במקורות החזליים בלעם מכונה "הרשע"[1]: הרי הוא התכוון לקלל את עם ישראל, ואף הצליח להכשיל חלק ניכר ממנו על פי עצתו להזנות בנות מדין, וכתוצאה מכך אלפי ישראלים מתו במגפה, כפי שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'" (במדבר לא טו-טז). אלא שיש מקום לברר אם אמנם מדובר ברשעות. קודם כל, יש לציין כי לפי פשוטו של מקרא, בעניין קללת העם, בלעם היה "בסדר". לפני כל פעולה מצדו, הוא ביקש את האישור של הקב"ה, ורק אחרי שקיבל אותו נעתר לבקשתו של בלק לבוא לקלל את העם. כך אמנם מעיר ר' יצחק אברבנאל:

הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת, ואמר לו "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם"… והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו… הלך ברשות ה' ודברו ולא היה החטא… מאחר שה' אמר לו.[2]

יתירה מזו, אחרי שהתברר שבמקום הקללה יצאה מפיו ברכה, הוא הבהיר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים לבלק כי אין לצפות ממנו שיעשה דבר בניגוד לרצון ה'. כל מה שנוכל לומר הוא שהיה לו להבין מהתחלה שה' חפץ בעם ישראל, וכי כל יוזמה נגדו איננה ראויה. אבל הוא פעל "לפי הספר".

אולם לכאורה, הדבר שונה בעניין זנות בנות מואב, שהיוזמה באה ממנו. כאן מדובר בתכסיס מכוון שמטרתו הייתה לפגוע בעם ישראל ושכמעט הצליח. אבל, האם ניתן לבוא בטענות על בלעם בגלל שהוא השתדל לפגוע בעם ישראל? הרי בלעם לא השתייך למחנה ישראל, הוא היה חלק מהתושבים שבני ישראל איימו על עצם קיומם. מבחינת העמים שבאזור, עם ישראל היה נחשב כפולש וכאויב, ואם כן כל פעולה של התנגדות כנגדו היא מבחינתם מעשה פטריוטי וראוי. לאור הבנה זו, נחקור בלי כל דעה קדומה את התנהגותו של בלעם.

לפי המשתמע מהתורה, בלעם שימש כמכשף-על והשכיר את שירותיו לכל מי שהיה זקוק בהם. כך נאמר: "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (במדבר כב ו). יחד עם זה, הוא הכיר את ה' וידע שהוא ברשותו, כפי שהוא הגיב להצעת בלק: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה'" (שם ח). בפעם הראשונה, הקב"ה אסר לבלעם לקלל את העם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (שם יב). אולם בפנייתו השנייה, ה' כן הרשה לבלעם להיענות לבקשת בלק: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (שם כ). לכן בלעם יצא לדרך, אלא ששוב מלאך ה' עצר אותו, אולם גם בפעם הזאת לא ממש אסר לו להמשיך בדרכו: "וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (שם לה). בלעם התכוון אז לקלל את עם ישראל, אלא שרק ברכות יצאו מפיו, והוא התנצל כך לפני בלק: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר. אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (שם כד יב-יג). בהמשך, כאמור, הוא ייעץ לבלק להזנות את בנות מדין, פעולה שהצליחה באופן חלקי, באשר בגלל זה ה' העניש את עם ישראל והשמיד עשרים וארבע אלף איש במגפה. אולם יש לשים לב לכך שהוא לא המליץ לתקוף את העם באופן ישיר, אלא רק הציע – בהצלחה חלקית – להסית אותו כך שיחסו עם הקב"ה ייפגע ושהוא ימאס בו. רק פעילותו הנמרצת של פינחס הצליחה להחזיר את המצב לקדמותו.

עד כאן לפי פשוטו של מקרא. אולם חז"ל מאשימים את בלעם בחטאים נוספים:

לפי המשנה, בלעם התאפיין ב-"עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה"[3]. מה מקורן של שלוש האשמות האלה?

