעת של מרים? ההסבר המתקבל על הדעת הוא כנראה שכאמור, כאן לא מדובר במחלה רגילה, אלא כעונש הנשלח על ידי הקב"ה על הלשון הרע שמרים דברה על משה אחיה. אהרון הבין שהתנאי ההכרחי לכפרתה היה שהנפגע – משה רבנו – ימחול לה על כך, והביטוי האולטימטיבי למחילה זו היה שמשה בעצמו יבקש מה' את רפואתה. זו הייתה כוונתו כשהוא פנה אליו.

גם ניתן לומר שבקשתו של אהרון לא הייתה עבור אדם זר ואנונימי, אלא עבור אחותו! אם כן, אין כל ספק שמשה היה מעורב אישית בצרת מרים, ואז הוא לא התפלל עבורה בלבד אלא אף לעצמו! כך גם ניתן להבין את דרשת רבי פנחס בר חמא, המתייחס ל-"חולה שבתוך ביתו", ולא לאדם זר. וכך יש לפרש את מאמרו של רבי יעקב שאמר בשם רב חסדא: "כל המבקש רחמים על חברו אין צריך להזכיר שמו, שנאמר "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״, ולא קמדכר שמה דמרים".[15] כאמור, רק כך החתם סופר הצדיק – בדיעבד – את הנוהג לפנות לצדיק במקרה של מחלה: מניחים שהצדיק מעורב אישית בצרתו של החולה, כך שבעצם הוא מתפלל עבור עצמו.

 

 

 

[1] בבלי בבא בתרא קטז ע"א.

[2] רמב"ן על שמות יח טו.

[3] רש"י על בראשית כה כא.

[4] נימוקי יוסף בבא בתרא נג ע"א.

[5] דרכי משה הקצר יורה דעה שלה ב.

[6] ברכות ה ה.

[7] ספר העיקרים מאמר ד פרק יח. וראו דברים דומים בדברי הרב א. י. קוק, בעולת ראיה (חלק א עמ' יד).

[8] ראו בהרחבה בספרו של הרב יששכר יעקבסון, נתיב בינה, פרקי מבוא, פירושים ויעונים ב"סידור", תל-אביב תשכח, כרך ראשון, עמ' 26-33.

[9] ירושלמי ברכות ט, א.

[10] ראו בהרחבה בספרנו: יצחק איזק ואלכסנדר קליין, בנבכי התשובה, פרק ג הלכה ז.

[11] שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קסו.

[12] הרב אברהם ישעיהו קניבסקי, תולדות יעקב.

[13] בית הבחירה למאירי בבא בתרא קטז ע"א.

[14] פירוש דעת מקרא.

[15] בבלי ברכות לד.