• "עין רעה": רש"י מבאר את העניין כך: "בקש להכניס בהם עין רעה"[4], זאת אומרת שבלעם התכוון להזיק לעם ישראל באמצעות כוח מיסטי. הרמב"ם[5] מבין את העניין בצורה יותר רציונאלית, הוא מבאר כי הכוונה היא שהוא היה רודף ממון.
• "רוח גבוה": רש"י מסביר שהכוונה לגאווה, כפי שפירש את סירובו ללכת עם שרי בלק: "להלך עמכם – אלא עם שרים גדולים מכם. למדנו שרוחו גבוהה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות, לפיכך ויוסף עוד בלק".[6] לפי הרמב"ם, לומדים על תכונה זו של בלעם מהפסוק: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה" (שם כד ד).
• "נפש רחבה": לפי רש"י זו רדיפת ממון, כפי שהוא מבאר את הפסוק: "וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה": "למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים".

ובנוסף, חז"ל יודעים לספר כי בלעם היה גם מושחת במישור המיני. הם לומדים מדברי האתון: "הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה" (שם כב ל): "שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה"[7]. לפי הרמב"ם, רק בעל תאוות מיניות היה יכול להציע למסור את בנות מואב לזנות, באשר "ציווי האדם לא יהיה אלא לפי דעתו".

ברם, כל האשמות האלה נראות מוגזמות, והן תואמות את הקו החזל"י של דמוניזצית הרשעים[8]. ברור כי בלעם רצה להזיק לעם ישראל, לשם זה הוא הוזמן על ידי בלק, פירושו של רש"י "אלא עם שרים גדולים מכם" אינו תואם את פשוטו של מקרא, וראיית עצמו כ-"שומע אמרי אל" רק ביטאה את המציאות. ובעניין רדיפת הממון, ניתן לטעון כי זו הייתה פרנסתו, וציון בית מלא כסף וזהב רק בא להבהיר כי הוא לגמרי ביד ה', יהיו הבטחותיו של בלק אשר יהיו. בנוסף, האשמותיו של חז"ל במישור המיני נראות מגמתיות.

אם כן, מבחינתו של בלעם, על מה ניתן להאשימו? הוא השתדל לעמוד בתנאי החוזה שחתם עם בלק, ואף נהג כפטריוט במטרה להגן על עמו הוא! כך גם משתמע מפשוטו של מקרא: אין התורה מכנה אותו "רשע", אלא רואה בו אויב. ואויב משתדלים לנטרלו, ואכן בני ישראל בסופו של דבר הרגו אותו, כפי שנאמר: "אֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (שם לא ח), כדי למנוע ממנו כל פעולה נוספת העלולה לעכב את ביצוע הכיבוש של ארץ ישראל.

אולם, יש כנראה בחז"ל מסר נוסף, כאשר בעיניהם סיפורו של בלעם הוא פרדיגמטי. כוונתי לומר שאין להם עניין מיוחד במה שבלעם באמת היה מבחינה היסטורית, אלא שהוא מהווה הזדמנות להעביר מסר תיאולוגי שהוא אחד העקרונות של ההגות היהודית. לדעתם, עם ישראל איננו כמו כל עם אחר, אלא הוא עם ה', ובתור שכזה, כל פגיעה בעם ישראל הוא בעצם מאבק נגד הקב"ה ונגד מכלול הערכים המיוצגים על ידו, כפי שכותב רש"י בהשראתם[9]: "משנאיך: אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר: "ומשנאיך נשאו ראש", ומי הם, "על עמך יערימו סוד" (תהלים פג ג)"[10]. הרי בלעם היה נביא, וגם הכיר בעליונותו של הקב"ה. אם כן, היה לו להבין שכל פעולה שהוא העז לנקוט נגד עמו הוא מרד כנגד ה', וכנגד תוכניתו של ה' להנהיג בעולמו את הערכים שהתכוון דרכו להנהיג באנושות. ועל זה אי אפשר היה לסלוח לו. וגם אם בלעם לא הבין את העניין כך, זו אמת אובייקטיבית.

מסר זה אקטואלי עד עצם היום הזה. זו בעצם בעיית האנטישמיות. מדוע יש לשלול מכל וכול את תנועה זו? ניתן להצביע על שלוש בחינות שונות, שהאנטישמיים בעצמם בדרך כלל לא כל כך מודעים בהן, כדלהלן:

• האנטישמיות היא תנועה המאיימת על כלל היהודים, ואם כן על היהודים מוטל להתנגד לה, כדי לשמור על עצם קיומם. כך כל עם אמור לדאוג לאינטרסים שלו, במקרה שעם אחר או קבוצת אנשים כלשהי מאיים עליו.
• האנטישמיות היא ביטוי לסוג מסוים של גזענות, באשר היא שוללת את קיומו של "גזע" אחר. יש לשלול גישה כזאת מפני שהיא נוגדת את כללי המוסר: הרי לפיהם כל חלקי האנושות שווים, ולכולם זכות קיום, וכל פעולה שמטרתה כליון אחד מהם איננה ראויה.
• עם ישראל איננו ככל עם, אלא יש לו תפקיד שנמסר לו מאת ה': להביא את האנושות לידי רמה מוסרית ותיאולוגית ראויה, כפי שכתב רנ"ק:

מאחר שיעצה ההנהגה האלוהית לבחור המקור אשר ממנו הוצבנו, הם האבות הקדושים, וליחד מקרב זרעם בהפרדה אחר הפרדה, זרע משפחה אחת י"ב שבטי יעקב, ולהקים מספרם לאומה שלמה מיוחדת בארץ אחוזה בגבולות קיימות, וכמו שכתב: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", ראתה החכמה האלהית לנחלה ולהשלים ענינה, לבעבור תהיה ממלכת כהנים , היינו מורים למין האנושי האמונה התוריית המוחלטת, והגדילה לעשות עמה, עד שיתגלו ויתהוו בתוכה.[11]

לכן, כל מי שנאבק כנגד עם ישראל הוא בעצם משתדל לשבש את תוכנית זו, ובתור שכזה מחזיר את האנושות לעידן הפראי שהיה מנת חלקה במצבה הקמאי. לא במקרה התנועה הנאצית רשמה בתכניותיה את השמדת היהודים, באשר היטלר הבין טוב מאוד שעצם קיום היהודים מהווה אבן נגף לתורה הפראית והאכזרית שהוא השתדל להנהיג בכל הארצות שהוא הצליח לשלוט בהן. מבחינה זו, ניתן לומר שהאנטישמיות הנאצית היא מחמאה אולטימטיבית ליהדות, רק שעם ישראל היה מוותר בשמחה על "מחמאה" זו.

ניתן לסכם את העניין כך: יתכן שבלעם לא היה "אנטישמי" במובן המודרני של מונח זה, אלא רק רצה לפעול כפי שבקשו ממנו – הרי זה היה מקצועו ומקור פרנסתו לעזור לכל דורש – או היה אפילו פטריוט גדול. אבל חז"ל ראו בכל ניסיון לפגוע בעם ישראל ניסיון לפגוע בערכים המיוצגים על ידו, ולכן אדם כזה מכונה בהחלט "רשע".

[1]  אבות ה יט, בבלי ברכות נה ע"ב ועוד רבים.

[2]  אברבנאל על התורה, כב ב.

[3]  אבות ה יט.

[4]  רש"י במדבר פרק כד פסוק ב

[5]  פירוש המשנה אבות ה יט.

[6]  במדבר כב יג.

[7]  בבלי עבודה זרה ד ע"ב.

[8]  ראו יצחק היינמן, דרכי האגדה, גבעתיים 1970, עמ' 47.

[9]  ראו מדרש תנחומא (ורשא) בשלח טז.

[10]  רש"י על במדבר י לה.

[11]  רבי נחמן קרוכמל, מורה נבוכי הזמן, שער ז.